לזכרו של סמל אסיף לוגר ז"ל שנפל בעזה ב"חרבות ברזל"
בסוף השבוע של 7 באוקטובר 2023, הגורל שיחק פעמיים עם סמל אסיף לוגר, שריונר בחטיבה 7, מקיבוץ יגור. הוא היה אמור לסגור שבת בבסיס שבעוטף, אבל בחר להתחלף עם חבר מהגדוד כדי לצאת לפסטיבל מוזיקה בירושלים. לפי התכנון המקורי, הוא היה אמור להמשיך משם גם למסיבת הנובה ברעים, אבל בסוף החליט לוותר.
"הוא היה עייף אחרי הפסטיבל בירושלים, ולמרות שהתכנון היה לנסוע למסיבה בעוטף - ברגע האחרון הוא החליט לחזור הביתה", מספר אביו עידן.
5 צפייה בגלריה
"דוב קוטב במדבר". סמל אסיף לוגר ז"ל במקום שאותו הכי אהב בעולם
(צילום: באדיבות המשפחה)
הגורל חס עליו בפעם בראשונה באותו יום שישי, כשהביא אותו הביתה לקיבוץ יגור במקום לרעים. בזמן הזה, חבריו לגדוד המשיכו בתעסוקה המבצעית באזור העוטף. למחרת, נקלע הגדוד לקרבות מול מחבלי החמאס שפלשו לבסיס בו שהו, ורבים מהחיילים נהרגו או נפצעו קשה.
אבל הגורל המר, כפי שהתברר בהמשך, רק דחה את הקץ וחזר לרדוף את הלוחם הצעיר והחייכן שכל כך אהב את החיים.
"רוצים ממני אש. אני רוצה שקט"
באותה שבת ארורה, כמה שעות מאוחר יותר, הוזעק אסיף בחזרה לצבא. "הסעתי אותו לאשקלון, הוא חבר לכוח שלו ולמעשה זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו", משחזר עידן את הרגעים האחרונים שלו עם בנו.
בשיחת הטלפון האחרונה שניהל עם אסיף לפני הכניסה הקרקעית לרצועה, נשמע האב, שבעצמו כבר גויס בצו 8, מודאג. בנו ניסה להרגיע אותו: "אסיף ידע שאני חושש מהכניסה שלהם לעזה, ואמר לי 'אבא, אל תדאג, אין לי כוונה למות'. זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתו ושמעתי את קולו".
5 צפייה בגלריה
עידן ועדי לוגר עם אסיף ז"ל. "לאבד בן היא המערכה הקשה והכואבת מכולן"
(צילום: באדיבות המשפחה)
ביום שלישי, 31 באוקטובר 2023, במהלך חתירה למגע עם חוליית מחבלים סמוך לעיר עזה, מחבל יצא מפיר והניח מטען מתחת לטנק. הפיצוץ היה קטלני ולא הותיר לאסיף, שהיה בן 21 בנופלו, סיכוי. הוא הותיר אחריו את הוריו עדי ועידן, שתי אחיות רימון וקמה ואת אחיו תמוז. יחד עם אסיף נפל באירוע הקשה גם מפקדו, סמ"פ אריאל רייך (24) מירושלים.
חודשיים לפני נפילתו, ב-24 באוגוסט, פרסם אסיף את הפוסט האחרון שלו באינסטגרם - תמונה שלו בבסיס על רקע רצועת עזה, וכתב: "רוצים ממני אש. אני רוצה שקט" - משפט טהור של לוחם שמחפש שלום, רוגע ומנוחה.
עידן לוגר: "זמן קצר לאחר שהסעתי את אסיף אל אזור הלחימה ליד אשקלון, התגייסתי גם אני בצו 8 לשירות מילואים. כקצין בדרגת סא"ל, פיקדתי על חיילים בשדה הקרב במבצעים מורכבים, אבל לאבד בן זו המערכה הקשה והכואבת מכולן"
"אם הייתם מכירים אותו - הייתם עפים עליו", אומרים רבים ממכריו של אסיף. "צעיר רגיש, בלונדיני, גבוה, שקט כזה שתמיד מחייך. בכל סוף שבוע פנוי בשנת השירות או בצבא הוא היה יוצא לטייל, עובד על מוזיקה או רוקד במסיבה. הוא היה טיפוס של אור, כזה שכולם נדבקים אליו. מי שהכיר אותו - זכה".
"רק תשים נעליים"
כמה ימים לאחר ההלוויה ניגש עידן לקבר בנו, שם הבחין בזוג צעיר. אחד מהם היה חבר של אסיף, שישב בשקט עם דמעות בעיניים. "החבר סיפר שאסיף היה עבורו מנטור", מספר האב השכול.
