בסרטון הן נראות רוקדות יחד, אם ובנותיה, באירוע משפחתי שמח. הבנות שרות בקול את השיר שמתנגן ברקע, אבל הידיים שלהן עסוקות בדבר אחר: הן מתרגמות עבור אמן, חגית אדרי, את מילות השיר לשפת הסימנים - בזמן אמת, בלי להפסיק לרקוד.
חגית היא חירשת מלידה; אמה חלתה באדמת במהלך ההיריון עמה, וכתוצאה מכך היא אינה שומעת דבר. למרות זאת, באותו רגע מרגש באולם האירועים, היא הרגישה חלק.
ריאיון אולפן עם אורנית וחגית אדרי
( צילום: ירון ברנר)
"התרגשתי מאוד שהבנות תרגמו לי את מילות השירים שהתנגנו ברקע", היא מסבירה בשפת הסימנים, ובינתיים בתה אורנית שיושבת לצידה, מתרגמת עבורנו את דבריה.
"היה לי כל כך חשוב להבין על מה השיר מדבר ומה אומרות המילים", מוסיפה חגית, "אני לא שומעת כלום, אפילו לא צלילים חלשים, והתרגום שלהן גורם לי להרגיש פחות מנותקת מהסביבה".
הריאיון המשותף עם השתיים נערך יום לפני אירוע מרגש נוסף: בתחילת השבוע נישאה אורנית לבן זוגה מזה 11 שנים, וגם באירוע הזה - כמו בכל רגע משמעותי במשפחת אדרי - עמדה שפת הסימנים במרכז.
גלריה
חגית (שנייה משמאל) עם בנותיה והחתן הטרי. "לימדתי את הבנות שלא צריך לתרגם בכוח"
(צילום: אלבום משפחתי)
איך זה לגדול עם אמא חירשת?
אורנית: "לגדול עם אמא חירשת - וגם עם אבא חירש - זה שונה מאוד מלגדול עם הורה שומע. עד כדי כך שקשה לתאר את השוני הזה למי שלא גדל עם הורה חירש.
"השורה התחתונה היא שלגדול עם הורים חירשים זה מדהים", היא אומרת. "נכון שיש גם לא מעט מורכבויות וקשיים בתוך המסע הזה, אבל בסך הכול זו מתנה בעלת ערך עצום, כזה שמצליח לגבור על כל קושי ומורכבות שלא יהיו".
ילדים שומעים להורים חירשים - המכונים בקהילת החירשים ומחוצה לה "CODA" (ראשי תיבות של Children of Deaf Adults) - גדלים לא פעם לתוך תפקיד של מתווכים: הם אלה שמתרגמים בקופת החולים ובבנק, באסיפת ההורים ובשיחות עם השכנים, ומשמשים גשר קבוע בין הוריהם לעולם השומע.
זהו תפקיד שמצמיח בגרות, אחריות ושליטה מלאה בשתי שפות, אבל הוא עלול גם להכביד - כשילד מרגיש שחיי הוריו עוברים דרכו, ושאף פעם אין לו אפשרות להיות פשוט ילד.
אורנית וחגית אדרי. "לגדול עם אמא חירשת זו מתנה בעלת ערך עצום"
(צילום: אלבום משפחתי)
חגית עצמה מספרת שגידלה את בנותיה מתוך בחירה שלא להטיל עליהן את מלאכת התרגום כחובה. "אמא שלי גידלה אותי עם הרבה אהבה וסבלנות, ואת אלו העברתי לבנות שלי", היא אומרת.
"המחשבה המקובלת היא שכשיש אמא חירשת צריך לתרגם לה כל מילה, אבל אני לימדתי את הבנות שלא צריך לתרגם בכוח - רק כשנוח להן, כשהן מרגישות שזה משהו שהן רוצות לעשות, ושזה טבעי להן באותו רגע. לא רציתי שזה יהיה משהו שילחיץ אותן".
"חובה שיהיה תרגום בחופה"
את החתונה ליוו שתי מתורגמניות לשפת הסימנים - אחת עבור חבריהם החירשים של ההורים, ואחת עבור אמא ואבא. "וגם אני אשתדל לתרגם להם כמה שאוכל, כדי שיבינו גם ממני מה קורה ברגעים המרגשים", אמרה אורנית ערב החתונה.
