אני אם חד-הורית לארבעה ילדים ואקדמאית. במשך שנים הייתי פעילה חברתית שקידמה אוכלוסיות מוחלשות, עד שהגלגל התהפך ומצאתי את עצמי הופכת לאחת כזו בעצמי.
את חיי הבוגרים התחלתי בתוך זוגיות אלימה, וכשהצלחתי להיפרד, נשארתי לבד עם הקושי לסחוב הכול על כתפיי. היציאה מהזוגיות, המאבק מול המדינה ובבית הדין ועד לנפילה כלכלית קשה, ואליה הצטרפו דיכאון קליני ופוסט-טראומה.
אחרי הנפילה שחוויתי, אני חיה בפחד תמידי שמחר לא יהיו לי 10 אגורות בארנק.
העוני הזה מוסתר היטב, כי לחיות בעוני זה מצב מביש; קופסת קוטג' הפכה למותרות. במשך חצי שנה נאלצתי לכבס אצל אחרים, כי לא יכולתי להרשות לעצמי להחזיק מכונת כביסה. אין חוגים, בתי קפה, חיי תרבות או כל דבר אחר חוץ מדברים חיוניים שנדרשים להישרדות.
כל שקל נשמר למען המטרה הזאת, בתקווה להצליח לשלם את שכר הדירה הבא שהתייקר מאוד בשנה האחרונה.
כשאני מנסה לעבוד, אני נדרשת לשלוח תלושים בכל חודש תחת איום שקצבת השלמת ההכנסה תיפגע אם "אעבוד יותר מדי", מה שמאלץ אותי לעבוד במשרה חלקית. הלוואי ויכולתי לעבוד במשרה מלאה, אבל הממשלה הופכת את האופציה הזו ללא כדאית
למעשה, אני חיה חיים כפולים: הסביבה רואה בי אישה מוצלחת ומובילה, אבל איש אינו רואה את מה שמתרחש אצלי בלב או בחשבון הבנק.
קופסת קוטג' הפכה למותרות
בתחילת דצמבר פורסם דוח העוני של ארגון "לתת", ואני מרגישה צורך וחובה לתת לדוח הזה פנים ולקרוא לממשלה לפעול - ולציבור לצאת מהבית.
המציאות היא שהמערכות שאמורות לסייע, דווקא הן מייצרות מלכודת: כשאני מנסה לעבוד, אני נדרשת לשלוח תלושים בכל חודש תחת איום שקצבת השלמת ההכנסה תיפגע אם "אעבוד יותר מדי", מה שמאלץ אותי לעבוד במשרה חלקית ("ועוד נשאר לך זמן לילדים ולבית", הם מסבירים לי).
הלוואי ויכולתי לעבוד במשרה מלאה, אבל הממשלה הופכת את האופציה הזו ללא כדאית.
אני רואה אנשים רבים סביבי במצב דומה. המלחמה מול המנגנונים והמוסדות הממשלתיים מתישה כל כך, עד שרבים מעדיפים לפנות לשוק האפור או לעמותות - שהפכו נגישים יותר מהמדינה.
שירותי הרווחה עושים כמיטב יכולתם בעודם קורסים. הביטוח הלאומי, במקום לשמש רשת ביטחון, מהווה מכשול לכל דבר ועניין, ומותיר רבים עם תחושת שבר עמוק מכך שהגוף שנועד לעזור להם, רק מחפש להתחמק.
במקרה שלי - הוכרתי עם נכות, אחוז המחושב בקפידה כך שאני לא עוברת את הרף שיזכה אותי בקצבה כדי שאוכל להתרכז בבריאותי, להבריא ולא להזדקק יותר לאף אחד.
בטווח הקרוב לא תהיה לביטוח הלאומי יכולת לממן את כל הקצבאות - לא קצבאות זקנה ולא קצבאות ילדים. ההכנסות שלהם קטנות, וההוצאות גדלות.
אני מבינה את הכול, כולל העלאת תקציבים עבור הביטחון בצורה דרסטית כל כך, אבל בסוף המקומות שמהם מקצצים הם הבריאות והרווחה. למרות שיש הרבה מקומות אחרים שבהם ניתן לחסוך, כולל ניהול יעיל יותר של הקצבאות.
הניהול הכלכלי מנותק מהשטח
אני פונה לשר האוצר, לראש הממשלה ולראשי המוסד לביטוח לאומי: הניהול הכלכלי הנוכחי מנותק מהשטח. התפקיד שלכם הוא לסייע ולספק ביטחון אמיתי. הורים יחידנים, נכים, אנשים ששירתו, עבדו ושילמו מסים - מוצאים את עצמם קורסים תחת העול ובלי אור אמיתי בקצה המנהרה, ובמדיניות המשמרת את המצב ואף מחמירה אותו.
הזעם והביקורת שלי אינם מופנים כלפי העובדים המסורים בשטח, אלא כלפי קובעי המדיניות והתקציבים למעלה.
אני אמא שנלחמת מלחמת התשה עבור ילדיה, מול מערכת שמנסה לנצח אותה. הממשלה הזו והתקציב הזעום שמועבר לשירותי הרווחה, גורמים לי ולאזרחים רבים כמותי, להרגיש נבגדים מצד אלו שאמורים להגן עלינו
מחלקת הרווחה ביישוב שלי מורכבת מאנשי מקצוע מצוינים, שעושים כמיטב יכולתם כדי לסייע. העובדת הסוציאלית המלווה אותי נותנת את הנשמה ונלחמת עבורי, אך בפועל היא נאלצת להילחם בתחנות רוח. הכלים שבידיה מוגבלים, ו"הסל" שהוקצה לה על ידי המדינה דל מכדי לספק פתרונות אמיתיים למצוקה.
במצב שבו אני מוציאה כ-800 שקלים בכל חודש רק על תרופות, להן אני זקוקה כדי לשרוד, תרתי משמע, שירותי הרווחה הקיימים, טובים ככל שיהיו, אינם מספיקים.
אני אמא שנלחמת מלחמת התשה עבור ילדיה, מול מערכת שמנסה לנצח אותה. הממשלה הזו והתקציב הזעום שמועבר לשירותי הרווחה, גורמים לי ולאזרחים רבים כמותי, להרגיש נבגדים מצד אלו שאמורים להגן עלינו.
הרווחנו ביושר את הזכות לחיות בכבוד, ולא רק להתקיים בקושי. הציבור חייב לקום ולדבר. הגיע הזמן ששר האוצר וראש הממשלה, שמסרבים לראות את המציאות - יתקצבו, ישקמו ויבנו מחדש את המערכות הקורסות. שייצרו כאן מדינה שנותנת שירותים טובים לתושבים שלה, כזו שמבטיחה שכל מי שנמצא כאן יוכל לחיות בכבוד.
הכותבת היא פעילה חברתית ברשת "לחיים בכבוד" במרכזים לצדק חברתי
