(צילום: מיקי שמידט)
"אתה הכי שמח בעולם, אבל מת מבפנים", חשף בכאב מיכאל לוי, אחיו של שורד השבי אור לוי, בריאיון לאולפן ynet.
המשפט המורכב הזה, מתאר אולי יותר מכל את הפער הבלתי אפשרי שחווים משפחות שורדי השבי. קצת כמו רכבת שנעה במהירות בין שמחה עצומה על השחרור - לבין הכאב שממשיך להציף למרות שהם זכו לסוף טוב, לעומת רבים אחרים.
אור שוחרר משבי חמאס לפני תשעה חודשים, אבל מיכאל - ממקימי "ארגון 255", שהחל לפעול לפני כשנה ומאז מספק מעטפת תמיכה למשפחות ולקרובי החטופים - מתאר מציאות שונה לגמרי מהדימוי של ה"הפי אנד" כשהחטופים מוחזרים לחיק משפחתם.
4 צפייה בגלריה
האיחוד המרגש של מיכאל ואור. "מתחיל להתמודד עם כל מה שהדחקתי במשך 491 ימים"
(צילום: דובר צה"ל)
"יש את השמחה האינסופית על כך שאור חזר, אבל באותה נשימה אתה מתחיל להתמודד עם כל מה שהדחקת במשך 491 הימים שבהם הוא הוחזק בשבי", הוא משתף, "כמובן שזה לא נגמר רק בי. זה נכון לגבי כל המשפחה המורחבת וכל מי שלקח חלק בדבר הזה. וגם לכל מי שלא לקח חלק בזה - כמו הבנות שלי לדוגמה, שסובלות מאלמנטים של פוסט טראומה, כי בסופו של דבר זה דוד שלהן שנחטף ודודה שלהן שנרצחה, והן ראו את בן הדוד שלהן גדל לבד, בלי הורים, במשך שנה וחצי כמעט".
"דחפתי את החיים שלי למגירה"
לדברי מיכאל, "כשהבנו שאור חטוף, לקחתי את החיים שלי, ארזתי אותם טוב-טוב ודחפתי למגירה נסתרת, והזהות שלי הפכה להיות אך ורק 'מיכאל אח של אור החטוף'".
איך זה בא לידי ביטוי ביום-יום?
"אתה שם את כל החיים שלך מאחור - את העבודה, המשפחה והחברים. וכשאתה מנסה לפתוח את המגירה ולחזור לחיים הרגילים, אתה מגלה שיש פה בן אדם אחר, מישהו שאתה לא מכיר ושנדרש ממך להכיר מחדש. מישהו שעבר הרבה מאוד טראומות, וצריך לשקם את המשפחה שלו ולמעשה, את כל החיים שלו".
4 צפייה בגלריה
מיכאל במהלך המאבק להשבת אחיו. "הזהות שלי הפכה להיות אך ורק 'מיכאל אח של אור החטוף'"
(צילום: יריב כץ)
המעגל הראשון של נפגעי השבי אמנם קיבל מענה ממשלתי מסוים, אבל המעגלים התומכים הנוספים שליוו את בני המשפחה במהלך השנתיים האלו, ופעמים רבות היו חלק משמעותי מהמאבק - לא זכו להכרה ולתמיכה מצד המדינה.
"נאלצנו להקים ארגון משלנו שיבין ויקשיב לצרכים האמיתיים שלנו", מסביר מיכאל, "לאורך הדרך היו פתרונות כאלו ואחרים של ביטוח לאומי, מנהלת החטופים וכל מיני מקומות נוספים - פתרונות שהתקבלו מבלי להתייעץ איתנו ולבדוק איזו עזרה אנחנו באמת צריכים".
"השבי לא נגמר ברגע שהחטוף חוזר הביתה, בין אם הוחזר בחיים ובין אם הושב לקבורה", אומרת אליה קדיש, עובדת סוציאלית ומנהלת מערך מעטפת אישית ומשפחתית בארגון. "המשפחות שיזמו את הקמת הארגון הן קהילה בעלת כוח, יכולות וכישרון.
"השנתיים האחרונות הפכו רבות ורבים מקרובי החטופים למומחים בעל כורחם בתחומי מדיניות, תקשורת, רווחה, שיקום וחינוך", היא מוסיפה, "והידע הזה, שנצבר מתוך הכאב, הוא הבסיס לדרישה שלנו לעצב את המענים הנדרשים עבורם".
