נמסרתי לאימוץ בנובמבר 1971, אחרי ארבעה חודשים בבית ילדים בתל אביב. כבן יחיד במשפחה שאימצה אותי, קיבלתי החלטה שליוותה אותי במשך עשורים - לא לדבר על האימוץ שלי. עם אף אחד. אפילו לא עם החברים הכי קרובים.
"אני לא אבגוד בהם", נשבעתי לעצמי שוב ושוב. ההורים שלי - הם המשפחה האמיתית שלי. הנאמנות אליהם הייתה קו מנחה בחיים שלי.
5 צפייה בגלריה
ברדוגו ביום חתונתו עם הוריו המאמצים. הנאמנות אליהם הייתה קו מנחה בחיי
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
בשונה מהרבה מאומצים אחרים, מעולם לא הרגשתי צורך לספר שאני מאומץ או לחפש את המשפחה הביולוגית שלי. במשך 30 שנה, מגיל 18, ויתרתי במודע על האפשרות לפתוח את תיק האימוץ. גם כשהתחתנתי בשנת 2000, וגם אחרי ששני ילדיי נולדו והקמתי משפחה משלי - נמנעתי מלחקור את העבר. חששתי לפגוע בהורים שלי, לערער את היסודות של הבית שבניתי איתם. הפחד הזה היה חזק יותר מהסקרנות.
הדמיון והמציאות
עולמו הפנימי של מי שנמסר לאימוץ הוא לרוב עמוק ומפותח במיוחד. דמיינתי אינספור פעמים איזה מין אנשים הם הוריי הביולוגיים, ואיך היו נראים חיי לו הייתי גדל איתם ולא הייתי ננטש.
היו רגעים שבהם הייתי יושב בבתי קפה, מסתכל על העוברים והשבים, ותוהה - אולי מישהו מהם דומה לי? זוכר את עצמי בן 18, מול המראה, בוחן את תווי פניי ותוהה ממי ירשתי את העיניים, את החיוך, את הקמטים שכבר אז התחילו להופיע כשצחקתי.
השאלה "מי המשפחה שלי?" כבר לא נראית לי פשוטה כמו פעם. אולי התשובה היא שיש לי שתי משפחות אמיתיות - אחת שבחרה בי, ואחת שנתנה לי חיים. ושתיהן יחד מעניקות לי סיפור חיים שלם.
אבל תמיד חזרתי להחלטה שלי: "לא אגע בזה כל עוד ההורים שלי בחיים".
"אתה הבן שלי, איך קוראים לך?"
בדצמבר 2018, אחרי שנים של התלבטות, החלטתי סוף סוף לפתוח את תיק האימוץ. הייתי בן 47, גרוש ואבא לשניים. שבועיים לאחר מכן, ב-20 בנובמבר, עמדתי במשרדי השירות למען הילד בתל אביב, מול אדם זר לחלוטין שהיה אמור להיות אבי הביולוגי.
"אתה הבן שלי, איך קוראים לך?", היה המשפט הראשון שאמר לי. הוא היה גדול ממני ב-20 שנה בדיוק. לדבריו, המתין למפגש איתי מהיום שבו נולדתי. הוא התרגש מאוד ורעד, חיבק אותי, עיניו דמעו ושפתיו רעדו. ניכר עליו שחשש מתגובתי. אבל האותנטיות שהפגין שבתה את לבי כבר בדקות הראשונות לפגישה.
במקרה, באותו יום לבשנו את אותה חולצה מכופתרת. עיניי חיפשו קווי דמיון נוספים בינינו - מבט אחד הספיק כדי להבין כי הוא בן עדות המזרח, חילוני ובעל כרס בולטת שהעידה כי הוא אוהב לאכול, ממש כמוני. עד כה, היה ברור שיש בינינו קשר דם.
5 צפייה בגלריה
ברדוגו ואביו הביולוגי. השאלה הראשונה שלו הייתה, "אתה הבן שלי, איך קוראים לך?"
(צילום: יונתן בלום)
ואז הבחנתי בציפורן הארוכה ששימשה המשך ישיר לזרת שבידו הימנית. באופן שהפתיע אפילו אותי, הציפורן הבולטת הצליחה לצייר עבורי את אופיו ואורח חייו - סוחר, איש עמל. "אם הייתי גדל אצלו, גם לי הייתה ציפורן כזו?", שאלתי את עצמי ללא קול.
