"בשעה הראשונה לטבח ב-7 באוקטובר, עוד היינו בטוחים שאנחנו באירוע של ירי רקטי בלבד. לא הבנו עדיין שאלפי מחבלים מעזה פרצו את הגדר ופלשו ליישובי העוטף. זו גם הסיבה שהמתנו בחניה של הנובה עד שהפקק העצום של המכוניות יירגע מעט או עד שהאזעקות ייפסקו. העדפנו להמתין בשטח הפתוח ולא בתוך האוטו, מהחשש שהרקטות יפלו עלינו כשאנחנו בפנים", מתארת ג'ני סבידיה את השתלשלות האירועים של אותו יום נורא - היום שבו מצד אחד היא ובן זוגה נועם ניצלו, ומהצד השני אחיה ובת זוגו - שלומי סבידיה וד"ר ליליה (לילי) גורביץ' שבילו עימם במסיבה - נרצחו.
"ב-7:15, כשהיה נדמה שהיירוטים נחלשים טיפה, שלומי ולילי החליטו להתחיל לנסוע לכיוון הבית. שלומי גר בראשון, וגם הילדים שלו גרים שם ובאותו סופ"ש הם היו אצל גרושתו. ראשון הייתה אחת מהערים המטווחות ביותר, ומכיוון שלגרושתו אין ממ"ד בדירה - הוא מיהר הביתה כדי להביא את הילדים אליו. וגם לילי מיהרה לחזור לילדים שלה בעומר, שם היא התגוררה", משחזרת ג'ני.
5 צפייה בגלריה
ג'ני יחד עם אחיה, שלומי ז"ל. "דרך סיפור ההישרדות שלי אני מנציחה את אחי"
(צילום: אוסף פרטי)
"וככה, מבלי שלמישהו מאיתנו יש מושג מה קורה מחוץ לשטח הפסטיבל, הם יצאו ומהרגע הזה דרכינו התפצלו. כל אחד מאיתנו פנה לכיוון אחר - הם נרצחו ואנחנו שרדנו. החלטה אחת רגעית חרצה גורלות".
סרט אימה
ג'ני (41), פסיכולוגית ארגונית ואמא לשתי בנות המתגוררת בעמק חפר, בילתה פעם ראשונה בחייה במסיבת טבע ב-7 באוקטובר. לנובה היא הגיעה יחד עם בן זוגה, ושם פגשו במקרה את אחיה שלומי ואת בת זוגו לילי, שהיו בני 38 במותם.
"נפגשנו שם במקרה, לא ידעתי ששלומי אמור להגיע למסיבה, והוא לא ידע שאני אהיה שם", מספרת ג'ני. "שלומי הוא האח היחיד שלי, וזו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את לילי. הם היו ביחד פחות משלושה חודשים, כך שעד המסיבה רק שמעתי עליה. ידעתי שהשם המלא שלה הוא ליליה אבל שכולם קוראים לה לילי, ובמהלך אותו ערב גם התברר לי שהיא גרה בעומר. הנחתי שהיא בסוף שנות ה-30 שלה ואפילו לא ידעתי שיש לה ילדים.
"את שלושת הפרטים האלו פרסמתי בפוסט בפייסבוק בניסיון לאתר אותה ואת אחי. בתוך שעה כבר הצלחתי להשיג את מספר הטלפון של ההורים שלה, ולמעשה אני הייתי זאת שעדכנה אותם במה שקרה".
5 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: נועם, ג'ני שלומי ז"ל וד"ר ליליה גורביץ' ז"ל. תמונה אחרונה מהנובה, זמן קצר לפני שמחבלי חמאס פלשו לעוטף
(צילום: עידו דרבי)
לעיתים, תוך כדי השיחה איתה, נדמה כי את אותם מנגנוני הגנה שהפעילה באותן שעות ארוכות של אימה - היא ממשיכה להפעיל גם עכשיו, כמה חודשים אחרי. בדרכה הייחודית והשלווה היא מספרת את סיפור ההישרדות שלה ושל בן זוגה, שבקלות יכול היה להזכיר סרט אקשן הוליוודי, ואיך במשך כל הזמן הזה שבו ניסתה להינצל היא לא הפסיקה לחשוב על אחיה ועל בת זוגו, והמשיכה לנסות ולאתר אותם תוך כדי.
