שנתיים וחצי אחרי הטבח, הלפידים בכיכר דיזנגוף כבר לא עומדים זקוף כמו פעם. הצבעים דהו, חלק מהתמונות כמעט לא מזוהות, והמיצג כולו נושא את סימני הזמן והמזג האוויר.
אבל הוא עדיין שם - ועבור האזרחים הכואבים והמשפחות השכולות, שהציבו בו את פניהם של הנרצחים והחללים מאותה שבת נוראה ומהמלחמה שפרצה באותו יום ועדיין ממשיכה - הוא לא רק אנדרטה. הוא ההוכחה שהם לא נשכחו.
עכשיו, לדברי המשפחות, האיום על המיצג לא מגיע מצד הגשם והרוח - אלא מעיריית תל אביב.
גל גורן (23), בן קיבוץ ניר עוז, שאיבד את הוריו מיה ואבנר גורן ז"ל שנרצחו ב-7 באוקטובר וגופותיהם נחטפו לעזה, אומר כי עצם המחשבה על פירוק המיצג "מכאיבה ומכעיסה מאוד. אני יודע שאנחנו לא המשפחה השכולה היחידה שמרגישה כך.
"מתכננים לפרק את האנדרטה בלי פתרון ראוי שיחליף אותה", מסביר גורן, "ומבחינתי ומבחינת רבות מהמשפחות השכולות, הקמה של ועדה - אלוהים יודע מתי - שתתחיל להתעסק בשאלה איפה להציב את האנדרטה החדשה, זה לא הפתרון".
המיצג בכיכר דיזנגוף הוקם באופן ספונטני ימים ספורים אחרי הטבח הרצחני על ידי הורים שכולים ואזרחים כואבים שביקשו לייצר הנצחה עבור הנרצחים הרבים. בלב הכיכר, סביב המזרקה המפורסמת, הם הציבו 1,391 לפידים - כמניין הנרצחים בטבח שהיה נכון למועד ההוא, 12 באוקטובר 23'.
במהלך השנתיים שחלפו מאז, הפך המיצג למוקד זיכרון עממי, ולצד הלפידים והנרות התווספו תמונות, מדבקות ושמות של הנרצחים והחללים. "זה מקום מאוד מכבד ואנושי", מתאר גורן, "יש שם המון נופלים מהמלחמה, וגם ההורים שלי שם. זה מאפשר לאנשים להתחבר לכאב של מה שקרה כאן בשלוש השנים האחרונות.
בחברה הישראלית, הוא אומר, יש דחף חזק להתקדם קדימה, אבל לעתים הצורך הזה בא על חשבון הזיכרון. "אנשים בטראומה צריכים איזושהי רמה של הכרה, לדעת שלא שוכחים אותם. הניסיון להתקדם הוא אנושי, אבל בפועל הוא יוצר פגיעה במשפחות ובחברה. צריך שתהיה לנו - ולכל העם הזה - תזכורת לאלו ששילמו בחייהם בשבת ההיא ובמלחמה בכלל".
"רק ביקשנו להזכיר את הילדים"
גם טלילה אריאל, אמו של דן אריאל ז"ל שנרצח במסיבת הנובה, מבקרת את מדיניות העירייה על החלטתה. "היוזמה הזו בכיכר נבנתה על ידי הורים שכולים ואזרחים, הם הציבו עובדות בשטח", היא אומרת.
"כששואלים את העירייה מה הסיבה להחלטה לפרק את המיצג, התשובה שלהם היא שיש פינת הנצחה ב'גן הבנים'. אבל לראות את השם של הבן שלי על עמוד אבן שחור, זו לא הנצחה שאני יכולה להתחבר אליה".
לדבריה, המשפחות ניסו להציע חלופות אך נתקלו בסירוב או בדרישה לעלויות גבוהות עבור הקמת המיצג שבהן הם יתקשו לעמוד. "המיצג בכיכר הוא מקום חי, אנשים מסתובבים שם כל הזמן", היא אומרת, "יש משמעות לזה שהוא מוצג במרכז העיר, במקום שאי אפשר להתעלם ממנו. לא ביקשנו להפוך את העיר לאתר הנצחה, רק שיהיה מקום מרכזי שיזכיר את הילדים".
במהלך השנתיים וחצי האחרונות המיצג נאבק מול תנאי מזג האוויר המשתנים, אך לאחרונה נראה כי הוא מתקשה להחזיק מעמד וזקוק לשיפוץ יסודי. לדברי טלילה, "צריך לבנות שם משהו עמיד יותר, אפילו מיצג מרכזי שמציג את כל נרצחי וחללי הטבח ו'חרבות ברזל'. ההורים מוכנים לשלם עבור זה, רק שיבנו משהו מכובד".
גם טלי אטיאס, אמה של דורין אטיאס ז"ל שנרצחה בנובה, מדגישה את החשיבות הייחודית של תל אביב כמקום הנצחה. "דורין גרה בתל אביב וכל החברים שלה גרים כאן. בכל פעם שמישהו יושב בכיכר, אני מקבלת תמונה שלה. נזכרים בה. מבחינתי, זה המקום היחיד שבו אני יכולה להנכיח אותה".
דווקא הנגישות והמרכזיות של הכיכר, אומרת אטיאס, הן אלו שמעניקות למיצג משמעות עמוקה. "אנשים מהמרכז והצפון לא מגיעים הרבה למתחם הנובה ברעים, בטח לא כמו שהם מגיעים לכיכר דיזנגוף.
"זה נורא שמנסים להסתיר את מה שקרה כאן. אנשים נטבחו, נרצחו, נאנסו, ולא מדברים על זה יותר. זה כואב לי בלב", היא מוסיפה, "כל ילד הוא עולם ומלואו, עם מיליון חלומות, משפחות שבורות ואחים שכולים. דורין הייתה עולם ומלואו, ואני כבר לא אחתן אותה ולא יהיו לי נכדים ממנה לעולם.
"ב-8 באוקטובר, בזמן שעוד לא ידענו אם היא חיה או מתה, קיבלנו את תעודת ההסמכה שלה כמדריכת פילאטיס. היו לה מיליון חלומות, ואת אף אחד מהם היא כבר לא תוכל להגשים".
המשפחות, מדגישה אטיאס, אינן מתנגדות להסדרה או לשדרוג של ההנצחה, אך דורשות פתרון ממשי לפני כל פירוק. "תנו לנו להרגיש שאנחנו לא לבד, שיש מי שזוכר את הבת שלי".
מעיריית תל אביב-יפו נמסר בתגובה: "בניגוד לנטען, לא התקבלה החלטה על פינוי כיכר דיזנגוף. ככל שתתקבל החלטה כזו, היא תיעשה ברגישות ובכבוד הראוי לנופלים ולהנצחתם".
פורסם לראשונה: 06:00, 16.04.26
