"אני לא רוצה לשכוח / וגם לא רוצה לזכור / שרק פחדתי נורא / ורק על זה שאני חיה / יקראו לי גיבורה" (איה כורם, "הייתי צעירה")
***
בדירתה התל-אביבית שמשקיפה אל אתר בנייה, קומה שלישית בלי מעלית, ספיר גולן חוזרת אל גיא ההריגה.
15 צפייה בגלריה
ספיר גולן. "אחרי שאתה רואה את המוות בצורה כל כך מוחשית, מה עוד נשאר לך חוץ מליצור חיים?"
(צילום: מוטי קמחי)
שום תו בפניה של האישה הצעירה והאמיצה הזאת, אינו מסגיר את מה שראתה בבוקר ההוא ואת המסע שהיא עוברת מאז. הצלקות שלה נסתרות מהעין. אך המילים שיוצאות מפיה, חדות ורהוטות וכואבות, מספרות סיפור בלתי נתפס.
על כוס קפה שחור ועוגת בננה שאפתה, היא מתארת את שמונה השעות שנדמו בעיניה לנצח; פורטת אותן לרגעים מצמיתי לב, לתמונות ולקולות ולריחות ותחושות שילוו אותה כל חייה לצד התואר "שורדת נובה".
ספיר גולן: "באוניברסיטת מישיגן נתקלנו בשני בחורים שחילקו פלאיירים נגד ישראל. ואז אחד מהם התחיל לצרוח שאנחנו עושים ג'נוסייד לפלסטינים. אבל החבר שלו דווקא היה מוכן לשמוע אותנו. סיפרנו לו מה קרה ב-7 באוקטובר, הראינו לו תמונות וסרטונים מהנובה. אבל זה לא הספיק לו והוא אמר, 'אני צריך לבדוק את זה שוב'"
אחד מהרגעים האלה היה כאשר נסה על נפשה עם עוד עשרות צעירים וצעירות, כשמאחוריה מיתמר עשן כבד מעל האמבולנס שהפך מלכודת מוות ל-18 ממשתפי המסיבה. היא הייתה שם יחד עם שחר (שם בדוי), המפקדת שלה בתותחנים שהפכה לחברת נפש.
"שמענו את האמבולנס מתפוצץ והבנו שהמצב חרבנה", משחזרת ספיר. "אחרי שנהיה קצת שקט, התחלנו לרוץ. פתאום אחת הבנות שרצה איתנו, מישהי שלא הכרתי, החליטה שהיא עוצרת. הסתובבתי אליה ואמרתי: 'למה את עוצרת?' אמרה, 'תראי אותי, אני לא ספורטאית. אני לא מסוגלת לרוץ'. אמרתי לה, 'את מי זה מעניין? תרוצי! החיים שלנו תלויים בזה'. היא ענתה לי: 'אין לי אוויר, אני גמורה'. הרמתי בקבוק מים ואמרתי לה, 'תשתי'. איך שאני מביאה לה את הבקבוק, היא מקבלת כדור בראש ומתה ממש בידיים שלי.
"אני משכיבה אותה על הרצפה, וקולטת מה קורה ולא מצליחה לזוז. ושחר צועקת לי: 'ספיר, רוצי!' המשכנו לרוץ עד שהגענו לטנק (הטנק של צוות שי לוינסון ז"ל - י"ק). כשהתחבאנו שם אמרתי לשחר: 'פאק, השארתי לה את הבקבוק מים. היא מתה, מה היא תעשה עם זה? אנחנו צריכות מים".
תיעוד של ספיר מתחבאת מהמחבלים ב-7 באוקטובר
היית חצי מטר ממנה. באותה מידה, הכדור היה יכול לפגוע לך בראש. זה משהו שאת חושבת עליו?
"ברור. זו הזיית ההזיות. אבל מרגע שהגענו לטנק, הבנתי שאני חוזרת הביתה בחיים. אחרי יומיים הבחורה הזאת התחילה לבוא לי בסיוטים. הרמתי טלפון לשחר, ואמרתי לה שאני חייבת שהיא תגיד לי אם זה באמת קרה או שזה רק בסיוטים שלי. והיא אמרה לי: 'כן, ברור שזה קרה'".
עד היום היא אינה יודעת מיהי אותה צעירה שנרצחה לנגד עיניה. גם לא ניסתה לברר. "אני לא בטוחה שההורים שלה היו רוצים לשמוע את זה", מסבירה ספיר.
בלי הטפות מוסר
ספיר, בת 26, גדלה ברמת-גן, הבכורה מבין שלושה אחים ואחיות. היא מעולם לא התראיינה לתקשורת, אבל את מה שעברה ב-7 באוקטובר סיפרה בעשרות הרצאות ומפגשים עם קהל אמריקני במסגרת ארגון "ישראליז" (Israel-is) - מיהודים (וגם נוצרים) חמים ואוהבים ועד סטודנטים שטופי שנאה ובורות.
