זה קרה באפריל האחרון. כחלק מאירועי "זיכרון בסלון" הגיעה חנה גופרית, "מנצחת שואה" בת למעלה מ-90, להרצות בפני נשים צעירות בווילה רחבת ידיים ומטופחת.
כולן פטפטו וצחקו באווירה נינוחה. שום דבר לא העיד על הנסיבות שהביאו אותן למקום הזה, המשמש כמקלט זמני לאלו שברחו מביתן יחד עם ילדיהן, חלקם תינוקות של ממש, כדי להתנתק מבן זוג אלים, ולנסות להתחיל חיים חדשים נעדרי פחד.
5 צפייה בגלריה
"קוראים לנו 'שורדי שואה', אבל אני מגדירה את עצמי 'מנצחת'". חנה גופרית מרצה בפני הנשים במקלט
(צילום: ריאן פרויס)
כבר חמש שנים שבכל יום שואה, גופרית מגיעה באופן קבוע למקלט, אחד משלושה ששייכים לעמותת "לא לאלימות נגד נשים" ומשרד הרווחה, כדי להרצות ולתת תקווה והשראה - משורדת לשורדות.
היא נולדה בעיירה קטנה בפולין וגדלה כבת יחידה. אמה נחשבה תופרת מומחית, אליה הגיעו לקוחות מכל רחבי המחוז. אלא שב-1939 התהפך עולמה של הילדה הקטנה שאהבה מאוד ללכת לבית הספר. מלחמת העולם השנייה פרצה, ונאסר על יהודים להגיע ללימודים. זה היה, לדבריה, רגע מכונן.
ברגע ההוא בו עמדה על גדר בית הספר שלה, אליו לא הורשתה להיכנס עוד, נשבעה לעצמה להיות "ילדה יהודייה גאה".
המלחמה כפתה על המשפחה מציאות קשה ביותר. בין השאר עברו ההורים ובתם בין בתים של אנשים טובים. בשלב מסוים נלקח האב ולא שב, ואילו היא ואמה הסתתרו בקומה השישית של בניין בוורשה ולא יצאו מהדירה במשך שנתיים, ניזונות ממרק ופרוסת לחם. "חיים על הקצה", היא אומרת.
הילדה הקטנה שרדה גם בזכות דמיונה הפורה. רגע אחד הייתה שק תפוחי אדמה שלא משמיע רעשים ולא אכפת לו להיות מועבר ממקום למקום, ברגע אחר הייתה פרפר צבעוני, שעף רחוק מהמציאות הקשה.
חנה גופרית: "קוראים לנו 'שורדי שואה', אבל אני מגדירה את עצמי 'מנצחת'. אני ניצחתי את הרע שבאדם. נשארתי בחיים, בניתי בית, משפחה, ילדים, נכדים ונינים. כשאתה כמעט מפסיד את החיים, ומקבל אותם אחר כך במתנה, אתה יודע להעריך"
השתיים, ששרדו את מרד גטו ורשה, עלו ארצה. בתל אביב האם ניהלה חנות בגדים, וחנה, כבר נערה בת 13, החליטה להיות הכי ישראלית שיש. היא המציאה את עצמה מחדש, הלכה לתנועת נוער, נישאה לצבר וילדה את בנה באופן סמלי בדיוק ביום בו תלו את אייכמן.
לימים הפכה לאחות בריאות הציבור בקהילה, ניהלה את האחיות בעיר תל אביב, ואף ישבה באיגוד המקצועי. רק כשהייתה בת 60, בעקבות מסע לפולין, התחילה להתחבר לעברה - ומאז היא מרצה מבוקשת וסוחפת.
"פה זה שבט"
הנשים הצעירות המאזינות לה אינן מורידות ממנה את העיניים. מידי פעם מישהי מהן צריכה ללכת לשעת טיפול שנקבעה מראש, או לתורנות. כאן לא עושים להן הנחות, ובכל זאת, אי אפשר שלא לשקוע בסיפוריהן קורעי הלב.