"אחרי ששלומי ולילי יצאו מהחניון, התחלנו לשמוע קולות ירי שבאותו שלב נשמעו רחוקים יחסית, ואז קיבלתי שיחה משלומי שאמר לי לא לצאת כי הכול חסום ויש חשש לחדירת מחבלים. הוא סיפר שהם השאירו את הרכב בצידי הכביש ושהם בדרכם למקום מחבוא. הוא לא אמר איפה הם נמצאים והיכן הם מתחבאים", היא מספרת.
"בשלב הזה עוד חשבנו שמדובר באירוע של ארבעה-חמישה מחבלים שהצליחו לחדור פנימה, ושבטח כוחות הביטחון ישתלטו עליהם בקרוב והאירוע יסתיים. אבל אז, מתישהו בין 7:30 ל-8:00, קולות הירי התחזקו והבנו שהיריות קרובות אלינו הרבה יותר ממה שהנחנו. אנשים התחילו לצעוק שיש מחבלים באזור. מיד נכנסנו לרכב בניסיון לצאת מהיציאה הראשית של המתחם שהייתה עמוסה במכוניות, ומצאנו את עצמנו תקועים במקום במשך כעשר דקות".
בזמן שג'ני ונועם המתינו על שביל הגישה שהיה אמור להוביל אותם לכביש 232 - אותו כביש ראשי שבו נרצחו מאות בני אדם באותו יום - הם הבחינו במחבלים נוספים שהגיעו לכיוונם מהצד השני, ולמעשה איגפו אותם מכל הכיוונים. "ברגע הזה החלטנו לחזור למתחם של המסיבה, ומהר מאוד גילינו לתדהמתנו שהמחבלים כבר הגיעו לשם והספיקו לטבוח בכל מי שהם ראו. היו המון יריות וצרחות, ואנשים ניגשו אלינו בהיסטריה וביקשו להיכנס לרכב ושניקח אותם משם", היא ממשיכה לשחזר.
"כל מטר או שניים העלינו אנשים לאוטו. היינו בערך 15 איש בפנים, ונסענו לכיוון היער בניסיון לצאת דרך שם ולהתחבר לכביש הראשי. בתפיסה שלנו המחבלים הגיעו רק לאזור המסיבה, עוד לא ידענו שהם השתלטו על כל המרחב ופלשו גם ליישובים עצמם".
"חיכיתי לדפיקה בדלת"
אחרי נסיעה בתוך היער שהרגישה לה כמו נצח, הם הצליחו להגיע לכביש הראשי. בשלב הזה עמדה בפניהם בחירה שבהמשך תתברר כזו שהצילה את חייהם: לפנות ימינה לכיוון רעים או שמאלה לכיוון בארי. תחושה פנימית גרמה להם להחליט לפנות שמאלה.
"החבר'ה באוטו צעקו לנו לנסוע ימינה, אבל העשן שהיתמר משם גרם לנו לבחור בפנייה השמאלית. כמה מטרים משם נתקלנו במחסום. הרכב שהיה לפנינו עצר ואנשים התחילו לצאת ממנו בבהלה. כל מי שיצא ממנו - נורה ומת במקום".
מזעזע.
"זה היה נורא. הייתה המולה עצומה, וברגע הזה יצאנו כולנו מהרכב ורצנו על הכביש לכיוון בארי כשמסביבנו עשרות מחבלים יורים לכל עבר ובכל אמצעי התחמושת שהיו להם. בשלב מסוים נפל לידינו אפילו RPG".