מיכאל לוי: "אחרי שהדבר שכל כך רצית ונלחמת עליו התממש, ואתה הכי שמח בעולם, מבפנים אתה מת. שום דבר לא חזר להיות מה שהיה. אתה לא ישן, לא אוכל, וכל מי שסביבך עדיין מתמודד עם המשבר. לצד האושר שאור בבית, הטראומה הציפה אותי רק אחרי שהוא חזר. מצד אחד ניצחנו, אבל הריקנות שמגיעה עם זה היא מטורפת"
הארגון, מתמקד במה שמיכאל ואליה מכנים "מעגל התמיכה והליווי" - כל אלה שהטראומה השפיעה עליהם. המעטפת כוללת ליווי רגשי, משפחתי, תעסוקתי וכלכלי, ובניית קהילות תמיכה ייעודיות. "היעדר התקשורת הישירה של הגופים השונים עם מעגלי התמיכה של החטופים", מסביר מיכאל, "יצר מצב שבו הפתרונות שניתנו לא באמת מצליחים לסייע לנו, לצערי".
"הריקנות היא מטורפת"
האיחוד המרגש של אור לוי עם מיכאל ועם הוריו
(צילום: דובר צה"ל)
בחודשים האחרונים מיכאל חזר לעבודתו, אבל החזרה, כפי שהוא מתאר אותה, היא רק פיזית. בנפשו, הוא לא באמת חזר לשגרה ומתקשה להיפרד מהתקופה הקשה ההיא שבה כל זהותו התנקזה להגדרה אחת - אח של חטוף.
"אחרי שהדבר שכל כך רצית ונלחמת עליו התממש, ואתה הכי שמח בעולם, מבפנים אתה מרגיש מת", הוא חוזר על המשפט המטלטל ההוא. "שום דבר לא חזר להיות מה שהיה. אתה לא ישן, לא אוכל, וכל מי שסביבך עדיין מתמודד עם המשבר.
"לצד האושר שאור בבית, הטראומה הציפה אותי רק אחרי שהוא חזר. מצד אחד ניצחנו, אבל הריקנות שמגיעה עם זה היא מטורפת".
את הסיפור של אור הוא סוחב איתו כל הזמן. 491 ימים חיכה לרגע שבו יפגוש אותו במחנה רעים, ויעלה עמו למסוק שהנחית אותם בבית החולים. אור, שהיה בן 31 כשנחטף, הועבר לידי כוחות הצלב האדום כשהוא חיוור וכחוש ונתמך במחבלי חמאס - אותם אלו ששבו אותו והתעללו בו במשך שנה וחצי בשבי.
עם שובו הביתה הוא התאחד סוף-סוף עם בנו אלמוג, שהיה רק בן שנתיים כשאביו נחטף ואמו נרצחה.
ב-7 באוקטובר אור ואשתו עינב אלקיים לוי, שהיו יחד מאז ימי התיכון, הסתתרו במיגונית ליד קיבוץ רעים, אליה ברחו ממסיבת הנובה. למסיבה הם הגיעו דקות אחדות לפני שהחלה מתקפת הטילים, אחרי שהשאירו את אלמוג אצל סבא וסבתא בראשון לציון.
במשך שנה וחצי בשבי, במהלכן הוחזק בתוך מנהרה חשוכה ללא תקשורת כשהוא מורעב וקשור בשלשלאות, לאור לא היה מושג מה עלה בגורלה של אשתו, והוא חשש לגרוע מכול. רק ביום שחרורו מהשבי, ב-9 בפברואר 2025, התברר לו שהחשש התממש: עינב לא שרדה את מתקפת המחבלים, ונרצחה ב"מיגונית המוות" ממנה נחטף.
איך נראה היום הקשר בינך לבין אור, אחרי כל מה שעברתם?
"אנחנו מסתכלים אחד על השני, ומבינים מה באמת חשוב היום. לפעמים, כשאתה לא חווה דברים כאלה כמו שאנחנו חווינו, אז השגרה והוויכוחים היומיומיים שיש בין אחים מקבלים תשומת לב יותר ממה שהם צריכים. היום, אנחנו משתדלים להשלים את הפערים ואת הזמן שנלקח מאיתנו וליהנות מהזמן שלנו יחד, כי אנחנו מבינים עד כמה זה לא מובן מאליו".
