בזמן שבירושלים הממשלה מקדמת קיצוצים בתקציב, בשכונות ובבתים בישראל מתנהלת מציאות אחרת לגמרי. מציאות שבה משפחות רבות מתמודדות עם שאלות בסיסיות: האם יהיה אוכל במקרר וכסף לתרופות? והאם יש בכלל מקום מוגן לרוץ אליו כשיש אזעקה?
הקיצוץ נוגע בדיוק למערכות שעליהן נשענות האוכלוסיות המוחלשות ביותר: רווחה, חינוך ושירותים ציבוריים.
3 צפייה בגלריה
גם המיגון הפך לזכות כלכלית ופריבילגית. מקלט בתל אביב בשעת אזעקה
(צילום: AP Photo / Oded Balilty)
קל לשכוח שמאחורי כל סעיף תקציבי עומדים בני אדם - ילד שאין לו מחשב ללמוד ממנו. קשיש שמוותר על תרופה. אם חד-הורית שמנסה להחזיק בית בתקופה שבה המחירים עולים והסיוע מצטמצם. כדי להוסיף חטא על פשע, הממשלה מאשרת תוספות של מיליארדים לצרכים מגזריים ולמוסדות תורניים. ביד אחת חותכת, ביד השניה מפלה.
אני פעילה חברתית למעלה מעשור, ופוגשת את המציאות הזו יום-יום. אני לא מכירה אותה מדוחות או מישיבות ממשלה - אלא מהחיים עצמם, מהבתים של האנשים ומהסיפורים שמאחורי המספרים. בזמן מלחמה, המציאות הזו הופכת קשה עוד יותר.
גם המיגון - הביטחון הכי בסיסי שלנו - הפך לזכות כלכלית שרק מי שגר בבניין חדש יותר עם ממ"ד, יכול "ליהנות" ממנו. עבור משפחות רבות, אזעקה איננה רק רגע של פחד - אלא תזכורת לכך שאין להן את ההגנה המינימלית שמדינה אמורה לספק
דווקא בתקופה שבה המדינה אמורה לחזק את האזרחים, רבים מהם נותרים ללא מענה בסיסי; כשליש מאזרחי ישראל חיים ללא מיגון אמיתי. וכך, גם המיגון - הביטחון הכי בסיסי שלנו - הפך להיות זכות כלכלית שרק מי שגר בבניין חדש יותר עם ממ"ד, יכול "ליהנות" ממנו. עבור משפחות רבות, אזעקה איננה רק רגע של פחד - אלא תזכורת לכך שאין להן את ההגנה המינימלית שמדינה אמורה לספק.
מי הם אותם אזרחים שנשארים ללא מיגון וללא רשת ביטחון? לרוב אלו אותם אנשים שנשארים מאחור גם בשגרה: קשישים, אמהות חד-הוריות, נפגעות ונפגעי עבירה, ומשפחות שנאבקות מדי יום - כי הקיצוצים והמחסור אינם פוסחים על אף קהילה. אבל גם מעמד הביניים שהולך ונדחף כלפי מטה.
החלשים משלמים שוב את המחיר
הקיצוץ בשירותים החברתיים, בחינוך, בבריאות ובתחבורה - מאלץ את כל אחד ואחת מאיתנו להסתמך על שירותים שהולכים ומתייקרים, במקום לקבל שירות ציבורי איכותי מהמדינה.
מי שמשלמים מחיר כבד במיוחד במציאות הזו, הם נפגעות ונפגעי עבירה. עבורם ההתמודדות אינה מסתיימת ברגע שבו העבירה התרחשה, היא נמשכת שנים - בטיפולים, בהליכים משפטיים ובמאבק לחזור לחיים רגילים.
דווקא האנשים ששילמו מחיר אישי ונפשי כבד, נאלצים לא פעם לשלם אותו שוב. פעם אחת על הפגיעה עצמה, ופעם נוספת כשהמדינה - באמצעות קיצוצים בתקציבי רווחה, טיפולים ותמיכה - לא מספקת להם את הכלים הדרושים כדי להחזיר את חייהם למסלול.
הסבל שלהם אינו אישי בלבד; הוא תוצאה ישירה של מדיניות ציבורית שמפקירה את החלשים.
ומעבר לשאלה הכלכלית, יש כאן גם שאלה ערכית: מהו סדר העדיפויות של מדינה בזמן משבר? האם דווקא ברגעים הקשים ביותר, החברה בוחרת לחזק את החלשים - או להשאיר אותם להתמודד לבד.
לכן, הקריאה שלי ברורה: דווקא עכשיו, בזמן משבר ומלחמה, המדינה חייבת להשקיע יותר באנשים - לא פחות. בחינוך, בבריאות, ברווחה ובמיגון לאזרחים שאין להם הגנה.
בעוד זמן לא רב יעמדו אזרחי ישראל שוב בפני בחירות. זה הזמן לקבל התחייבויות ברורות ממנהיגי הציבור - ובהם נפתלי בנט, גדי אייזנקוט, יאיר לפיד, יאיר גולן - וגם מהנהגת הציבור במגזר הערבי, כמו מנסור עבאס, שאומרות: לא עוד קיצוצים על גבם של החלשים, אלא תוכנית אמיתית לשיקום המערכות הציבוריות ולחיזוק החברה הישראלית בכל המגזרים.
כי מדינה חזקה אינה נמדדת רק בכוחה הצבאי.
היא נמדדת ביכולת שלה לראות את האנשים שנשארים מאחור - ולדאוג שלא יישארו שם לבד. היא נמדדת ביכולת שלנו להתעקש על ערבות הדדית - ולדאוג שכולם מתגברים, צומחים ומתחזקים ביחד בעת משבר. רק מדינה שדואגת לכולם, תוכל לעמוד בסכנות ובאתגרים הגדולים שעוד עומדים לפנינו.
- כותבת הטור היא פעילה ברשת "לחיים בכבוד", במרכזים לצדק חברתי ובפורום למאבק בעוני.