"כשהיינו בדרך מתחנת המשטרה לכאן", מספרת גלית, (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה), "אמרתי לילדים: 'אנחנו נוסעים לבית זמני כרגע, אני לא יודעת בדיוק איפה הוא'. והילד אמר: 'יופי, יותר לא נראה את אבא שותה בירות'. וזו היתה הפעם הראשונה שבה הבן שלי אמר משהו לא טוב על אבא שלו. התחושה של כולנו הייתה: 'אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים, אבל כנראה שזה יהיה יותר טוב'".
5 צפייה בגלריה
"התחושה של כולנו הייתה: 'אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים, אבל כנראה שזה יהיה יותר טוב'"
(צילום: ריאן פרויס)
"אחרי שכבר לא גרנו בבית", חושפת רחלי, "אחת הבנות הייתה צריכה לקחת משהו מבית הספר. נסענו לשם, וכשהיא ראתה את השכונה הישנה, היא התחילה לצעוק: 'אמא, מה את עושה, לאן את הולכת? אסור ללכת לשם'. עניתי לה: 'אל תדאגי, אנחנו לא חוזרים הביתה. רק לוקחים משהו וחוזרים'. הייתי בשוק, כי היא רק בת ארבע.
"היה יום אחד שהבנות אמרו: 'אנחנו מתגעגעות לאבא', כשעניתי שזה בלתי אפשרי לחזור אליו, הן אמרו: 'בסדר, אנחנו איתך. איפה שאת, שם אנחנו'".
"פה זה שבט", מעידה אלה, שהגיעה למעון עם בנה בן השנתיים. "אני חודשיים פה, וממש צ'יק צ'ק הרגשתי שנוצרה חברות, שאמנם היא קצרה, אבל יש בה המון עומק בגלל המשותף. כשאת מוצאת חברה טובה, את מרגישה את זה בלב. בלי תנאים, פשוט להיות.
"בבית מכירים את בעלי, אז לא היה לי נעים לשתף. פה הבנות אומרות: 'אנחנו מבינות'. לא חייב לספר, רואים בקודים, לפי המבט. כשהיו לי רגעים קשים שבחרתי לשתף, הן היו בעדי, ללא ביקורת או שיפוט".
"כל אחת פה מתקופה אחרת", אומרת גלית, המתגלה כוותיקת השוהות, "ואמנם כל אחת בשלב שלה, אבל כולן מדברות באותה שפה. ולצורך העניין, גם אם אני לא חברה ממש, תמיד תהיה מישהי שתעזור".
"הילדים מבינים הכול וקולטים, אפילו אם לא אומרים להם הכול", אומרת להן גופרית. "כשאמא שלי אמרה לי: "גם אם את חיה יום אחד, את צריכה ללמוד", זה היה פתרון של נורמליות. אפשר לעבור טראומה קשה מאוד, ואם מקבלים חיזוקים, הילדים עוד יותר מתחזקים, והופכים במשך הזמן לשותפים".
חנה גופרית: "זה שהנשים האלו קמו יום אחד בבוקר, לקחו את היקר להן מכל - את הילדים, והחליטו לברוח, לא לסלוח, לבנות חיים חדשים - זה השלב החשוב ביותר. מפה כל אחת, בהתאם ליכולת שלה, מתקדמת. אבל זה שלב של לדעת מה אני שווה"
דבריה מביאים את הנשים להתרגשות. "אני נפעמת מהיכולת שלך לבחור את הנראטיב", אומרת לה גילי, אחת הנוכחות. "וזה משהו שהגרמנים לא לקחו ממך. אפשר להגיד 'אני מסכנה' ו'אני קרבן', אבל את מחליטה איך לספר את הסיפור".
גופרית מתרגשת. במהלך שנותיה, גם כאחות ואחר כך כמרצה, היא נתקלת באנשים שזקוקים לעצה שתרים אותם. לכל הרצאה היא נושאת איתה את הסולם הווירטואלי. "בסולם יש שלבים", היא אומרת, "השלב הראשון זה הסיפור. אפשר להגיד 'אני מסכנה ולא יכולה לעלות על השלב הראשון', אבל כשאני מתגברת ועולה שלב אחד - אני יכולה עוד להתקדם. לכל אחת מכן אני נותנת סולם במתנה. תעלו עליו. תזהו משהו שמאפשר לנו לחשוב קדימה.