אמי הביולוגית נפטרה שמונה שנים קודם לכן, ואת פניה ראיתי לראשונה רק דרך התמונות באלבום שקיבלתי מארבעת ילדיה, אחיי למחצה. תחושת החמצה בלתי נסבלת.
קונפליקט בין שני עולמות
הן המאומצים והן ההורים הביולוגיים מגיעים למפגש כשהם טעונים בדמיון וברגשות מורכבים, שהתפתחו במוחם במהלך השנים. זו הסיבה שכבר בשניות הראשונות נבנה רושם ראשוני על האדם שמולך, בעזרתו אתה מנסה להבין האם מדובר בקשר בעל היתכנות - או שמוטב לוותר.
הקונפליקט שליווה אותי כל השנים הפך למציאות מורכבת ומבלבלת. איך אני מנווט בין שתי המשפחות? האם אני בוגד במשפחה שגידלה אותי?
5 צפייה בגלריה
הוריו הביולוגיים של ברדוגו בצעירותם. זכיתי לפגוש אב שחיכה לי, אך איבדתי לנצח את היכולת לפגוש את אמי
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
בישראל מתקיימים מדי שנה כ-500 מפגשים בין בוגרים שנמסרו לאימוץ בילדותם - להוריהם הביולוגיים. על קיום המפגשים עמוסי הרגש, שמגשימים עבור ילדים מאומצים את החלום לסגירת מעגל, אחראי השירות למען הילד. כשליש מהפונים לפתיחת תיקי אימוץ הם בגילאי 35-26, ואני בגיל 47 הייתי חריג בנוף.
כ-20% מכלל המאומצים הפונים לפתיחת תיק האימוץ נאלצים להתמודד עם סירוב של ההורה הביולוגי להיפגש עמם. אני זכיתי לפגוש אב שחיכה לי, אך איבדתי לנצח את היכולת לפגוש את אמי.
תחושת השייכות - הסיפור האמיתי
בשנים האחרונות, הגדרת ה"משפחה" השתנתה מאוד. יש משפחות של הקהילה הגאה, משפחות חורגות אחרי גירושין, משפחות אומנה, אימהות יחידניות. המשותף לכולן הוא לא הדנ"א המשותף, אלא משהו אחר לגמרי - תחושת השייכות. האכפתיות, התמיכה, הזהות המשותפת והאחריות ההדדית - אלה הדברים שהופכים קבוצת אנשים למשפחה.
כילד, חיפשתי אהבה וביטחון, לא קשרי דם. ההורים שלי סיפקו לי הכול - חום, תמיכה, אהבה ללא תנאי. הם היו, ועדיין, המשפחה האמיתית שלי. אבל עכשיו יש לי גם משפחה ביולוגית - אב ועוד תשעה אחים - ואני מגלה שגם שם יש אהבה שחיכתה לי שנים. פתאום, בגיל 47, הפכתי מבן יחיד לאח של תשעה.
השאלה "מי המשפחה שלי?" כבר לא נראית לי פשוטה כמו פעם. אולי התשובה היא שיש לי שתי משפחות אמיתיות - אחת שבחרה בי, ואחת שנתנה לי חיים. ושתיהן יחד מעניקות לי סיפור חיים שלם.
כ-20% מכלל המאומצים הפונים לפתיחת תיק האימוץ נאלצים להתמודד עם סירוב של ההורה הביולוגי להיפגש עמם. אני זכיתי לפגוש אב שחיכה לי, אך איבדתי לנצח את היכולת לפגוש את אמי
בישראל חיים כיום קצת פחות מ-10,000 בוגרים מאומצים שטרם פנו בבקשה לפתיחת תיק האימוץ. עשרת אלפים אנשים שחיים ללא נקודת התחלה ידועה. אני כבר לא אחד מהם.
ועדיין, בלילות, כשאני חושב על המילה "הורים", הפנים שעולות הן של האנשים שגידלו אותי. הנאמנות לא נעלמה. היא פשוט למדה להכיל גם אהבה חדשה.
הכותב הוא מחבר הספר "ילדותי השלישית" (בהוצאת "ידיעות ספרים"), מרצה ומנטור המלווה מאומצים בוגרים בתהליך פתיחת תיק אימוץ.