"חשוב לי שהם יהיו איתי באותו חלל וירגישו חלק ממנו", הסבירה, "ברוב המקרים הם נמצאים בחלל אחד עם אנשים שומעים שמדברים ביניהם, בלי להיות חלק מהשיח, וזה כל כך כואב ולא טבעי - עבורם וגם עבורנו כמשפחה. זו הסיבה שאנחנו, הבנות שלהם, משתדלות לשים לב לזה כל הזמן ולתרגם להם את מה שנאמר מסביב, כדי שיהיו חלק מהעניינים".
חגית: "אני מאוד מקווה שכל השומעים ילמדו שפת סימנים, גם בבתי הספר - בעיניי זו חובה. עבור לא מעט אנשים, זו הדרך היחידה לתקשר - זה עם זה, אבל גם עם העולם השומע. ואיך אפשר לתקשר, כשהצד השני לא לומד את השפה?"
עבור חגית זו בכלל לא הייתה שאלה. תרגום בטקס? "בטח, ברור. חובה שיהיה", השיבה לאחר שאורנית תרגמה עבורה את השאלה, ועל פניה הבעה נחושה שלא הותירה מקום לספק.
שפת הסימנים היא, כאמור, שפת הבית במשפחת אדרי: אורנית ואחיותיה דוברות אותה מילדות, וגם בן הזוג - ומהשבוע גם בעלה - מזמן חלק מהעניינים. "אנחנו ביחד 11 שנים והוא דובר את השפה כמעט כמונו", אומרת אורנית בגאווה.
ומה עם הדור הבא, הם גם יכירו את השפה?
"ברור. אני אלמד את הילדים שלי את שפת הסימנים מגיל אפס, בדיוק כמו שלימדו אותי ואת האחיות שלי".
"מוזיקה בלב"
מילים אמנם אפשר לתרגם לשפת הסימנים; מוזיקה קצת פחות. אבל כשרחבת הריקודים נפתחת, גם חגית רוקדת יחד עם כולם - אחרי שעם השנים פיתחה שיטה משלה, שעוזרת לה לזהות את קצב השיר שמתנגן ברקע.
"אני מסתכלת על האנשים סביבי - על הקצב שלהם כשהם זזים, על הקפיצות וגם על המבט עצמו - ומקבלת מהם את הסימנים לסגנון השיר שמושמע באותו רגע, וככה אני מבינה מה הקצב שבו אני אמורה לרקוד", היא מסבירה. "אני גם מרגישה דרך הרגליים את הבאסים ואת הביטים, במיוחד כשהריקודים מתקיימים על משטח עץ, ליד קיר או רמקול".
אז הריקודים הם משהו שאת מצפה לו בחתונה של אורנית?
"כמובן. סביר להניח שרוב הזמן אהיה, יחד עם הבנות ועם בעלי, על רחבת הריקודים".
משפחת אדרי. "ירשנו את האהבה לריקוד מאמא ואבא"
(צילום: אלבום משפחתי)
לשלב הריקודים בחתונה חיכתה מאוד גם הכלה עצמה. "אמא מאוד אוהבת לרקוד, והיא הורישה לי את האהבה הזאת", אומרת אורנית, "גם בן זוגי מאוד אוהב לרקוד - זה משפחתי אצלנו. לרקוד, לקפוץ, לשמוח עם ההורים והאחיות שלי - זה הדבר שאני הכי מחכה לו, אחרי החופה כמובן".
ורגע לפני הריקודים, לחגית יש בקשה אחת מכולנו: "חשוב לי להעלות את המודעות לכך שיש חירשים כמוני, שלא שומעים בכלל, ושצריך להנגיש להם הכול בשפת הסימנים.
"אני מאוד מקווה שכל השומעים ילמדו שפת סימנים, גם בבתי הספר - בעיניי זו חובה", מוסיפה חגית. "עבור לא מעט אנשים, זו הדרך היחידה לתקשר - זה עם זה, אבל גם עם העולם השומע. ואיך אפשר לתקשר, כשהצד השני לא לומד את השפה?"
