הבית שקט, האורות כבויים, ודפנה (כל השמות בכתבה בדויים) שוכבת במיטה בעיניים פקוחות, ומתקשה להירדם למרות השעה המאוחרת. בחדר הסמוך ישנה בתה בת ה-17 רוני, שאומצה בישראל כשהייתה בת חצי שנה. בעוד פחות משנה היא תחגוג את יום הולדתה ה-18, ותוכל לפתוח את תיק האימוץ שלה ולחפש אחר הוריה הביולוגיים.
יוסי, בעלה של דפנה ואביה המאמץ של רוני, מודה שגם הוא חושש מהרגע שבו בתו תבקש להכיר את האנשים שהביאו אותה לעולם: "הפחד הוא בעיקר מכך שהילדה שלי תראה בי איש זר פתאום. אני גם מפחד שהיא תגלה דברים נוראיים על הנסיבות שבהן היא נולדה".
4 צפייה בגלריה
רגע לפני השינה עולה שוב תרחיש האימים שבו ההורים הביולוגיים "מנצחים", והילד המאומץ בוחר בהם
(צילום: Shutterstock)
"אפשר לומר שאנחנו מוכנים לרגע הזה כבר הרבה שנים", אומרת דפנה, "כל הורה מאמץ מבין שיום כזה עלול להגיע. ולמרות זאת התחושה מתוחה מאוד, קצת כמו לקראת תחרות".
ממה את הכי חוששת, אני שואל אותה בעדינות. "הכי מפחיד אותי שהיא תמצא דמיון פיזי עם אחד מהם. אני גם חוששת שייווצר בינה לבינם 'קליק' מיידי שיבטל שנים של חינוך, השקעה ואהבה שהענקנו לה מאז שאימצנו אותה כשהייתה תינוקת קטנטנה".
רוני, מספרת דפנה, מדברת על העובדה שהיא מאומצת בפתיחות רבה - ודווקא הפתיחות הזו היא שמזינה את חששם של הוריה. מולה, הם משדרים ליברליות מוחלטת ומחזקים את זכותה לחקור את שורשיה - אבל בחדרי חדרים, כשהדלת נסגרת, הפחד נוכח ביניהם.
דפנה (שם בדוי), אמא מאמצת: "בשעות הלילה, הדמיון נוטה לצייר את ההורים הביולוגיים כדמויות אידיאליות. והמחשבה המאיימת שחוזרת אצלי במחשבות, בעיקר לפני השינה, היא שרוני עוד עלולה לומר לי - 'אני מבינה עכשיו ממי ירשתי את התכונה הזו וזו'. זה יגמור אותי"
המחשבות האלה, שצפות דווקא בחסות החשיכה כשהבית שקט, מוכרות להורים מאמצים רבים: רגע לפני השינה עולה שוב תרחיש האימים שבו ההורים הביולוגיים "מנצחים", והילד שגידלו בוחר בהם.
"בשעות הלילה, הדמיון נוטה לצייר את ההורים הביולוגיים כדמויות אידיאליות", אומרת דפנה, "והמחשבה שחוזרת אצלי במחשבות, רגע לפני השינה, היא שרוני עוד עלולה לומר לי - 'אני מבינה עכשיו ממי ירשתי את התכונה הזו וזו'. זה יגמור אותי".
הילד שישן בחדר הסמוך
כמי שהיה הילד המאומץ שלא הכיר את הוריו הביולוגיים עד שבגר, אני יכול להבטיח לדפנה ויוסי, ולהורים מאמצים נוספים, דבר אחד - אנחנו, הילדים שגידלתם באהבה רבה כל כך, שומעים את המחשבות שלכם גם בלי שנאמרה מילה.
במשך כמעט 30 שנה, מגיל 18 עד גיל 47, לא פתחתי את תיק האימוץ שלי. לא כי לא הייתי סקרן, בדיוק להפך: שנים הייתי יושב בבתי קפה, מביט באנשים סביבי ומדמיין שאולי אחד או אחת מהם אלו ההורים הביולוגיים שלי. הייתי שואל את עצמי בלי קול, אולי אני דומה לאחד מהם? אולי הצעירים האלו שנראים קצת כמוני הם אחי או אחותי?
4 צפייה בגלריה
ברדוגו. לצד הגילויים המרגשים, נחשפו גם סודות ושקרים רבים
(צילום: מתוך פרויקט "ECHO ID")
לא פתחתי את התיק כי פחדתי על שנת הלילה של הוריי. הייתי טוטאלי כלפיהם, והחלטתי שכל עוד הם בחיים - לא אפתח אותו. בכל פעם שהסקרנות בערה בי, מיד עלתה המחשבה על מה שיגידו זה לזו בשקט, רגע לפני שיירדמו: "הנה, זה קורה. הוא הולך לחפש לו אמא ואבא אחרים".
בזמן שבני גילי היו עסוקים בדימוי עצמי ובדינמיקה חברתית, ובהמשך בלימודים וקריירה - אצלי המחשבות היו אחרות. הפחד מבגידה בהוריי, החשש לייצר להם תחרות או להעמיד אותם במבחן של השוואות, היה חזק יותר מהצורך לדעת מאיפה באתי.
