פסח השנה יהיה שונה. משפחות שכולות רבות, שנהגו לנסוע לחו״ל בחגים כאחת הדרכים להתמודד עם הכיסא הריק והתחושה הכבדה של ה"ביחד" כשמישהו חסר, ייאלצו הפעם להישאר בארץ. המלחמה מול איראן כמעט שלא מותירה להן ברירה.
טלי ורסנו אייסמן, פסיכותרפיסטית המתמחה בחוסן וטראומה, שבימים אלה משרתת כמסבירת פיקוד העורף בערוצי הטלוויזיה, מכירה את הכאב הזה לא רק מהקליניקה: כאב החג שנחווה בלי מי שאמור לשבת סביב השולחן, הטקסים שמבליטים את מי שכבר איננו, והשירים שלעיתים מושרים בקול רם מדי כדי לא להתמודד עם השקט. ב-7 באוקטובר 2023, במהלך מתקפת חמאס בפסטיבל הנובה, נרצח גם בן-דודה, רון יהודאי ז"ל. מי שליוותה במשך שנים משפחות שכולות, מצאה את עצמה לפתע בצד השני של החוויה - כמי שחווה אובדן אישי בעצמה.
"דודתי סיגל יהודאי, שאיבדה את בנה רון, היא עבורי הרבה מעבר לדודה. אפשר לומר שהיא כמו אחות"' סיפרה ורסנו אייסמן. "דווקא ברגעים הראשונים, הבלתי נתפסים, כשהוא הוגדר כ'נעדר' - שלב שהוא אולי הקשה ביותר - הרגשתי שלא הייתי מספיק נוכחת. גויסתי מיד למילואים לתפקידי כמסבירת פיקוד העורף, ונדרשתי להיות שם עבור הציבור, בזמן שבתוך המשפחה שלי התרחשה רעידת אדמה. בהמשך, כשהתאפשר לי בהדרגה לחזור גם לעשייה האזרחית כפסיכותרפיסטית, הרגשתי צורך עמוק להפוך את הכאב לפעולה".
מאז היא לא עצרה. ורסנו אייסמן חברה כיום בוועדת הייעוץ של הפורום למען יתומי המלחמה, ומנחה - יחד עם ד"ר אתי אבלין, המתמחה באובדן ושכול - קבוצות תמיכה למשפחות עם ילדים, שהתייתמו ב-7 באוקטובר. "אני פוגשת שם כאב עצום לצד כוח עז שמבקש להמשיך לחיות למען הדור הבא", היא אומרת.
הכיסא הריק
אז איך בעצם נראית ההתמודדות של משפחות שכולות בחגים - מבפנים? ורסנו אייסמן מסרבת לתת תשובה אחת. היא אוהבת להזכיר שראשי התיבות של המילה "כאב" הם: כ - כל, א - אחד, ב - בדרכו.
"יש מי שבוחרים להתכנס פנימה, ולהישאר בחיק המשפחה הקרובה ובמקום המוכר והעוטף. יש מי שמוצאים נחמה דווקא בקירבה לאחרים שחוו אובדן דומה, שם יש שפה משותפת ולא נדרשים מהם יותר מידי הסברים. ויש גם מי שלא מסוגלים לשאת את המחשבה על שולחן חג חסר ועל כיסא ריק, שנוכח יותר מכל אדם שיושב סביבו", היא אמרה.
במשפחה שלה, הפתרון היה לעזוב. "ההורים של רון, סיגל ויורם, והאחים נועם ועדי, נהגו לטוס לחו"ל מאז שרון נרצח. כל משפחה מוצאת את הדרך שלה לנשום בתוך ימי החג המורכבים האלו", אמרה ורסנו אייסמן. השנה, עבור רבות מהן, האפשרות הזו אינה קיימת.
החגים בישראל, היא מסבירה, טעונים במיוחד - ולא בכדי. "המקומות שבהם אמורה להיות התרחבות - מרגישים ריקים, והתחושה היא שקשה מאוד למלא אותם. השירים, הברכות, הטקסים - כל אלה מדגישים את מי שאיננו. ובזמן מלחמה, כשהמתח עדיין נוכח באוויר והאיום לא באמת חלף, יש גם תזכורת מתמדת לנסיבות האובדן. העבר וההווה מתערבבים, ולמשפחות קשה למצוא מנוחה", היא אומרת.
אז מה עושים עם כל זה? לא להשאיר אותן לבד - זהו הכלל הראשון. אבל יש כלל שני, שאנשים פחות חושבים עליו: לא להניח שיודעים מה נכון עבורן. "לפני ערב החג, כדאי לעצור ולשאול: מה יעזור לכם בערב הזה? מה יכול להקל על הרגשתכם, אפילו במעט? תיאום ציפיות הוא 'אקט' רגיש וחשוב במקרה הזה. יש משפחות שברכת 'חג שמח' צורמת עבורן, ויעדיפו מילים אחרות, כמו: 'כמה טוב שאתם איתנו'. ויש כאלו שירצו לתת מקום לנוכחות שלו סביב השולחן, ויבקשו לפתוח את הערב בכמה מילים לזכרו".
ואם עולה בכי - לא להיבהל. "לאפשר למי שזקוק לכך לקום מהשולחן, להתרחק רגע מכולם, לנשום בשקט, ולחזור כשהוא מרגיש מוכן לכך. לא פעם האבלים חוששים מאוד שאולי הם מכבידים עם העצב שלהם על המארחים. התפקיד שלנו כמארחים הוא לא להחזיר את השמחה כפי שהייתה ולהתעלם מהעצב של המשפחה השכולה, אלא להרחיב את לבנו כך שיוכל להחזיק תחושות שמחה וכאב בו זמנית", סיכמה ורסנו אייסמן.