ג'ני: "באותן שעות שבהן ישבתי בתוך העץ, היה דבר אחד שהטריד אותי - איפה שלומי ולילי. התרחיש הכי גרוע שדמיינתי לעצמי זה שהוא נפצע ומאבד דם, ושחייבים לפנות אותו כמה שיותר מהר לבית החולים. לא עלה בכלל בדעתי שהוא לא בחיים"
הם התחבאו מאחורי אחד מהשיחים העצומים שבצידי הדרך, ואז היא שלחה הודעה לשלומי. כעבור כעשר דקות הוא ענה לה וכתב שאצלם הכול בסדר ושאל היכן הם. אבל ג'ני, שהייתה באמצע של מלחמת הישרדות בעצמה כשמסביבה הירי לא פוסק, לא הבחינה בשאלה שלו וכתבה לו שגם הם בסדר, וסגרה את הנייד. הפעם הבאה שבה היא תפתח אותו תהיה כמעט 20 דקות אחרי, במקום מחבוא נוסף שאליו נמלטה יחד עם בן זוגה אחרי שהמחבלים התקרבו למקום המחבוא שבו הסתתרו.
"שלחתי לשלומי הודעה נוספת, אבל על ההודעה הזאת ועל כל יתר ההודעות ששלחתי בהמשך, הוא כבר לא ענה", היא אומרת בעצב. "עד היום אין לנו מושג איך הם נרצחו, מה הם ראו לפני שהם נרצחו, האם הם נרצחו ביחד או שהם הופרדו לפני".
סופו של מסע האימה הזה הגיע רק כעבור יותר מחמש שעות שבהן הם התחבאו בתוך עץ בפרדס איפשהו בצידי הדרך שמובילה לרעים. יחד איתם התחבאו מבלים נוספים, רבים מהם נרצחו על ידי המחבלים שנכנסו לפרדס וירו כל מי שזז.
"באותן שעות שבהן ישבתי בתוך העץ, מנסה לא לנשום כדי שחלילה לא ימצאו אותי - היה דבר אחד שהטריד אותי - איפה שלומי ולילי. למה הוא לא עונה על ההודעות ששלחתי לו. התרחיש הכי גרוע שדמיינתי לעצמי זה שהוא נפצע ומאבד דם, ושחייבים לפנות אותו כמה שיותר מהר לבית חולים. לא עלה בכלל בדעתי שהוא לא בחיים".
כעבור חמש שעות של המתנה מתוחה, כשמסביבם קולות ירי בלתי פוסקים ואנשים שמתחננים על חייהם רגע לפני שהמחבלים יורים בהם מטווח אפס, פרצה שריפה בפרדס. האש שהתקרבה לכיוונם לא הותירה להם ברירה, וג'ני ונועם הבינו שעליהם לצאת ממקום מחבואם. למזלם, הם יצאו היישר לידי כוחות המשטרה שפינו אותם מהאזור לכיוון תחנת המשטרה באופקים. בדרך לתחנה התגלו ממדי הזוועה; לכל אורך הכביש היו מוטלות גופות של מבלים, חיילים ושוטרים, ועל הכביש היו המוני רכבים שרופים.
5 צפייה בגלריה
ג'ני עם שלומי ז"ל. "עד היום אין לנו מושג איך אחי ובת זוגו, לילי, נרצחו"
(צילום: אוסף פרטי)
"כשהגענו לתחנת המשטרה פתחתי חמ"ל בניסיון לאתר את שלומי. חששתי שהוא לא עונה לי לטלפון כי הוא שוכב פצוע בשטח, וידעתי שאני חייבת למצוא אותו כמה שיותר מהר ולהביא אותו לבית החולים", היא מספרת. "אני מתחילה להפיץ תמונות שלו ברשתות ומערבת חברות וחברים. בהתחלה הייתי בטוחה שהוא נחטף, אחר כך הייתה לי תקווה שהוא נמצא באחד מבתי החולים בדרום אבל כשזיהו את הגופה של לילי כעבור ארבעה ימים, והוא לא הופיע ברשימת הפצועים האנונימיים וגם לא בזו של הפצועים המזוהים - כבר הבנו שהסיכוי שהוא בחיים קלוש".
בעצם רק חיכית לבשורה שתגיע?
"חיכיתי לדפיקה בדלת והיא הגיעה שבעה ימים אחרי, ביום שישי ב-23:30. הייתי אצל ההורים שלי במהלך כל הימים האלו, וברגע שבו פתחתי את הדלת, אמרתי להם: 'חיכינו לכם' ומיד התחלתי לצעוק: 'הם כאן, הם הגיעו'".
הרגשת הקלה אחרי שהבשורה הגיעה?