ואז, בדצמבר 2018, התקשרו אליי מהשירות למען הילד והציעו לי לפתוח את תיק האימוץ. הסיבה לפניה הפתאומית הייתה בעקבות מותה של האם הביולוגית, אותה לא הכרתי ומעולם לא פגשתי.
רוב המאומצים שפותחים את התיק עושים זאת בסביבות גילאי 30 ו-40, בשלב חיים שמאופיין לרוב בזהות מבוססת. לכן, הורים מאמצים יקרים, כשהילד שגידלתם מוכן סוף סוף לצאת לחיפוש אחר שורשיו הביולוגיים - הוא כבר יודע מצוין מי באמת גידלו אותו, השקיעו בו והפכו אותו לאדם שהוא היום
באותה תקופה אמי המאמצת, זו שגידלה אותי והייתה האם היחידה שהכרתי בחיי, נפטרה שנים רבות קודם לכן. אבי המאמץ היה אז במחלקה סיעודית עם דמנציה מתקדמת. ידעתי שאין חשש שאפגע בהם, והסכמתי לצאת למסע ששינה את חיי.
אם הוריי היו חיים וצלולים, אין סיכוי שהייתי פותח את התיק. מבחינתי, זו הייתה לא פחות מאשר בגידה בהם - או כך לפחות חשבתי עד שיצאתי בחיפוש אחר שורשיי הנעלמים.
האמת יכולה להיות מכוערת, אבל השקר רעיל
הגילויים שאליהם התוודעתי במהלך המסע ההוא, שינו לחלוטין את כל הסיפור שחיברתי לעצמי על אודות האנשים שהביאו אותו לעולם; האם הביולוגית שלי נכנסה להיריון בשנת 1971, במסגרת מערכת יחסים עם האב הביולוגי, אך טרם נישואין - דבר שלא היה מקובל באותה תקופה.
חודש בלבד אחרי שילדה אותי, היא כבר נישאה לגבר אחר והקימה איתו משפחה. גם האב הביולוגי התחתן. שתי המשפחות לא הכירו זו את זו עד שפתחתי את התיק. אני, כך התברר, הבן היחיד של שניהם יחד, ויש לי תשעה אחים ואחיות למחצה - חמישה מצד האב, ארבעה מצד האם.
4 צפייה בגלריה
ברדוגו עם הוריו המאמצים. אם הוריי היו חיים וצלולים, אין סיכוי שהייתי פותח את התיק
(צילום: אלבום פרטי)
ואז נחשף פרט נוסף ומטלטל במיוחד: את אחי למחצה מצד האם הביולוגית, הכרתי היטב כל השנים. שנינו גרים ברמת השרון, והבת הבכורה שלי הייתה חברה לכיתה של הבן שלו. כל השנים האלה חלקנו עיר, אירועים בית ספריים ואפילו חלק מהחברים היו משותפים - בלי שאיש מאיתנו ידע שאנחנו אחים למחצה.
לצד הגילויים המרגשים, נחשפו גם סודות ושקרים רבים סביב נסיבות מסירתי לאימוץ. היו כאלו שסיפרו לי בדיות וגרסאות סותרות. ניסו להניא אותי מלחשוף את האמת. "האמת מכוערת", הם אמרו לי.
נכון, האמת יכולה להיות מכוערת, אבל שקר הוא תמיד רעיל. אמת מכוערת ניתן לעבד, ניתן להתאבל עליה. שקר, לעומת זאת, הוא חומר חי ופעיל, שממשיך לנהל אותך ולהרעיל את תחושת המציאות שלך.
זו הסיבה שעכשיו, אחרי שחשפתי את האמת והסתכלתי לכיעור בעיניים - אני מרגיש שלם מספיק כדי להמליץ לילדים מאומצים לצאת למסע אחר סיפור חייהם. סגירת המעגל היא לא רק גילוי טכני של עובדות, אלא השבת הבעלות על הסיפור הזה.
4 צפייה בגלריה
ברדוגו עם אמו המאמצת. בכל פעם שהסקרנות בערה בי, מיד עלתה גם המחשבה עד כמה הם עלולים להיפגע ולחוש נבגדים
(צילום: אוסף פרטי)
והנה משהו חשוב שכדאי להורים מאמצים לדעת, ולזכור: רוב המאומצים שפותחים את התיק עושים זאת בסביבות גילאי 30 ו-40, בשלב חיים שמאופיין לרוב בזהות מבוססת - נישואין, הורות, טיפול בהורה מזדקן. לכן, כשהילד שגידלתם מוכן סוף סוף לצאת לחיפוש אחר שורשיו הביולוגיים - הוא כבר יודע מצוין מי באמת גידל אותו, השקיע בו והפך אותו לאדם שהוא היום.
אנחנו לא מחפשים תחליף, כי אין ולא יהיה כזה לעולם. אנחנו רק מחפשים תשובות כדי שהמעגל הפרוץ ייסגר.
- הכותב הוא מנטור המלווה מאומצים בוגרים ומשפחותיהם בתהליכי פתיחת תיק אימוץ, מרצה סיפורי השראה, ומחבר הספר האוטוביוגרפי "ילדותי השלישית" (בהוצאת "ידיעות ספרים").