"הייתה בעיה, פתרתי, עליתי שלב. זה פרופורציות. וככה עשיתי לעצמי. יש כל מיני התנהגויות ודפוסים של אנשים שעברו דברים כמוני", היא מוסיפה. "קוראים לנו 'שורדי שואה', אבל אני מגדירה את עצמי 'מנצחת'. אני ניצחתי את הרע שבאדם. נשארתי בחיים, בניתי בית, משפחה, ילדים, נכדים ונינים. כשאתה כמעט מפסיד את החיים, ומקבל אותם אחר כך במתנה, אתה יודע להעריך".
ובכל זאת, מעידה גופרית, היה רגע בו נשברה. זה דווקא לא קרה בשואה, אלא אחרי 7 באוקטובר.
5 צפייה בגלריה
"מתברר ששתינו ניצלנו כי הסתתרנו בארון". המפגש בין חנה גופרית לילדי העוטף המפונים, זמן קצר אחרי 7 באוקטובר
(צילום: באדיבות מיזם "זיכרון בסלון")
כמרצה ותיקה דרך "זיכרון בסלון", פנתה אחרי האסון הגדול לארגון. "בער לי בבטן להגיע למלונות ולדבר עם ילדים שפונו מאזורי הטבח", היא משחזרת. "דיי מהר הגעתי למלון 'דן אכדיה' בהרצליה, שם היתה קבוצה מקיבוץ מסוים. ואני יושבת עם ילדים והוריהם, ותמיד יש ילדה או ילד שמדברים ראשונים.
"ילדה אחת הצביעה ושאלה: 'את ניצולת שואה?' ואני לא מתקנת אותה, למרות שבדרך כלל אני אומרת על עצמי 'מנצחת שואה'. אמרתי: 'כן'. והיא המשיכה: 'אז איך ניצלת?', ופה קרה משהו הזוי לחלוטין, שלא קרה לי קודם. עניתי לה בשאלה: 'ואיך את ניצלת?', והיא אומרת לי: 'אני הסתתרתי בארון'. זה היה לא נורמלי. יושבת ילדה מהעוטף, ישראל, שנת 2023, ומדברת איתי באותם מושגים שאני, ילדה מגטו ורשה, משתמשת בהם כדי לתאר את הסיפור שלי.
"ומתברר ששתינו ניצלנו כי הסתתרנו בארון. לא ידעתי מה להגיד ואיך לצאת מזה. בסוף החלטתי ללכת לפי השיטה שבה אני מאמינה: להעצים אותה, לתת לה סולם לטפס בו למעלה. שאלתי: 'של מי היה הארון?', והיא ענתה: 'של אמא שלי'. 'איזה מזל היה לך', אמרתי לה, 'שהסתתרת בארון, בין הבגדים של אמא שלך, שעטפו אותך בריח של אמא. אני הסתתרתי בארון של זרים'. אחר כך התברר לי שהקטע הזה צולם במצלמה קטנה, הפך ויראלי ורץ בכל העולם. ילדה מהעוטף ואני מדברות על ארון - ובינינו 80 שנה".
מה את חושבת על זה שהשוו בין 7 באוקטובר לשואה?
"כל אחד והשואה שלו, ומי אני שאגיד אחרת. אם הם חושבים שהם עברו שואה, מי אני שאגיד שלא".
בית של תקווה
ורדית דנציגר, מנכ"לית עמותת "לא לאלימות נגד נשים", הנוכחת במפגש, מספרת כי החיבור עם גופרית נוצר לפני מספר שנים. "בהתחלה היססנו", היא אומרת, "ואז הגיעה חנה, ובסוף היא אמרה: 'אתן נמצאות בבית של תקווה'. מאותו רגע נוצר חיבור שקשה להסביר במילים, ומאז כל שנה, כבר חמש שנים, היא מגיעה לשלושת המקלטים שלנו הפזורים בכל הארץ. כל שנה אנחנו רואות כמה כוח זה נותן לנשים וגם לצוות, ואיך אפשר לצמוח מתוך משבר.