"יש משהו מאוד מנחם בכך ששלומי ולילי זוהו מהר. שמעתי על כאלו שחלפו כמה שבועות ואפילו חודשים, עד שהבשורה הגיעה. נקודת ההנחה שלי היא שהזיהוי התבצע במהירות יחסית כי הגופות היו שלמות והמחבלים לא התעכבו עליהן אלא פשוט ירו לכל עבר, ואז גם המוות היה מהיר. התקווה שלי היא שהם סבלו כמה שפחות".
"שרדתי כדי להנציח את שלומי"
"בימים הראשונים אחרי האירוע הרגשתי אשמה שניצלתי, אבל התחושות האלו חלפו יחסית מהר", אומרת ג'ני בקול צלול ובטוח, כמעט כאילו היא התכוננה לשאלה שלי אם היא חשה אשמה על כך ששרדה את התופת לעומת רבים אחרים שלא.
מה גרם להן לחלוף?
"קודם כול תפיסת העולם שלי, שטוענת שאם הגורל של מישהו הוא למות - שום דבר שנעשה לא ישנה את זה, ומבחינתי שלומי הוא גיבור; עצם הנוכחות שלו שם, כמו גם של כל שאר הקורבנות שנרצחו באותו יום נורא בעוטף, מנעה אסון הרבה יותר גדול שבו המחבלים היו מצליחים להתקדם פנימה ולהשתלט על יישובים נוספים, ומי יודע כמה עוד היו נרצחים.
"ממרחק של כמה חודשים מהאירוע, אני מרגישה אפילו בסוג של הודיה על כך שהייתי שם וזכיתי להיות עם שלומי עוד קצת לפני הסוף. ובסוף, העובדה שאני גם שורדת הנובה וגם אחות שכולה מאותו אירוע - מאפשרת לי להנציח את שלומי דרך הסיפור שלי".
בהכשרתה, ג'ני היא פסיכולוגית חברתית ויועצת ארגונית. בארבע השנים האחרונות, עד 7 באוקטובר למעשה, היא עמלה על השלמת הדוקטורט שלה בלימודי מגדר, באוניברסיטת בר-אילן. חודש לפני מתקפת הטרור הרצחנית, היא החלה - במקביל להמשך עבודת המחקר - בתהליכי חזרה לשוק העבודה. אירועי אותה שבת גרמו לה לחשב מסלול מחדש.
5 צפייה בגלריה
סדנה טיפולית במיזם "מקום מרפא בבית יצחק" לתמיכה במשפחות נרצחי 7 באוקטובר, שג'ני מקדישה לזכרו של שלומי
(צילום: אוסף פרטי)
"היה לי ברור שהחיים לא יכולים להימשך כאילו לא היה כלום. אז את העבודה על הדוקטורט אני ממשיכה ומקדישה אותו לשלומי, בעיקר כי הוא היה זה שתמך בי לאורך כל התהליך הזה", היא אומרת. "לעומת זאת, די מהר הבנתי שאני לא אעבוד כיועצת ארגונית כי זה פשוט לא מרגיש נכון עבורי כרגע, ובמקום זה ברגע שקמתי מהשבעה על שלומי - חברתי לאיש מדהים, רענן אריזון שמו, שמתגורר באחד מהיישובים הסמוכים אליי ומוכר מאוד בעמק חפר, והוא לקח על עצמו להרים מיזם שמעניק תמיכה וטיפול למשפחות השכולות של נרצחי 7 באוקטובר - הן מהמסיבות ברעים, והן מיישובי העוטף".
ספרי קצת מה אתם עושים שם?
"אז למיזם עצמו קוראים 'מקום מרפא בית יצחק', והוא כולל צוות של מטפלים שמורכב מפסיכולוגית ועו"ס קלינית, מרפאה באמנות, מרפאה בסאונד הילינג, מדריכת יוגה טיפולית, מדריך לחקלאות שיקומית, ואותי בתפקיד הפסיכולוגית חברתית.