"באחת הפעמים שנפגש עם אסיף, הוא אמר לו שהוא מתקשה להוריד במשקל ושקשה לו להניע את עצמו לעשות ספורט. אסיף הסתכל עליו ואמר לו 'רק תשים נעליים'. הוא הסתכל על אסיף ושאל אותו - 'שו? מה לעשות?' - 'רק תשים נעליים', חזר אסיף על דבריו, 'אחרי שתנעל נעלי ספורט, תצא מהבית, תתחיל ללכת ולאט-לאט תעבור לריצה ותתחיל להתאמן באופן קבוע'.
"החבר הלך עם המשפט של אסיף, וכעבור כמה ימים החליט לאמץ את הרעיון והחל לעשות ספורט. אחרי שאסיף נהרג, הוא החליט לאמץ את המשפט כמוטו לחיים - וקיעקע אותו על רגלו", משחזר האב בגעגוע. "זה היה אסיף שלנו - לא מטיף, לא שופט. פשוט מדריך אותך בדרכו שלו השקטה, הבהירה והחכמה.
"ב-7 באוקטובר, זמן קצר לאחר שהסעתי את אסיף אל אזור הלחימה ליד אשקלון, התגייסתי גם אני בצו 8 לשירות מילואים. כקצין בדרגת סא"ל, פיקדתי על חיילים בשדה הקרב במבצעים מורכבים, אבל לאבד בן זו המערכה הקשה והכואבת מכולן".
הקיפאון, הדבש והמדבר
במותו, הותיר אחריו אסיף פתק אישי בו כתב רעיונות וחלומות לעתיד. הפתק הפך לחזון של עמותת "דב קוטב במדבר", שהקימו בני המשפחה וחבריו לזכרו.
כעת, יוצאת העמותה בקמפיין גיוס תרומות למימוש החזון של מוקיריו - להנציח את אסיף בדרכים שכל כך אהב: הקמת מרכז לפיתוח מנהיגות וכושר קרבי בשיתוף עמותת "המסלול", פינת מנוחה והתרעננות ב"שביל ישראל" סמוך לקיבוץ יגור, והענקת מלגות לסטודנטים מצטיינים בתחום המוזיקה בשיתוף מכללת BPM.
"בחרנו בכינוי 'דוב קוטב במדבר' כי אסיף היה קצת דוב קוטב בעצמו", מסבירה אמו עדי, "הוא היה גדול, בהיר ובלונדיני. תמיד היה לו חם, גם בחורף הוא היה ישן עם מזגן ומאוורר שמכוון ישירות למיטה. החדר שלו היה כל כך קפוא שכשהוא היה פותח את הדלת, הקור היה חודר עד הסלון והיינו מבקשים ממנו שיסגור את הדלת של האיגלו.
"היה לו קעקוע של דוב קוטב על היד, שאחרי מותו הפך ללוגו של העמותה לזכרו. חלק מחבריו ומבני המשפחה קעקעו אותו על ידם לאחר נפילתו", היא מוסיפה בגעגוע.
מצד שני, אסיף אהב את המדבר בכל ליבו וחלם לבנות את ביתו העתידי בערבה. "הוא אהב דבש יותר מכל דבר אחר, ועד היום החברים שלו מניחים צנצנות דבש על הקבר כשהם מגיעים לבקר. אפילו כתבתי על זה שיר", מספרת עדי.
סיפורו של אסיף ז"ל, הוא סיפור על חיים שלא הספיקו להתממש במלואם. סיפור על מוזיקה, על מדבר, על חברים, על סיגריה וקפה שחור עם מאיר אריאל באוזניות.
עדי לוגר: "אסיף היה קצת דוב קוטב בעצמו - הוא היה גדול, בהיר ובלונדיני, ותמיד היה לו חם. היה לו קעקוע של דוב קוטב על היד, אחרי מותו חלק מחבריו ומבני המשפחה קעקעו אותו על ידם"
"הרגע שבו דפקו על הדלת וקיבלנו את הבשורה הקשה שאסיף נפל, היה הרגע שבו הכול נעצר. אבל זה לא הסוף של הסיפור", אומר עידן, "למרות שהוא לא נמצא כאן בגופו - רוחו ונשמתו ממשיכות לפעום דרך האנשים שנגע בהם, הזיכרונות היפים והמוזיקה שיצר. אסיף אהב מוזיקה יותר מכל - הוא ניגן, הלחין והקליט.
"העמותה והחזון שלה, שבעצם היה החזון של אסיף, הם אלו שמאפשרים לנו להמשיך את מה שהוא התחיל. להחיות את החלום שלו", מוסיף האב. "הנצחתו היא מצווה עבורנו. אסיף, כמו חיילים רבים, שילם בחייו כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות כאן, ועכשיו תורנו להנציח את מי שהיו ומה שחלמו להיות ולא הספיקו".