"אני רואה איך הנשים מקשיבות לה כשהיא מספרת על הדרך שבה צלחה את המשבר, ואיך היא השתמשה בכוח הדמיון כדי לשרוד, וכל אחת מהן לוקחת ממנה טיפ קטן ושינוי בתפיסה".
5 צפייה בגלריה
"אפשר לעבור טראומה קשה מאוד - ואם מקבלים חיזוקים, הילדים עוד יותר מתחזקים והופכים לשותפים"
(צילום: ריאן פרויס)
ההצלחה של גופרית הייתה כה גדולה עד שבמשך הזמן התארחה בפודקאסט של העמותה, "אמיצות מן הכלל", וההסכת הפך לאחד המושמעים.
"אנחנו מאמינים", אומרת דנציגר, "שנשים שעושות את הצעד הזה ויוצאות ממעגל האלימות, הן נשים אמיצות. יש משהו במפגש עם נשים שמגיעות ממקום של משבר, שהן לוקחות ממנה הרבה תקווה ואמונה שאפשר לצאת מזה. הסולם עם השלבים למשל, זה כלי מעשי לחיים".
"הייתה פה מישהי עם קלפי מודעות", נזכרת רחלי, "אמא לשלושה, "ואני בחרתי בקלף של אשה לבדה בדרך. זו הייתה ההרגשה שלי באותו רגע. אשה לבד, שלא רואה לאן היא הולכת. הרגשה של בדידות".
"הלבד מאיים", עונה לה גופרית, "אבל כשרק מושיטים יד, כבר לא. וכשרק עולים על סולם, אנחנו יחד. ותמיד אפשר לקבל עזרה, יש אנשים טובים באמצע הדרך".
"מחנה אני לוקחת את החוזק, הגישה ודרך ההסתכלות על החיים", אומרת אלה. "כמו ההורים שלה, גם אני מנסה לשמור על השגרה של הילדים, על ה'האפי' והטוב, כי הם עדיין ילדים. וכל מה שהם ואני עוברים עכשיו, נועד כדי שיגדלו להיות מבוגרים טובים".
גלית (שם בדוי): "התחברתי לסיפור של חנה מעיני הילד שלי. כרגע הוא מתפרק ומתחבר מחדש, ולא תמיד הוא נעים לסביבה. כאמא שלו הסתכלתי על חנה שאמרה 'אני יהודייה גאה' ולקחתי ממנה את הכוח להאמין בילד שלי, שאני סומכת עליו, שהוא יגיד: 'אני אעבור את השלב הזה, ואהיה ילד שמח כמו כולם'"
חנה הייתה ילדה בסיטואציה קשה, ואילו אתן אמהות בסיטואציה קשה. מה לדעתכן יותר קל?
"בעיני", עונה גלית, "להיות מבוגר בסיטואציה זה יותר קל. כי גם בתוך הערפל, אתה יודע פחות או יותר מה הכיוון. ילד לא יודע בכלל. כמה שמובילים אותו, כמה שאפשר להסביר, הוא לא יכול לתאר לעצמו את הסיטואציה שהיא חדשה עבורו.
"אני התחברתי לסיפור של חנה מעיניי הילד שלי. כרגע הוא מתפרק ומתחבר מחדש, ולא תמיד הוא נעים לסביבה. כאמא שלו הסתכלתי על חנה שאמרה 'אני יהודייה גאה' ולקחתי ממנה את הכוח להאמין בילד שלי, שאני סומכת עליו, שהוא יגיד: 'אני אעבור את השלב הזה, ואהיה ילד שמח כמו כולם'".
ולעצמך, מה לקחת?
"בהתחלה זה דיי שיחק אצלי", מודה גלית. "משפחה שלמה, משפחה לא שלמה. בסוף הבנתי שכרגע אני אם המשפחה והכול מתחיל ממני. הסברתי להם שאנחנו חבורה, כנופיה, 'גאנג'. כנופיה טובה שעושה טוב לעצמנו, וגם לסביבה".
מה החלום הכי ורוד שלך?