"כדרך לפיתוח חוסן, במסגרת המיזם אנחנו מעבירים פעילויות אתגר קבוצתיות לצד פעילויות נקודתיות יותר כמו אורתופדיה רגשית, ציור אינטואיטיבי, מעגלי נשימה, מיינדפולנס ועוד", היא מוסיפה. "מגיעות אלינו קהילות מהעוטף שנפגעו מאוד ושורדים נוספים מאותו יום ארור. דרך המיזם הזה אני למעשה מנציחה את שלומי ואת רוח הנתינה העצומה שהייתה לו ומסייעת גם למשפחות הנרצחים, שכל כך זקוקות לתמיכה המקצועית הזאת".
מלגה לילדים עם מוגבלויות ומחשבים למפונים
לצד יוזמות נוספות שנערכו לזכרו של שלומי ז"ל מצד בני משפחתו וקרוביו, גם חברת ההייטק הבינלאומית ServiceNow שבה הוא עבד כמפתח תוכנה בתשע השנים האחרונות, התנדבה להנציחו בשלל מחוות מרגשות, בהן גם סיוע כספי משמעותי למיזם הטיפולי שהקימה ג'ני לזכרו.
"שלומי אהב מוזיקה והיה נגן חובב. הוא ניגן על כמה כלי נגינה, בהם גיטרה ויוקולילי, אהב לייצר קאברים לשירים, והחלום שלו היה לערוך תוכניות רדיו מוזיקליות", מספר מאור כהן, מנהל קבוצת פיתוח המובייל בחברה.
"בהשראתו ובמטרה להנציחו באמצעות עולם המוזיקה שהוא כה אהב, החלטנו להקים במשרדי החברה חדר מוזיקה, כזה שוודאי חלם שיהיה לו, שבו העובדים יוכלו להתאסף יחד ולקחת פסק זמן כדי לייצר ולנשום מוזיקה", הוא מוסיף. "בחדר יהיו כלים מוזיקליים רבים, לצד פינת זיכרון לשלומי ובה תקליטים ומוזיקה שאהב".
אדר מרגלית, מנהל מרכז הפיתוח של החברה שבה שלומי עבד: "כשהבשורה המרה הגיעה, הקמנו אתר לזכרו והתחלנו בגיוס כספים למען ילדיו. מאמצים אלו החלו בתור יוזמות של ההנהלה והעובדים בארץ, ומהר מאוד הפכו לבין-לאומיות, לאחר שעובדי החברה בעולם ביקשו להצטרף"
עוד הוחלט בחברה להעניק מלגה לזכרו לפרויקט "כלים שלובים", הפועל בשילוב עמותת "אקים ישראל" והמחלקה המוזיקלית באוניברסיטת בר-אילן, ומספק הכשרה מקצועית ולימודי מוזיקה לאנשים עם מוגבלות. כמו כן, החברה תרמה מחשבים ניידים לילדי העוטף המפונים, כשעל כל מחשב ישנה הקדשה לזכרו של חברם האהוב.
"שלומי היה מוותיקי העובדים בחברה בארץ. אני הכרתי אותו מאז שהצטרפתי לחברה לפני תשע שנים. הוא היה מפתח תוכנה מקצועי ויסודי, איש חם וחברותי, שאהב את מה שעשה והביא לחברה אנרגיה חיובית", מוסיף אדר מרגלית, מנהל מרכז הפיתוח של החברה בישראל. "בנובמבר האחרון הוא היה אמור להתחיל תפקיד חדש, אולם לדאבוננו הוא לא זכה לזה".
לדברי מרגלית, "החברה מפעילה באופן קבוע צוות תגובה למקרי חירום. ב-7 באוקטובר, הצוות הופעל בניסיון ליצור קשר עם כל העובדים בארץ. רק לקראת ערב נודע לנו ששלומי נעדר. במהלך הימים הבאים, הן גורמים בחברה והן רבים מחבריו לעבודה, השתתפו במאמצים לאתר מידע לגביו", הוא אומר. "כשהבשורה המרה הגיעה, הקמנו אתר לזכרו והתחלנו בגיוס כספים למען ילדיו. מאמצים אלו החלו בתור יוזמות של ההנהלה והעובדים בארץ, ומהר מאוד הפכו לבין-לאומיות, לאחר שעובדי החברה ברחבי העולם ביקשו להצטרף".