"שיהיה לי טוב, איפה שלא אהיה. שאדע להסתדר, ולהסתכל על כל סיטואציה ממקום מאוזן. וכשיהיה לי טוב, גם לילדים שלי יהיה טוב. זה לא מובן מאליו שהם עוברים איתנו מה שאנחנו עוברות. הם ילדים. הבן של אלה למשל, הוא קטן, וכבר מבין דברים בגיל כל כך צעיר. זה בעיניי השראה. כל הילדים עוברים איתנו דרך, אבל הם לא מסכנים. הייתי רוצה, כשאצא מפה, להסתובב כמו חנה בין המקלטים, לפגוש נשים ולתת להן כוח. זו תהיה השליחות שלי".
אלה: "החלום שלי הוא לגדל ילד, כמו שאמא של חנה גידלה אותה. עם אופטימיות והומור שאפשרו לה לצלוח הכול. אני מאמינה שהילדות בונה אותנו לעתיד, ואם את כאן היום, מחייכת ושמחה, וזה אמיתי - איך יכול להיות לי קשה?"
חנה, האם סלחת לאנשים שלא הסתירו אתכם, או אפילו למנהיגים?
"לסלוח זו מילה לא מתאימה", מדייקת גופרית את עצמה. "אולי צריך להגיד: 'לחשוב אחרת'. כשעוברים חיים קשים ואירועים באשר הם, אפשרות אחת היא לשנוא את כל העולם, לקטר, למצוא מה לא בסדר, לכעוס ולשנוא. מצד שני, אדם שחי בכעס כזה, לא יכול לראות שהשמש זורחת, והפרחים פורחים והציפורים מצייצות.
"אחרי מחשבה, אמרתי: 'אני לא רוצה להיות במצב הזה. קיבלתי את חיי במתנה, אז אני רוצה לחיות, עם השמש והפרחים'. לא סלחתי. כי מי יכול לסלוח על דברים כאלה? אבל אני לא מוכנה לחיות בכעס הזה. לקופסה של הכעס אני לא נכנסת, כי היא לא תבנה אותי. אני רוצה לבנות ולהבנות".
ואתן, הצלחתן לסלוח למי שהביא אתכן למצב הזה?
אלה: "אני עדיין מעבדת את מה שקרה, ואם יש כעס, לרוב הוא על עצמי. שנים רבות חייתי עם כעס על ההורים שלא היו עבורי, ולא היה לי גב. עד שהבנתי שאני לא יכולה לכעוס על העולם, אני יכולה רק להשתנות בעצמי. ולשחרר את הכעס והאשמה, כי זה לא נתן לי כלום".
גלית: "היו תקופות שאמרתי שאני סולחת, אבל הבנתי שאני לא. בעיקר כשראיתי שהוא מתקדם בחיים, ואנחנו במקלט. עכשיו, כשהוא כבר לא פונקציה, אני מתחילה תהליך של לסלוח".
רחלי: "בחיים שלי אני אדם סלחן ויש לי המון סבלנות. אני יודעת שאני יכולה לסלוח, אבל בוחרת שלא. לילדים אני מסבירה שצריך לסלוח אבל לא תמיד, כי אני לא רוצה שהם יהיו כמוני ויסלחו למי שעשה להם לא טוב. בעלי אמר לי שהוא מצטער, אבל אז הוא ממשיך בשלו. אם את סולחת פעם אחת, זה ימשיך. ואת מקבלת את זה".
חנה, כשאת רואה פה נשים עם ילדים, מה את מציעה להן?
"זה שהנשים האלו קמו יום אחד בבוקר, לקחו את היקר להן מכל - את הילדים, והחליטו לברוח, לא לסלוח, לבנות חיים חדשים. זה השלב החשוב ביותר. מפה כל אחת, בהתאם ליכולת שלה, מתקדמת. אבל זה שלב של לדעת מה אני שווה. כשירדתי מהאוניה אמרתי לעצמי: עכשיו שאני חיה, אני רוצה להיות רגילה. ללמוד, ללכת ל'נוער העובד', להתאהב. השמיים הם הגבול".