במסע של 21 יום ברחבי ארצות-הברית בספטמבר 2024, יחד עם אחותה הקטנה שיר, שהייתה גם היא בנובה ואיבדה שש חברות קרובות, ובשליחות נוספת כחודשיים אחר כך - היא פגשה את שני סוגי האוכלוסייה.
"באוניברסיטת מישיגן נתקלנו בשני בחורים שחילקו פלאיירים נגד ישראל", היא נזכרת. "אמרתי, ניקח מהם דף ונראה מה הם רוצים. ואתה קורא ומקבל שוק".
היא מראה לי את הפלאייר, שעליו מתנוסס הדגל הפלסטיני. "כמוסלמים, נוצרים, יהודים ואתאיסטים עלינו להתאחד למען שחרור פלסטין, שהוא ציווי מוסרי", נכתב בו. "לא ננוח ולא נשקוט עד שייפסק ההרג של ילדי פלסטין".
ספיר: "אמרנו להם, 'אתם יודעים שאנחנו מישראל?' ואז אחד מהם התחרפן והתחיל לצרוח שאנחנו רוצחים ילדים ועושים ג'נוסייד לפלסטינים. אבל החבר שלו דווקא היה מוכן לשמוע את הסיפור שלנו. סיפרנו לו מה קרה לנו ב-7 באוקטובר, הראינו לו תמונות וסרטונים מהנובה, והוא היה קצת בשוק. אבל זה לא הספיק לו והוא אמר, 'אני צריך לבדוק את זה שוב'.
"ובינתיים החבר שלו התחיל לצעוק שוב שאנחנו רוצחים ילדים. הייתי כבר על הקצה והתחלתי לצרוח עליו בחזרה עד שאביב קורנס, שליווה אותי ואת אחותי מטעם 'ישראליז', תפס אותי ואמר: 'ספיר, אל תרדי לרמה שלהם. אם את רוצה להעביר את המסר, זו לא הדרך. את צריכה לייצר אמפתיה, אחרת את הופכת להיות מה שהם טוענים שאנחנו'.
"במקרה אחר, כשסיימנו פעילות באחד הקמפוסים, אמרו לנו: 'אתם לא יכולים לצאת עכשיו כי יש בכניסה הפגנה נגד ישראל ויזרקו עליכם ביצים. אמרתי, 'מה ביצים? תנו לי לחזור למלון, אני גמורה מעייפות'".
חוויה שונה לחלוטין עברה עליה בהרצאה שנשאה בכנס נשים של קק"ל באריזונה, שגם אליו הגיעה כשליחה של "ישראליז". "הקהל האזין לי במשך 45 דקות, וכשסיימתי לדבר 450 איש קמו ומחאו לי כפיים", נזכרת ספיר. "הייתי בהלם. אחרי זה מישהי ניגשה אליי ואמרה: 'אם תוכלי להגיע לאמא של עומר שם טוב ולהגיד לה שאני מדליקה בכל יום נר בשביל הבן שלה, אני אשמח'. אז הוא עוד היה חטוף בעזה. הגעתי איכשהו לאחותו והעברתי לה את המסר.
"מישהי אחרת סיפרה לי אחרי ההרצאה, שהיא ובעלה תורמים אחוז מסוים מההכנסות שלהם למטרות שונות: 'עכשיו, אחרי ששמעתי אותך, אנחנו אתרום רק לעמותות יהודיות וישראליות'".
ספיר גולן על הבמה בכנס קק"ל בארה"ב
בשני המקרים - של האישה שפתחה את הלב והארנק ושל הסטודנט הפרו-פלסטיני שהסכים להקשיב לספיר ולשיר - מדובר בהצלחה. "אנשים מתחברים קודם כל לאנשים אחרים ורק אחרי זה הם מתחברים לרעיונות", מסביר מנכ"ל "ישראליז", יותם עברי.
"קודם צריך לפתוח את הלב, ואז אפשר גם לשנות את הדעה. וזה לא פשוט. כשתוקפים ומאשימים אותך בפשעי מלחמה, הדבר האחרון שבא לך זה לקיים דיאלוג. אבל דרך הסיפור האישי, דרך החוויה האישית, אפשר להביא לשינוי".
"ישראליז", מדגיש יותם, אינו ארגון הסברה במובן הקלאסי. "המטרה שלנו היא לא להסביר ולא להטיף מוסר - אלא להראות את כל הדברים הטובים שיש לישראלים להעניק לעולם. בסוף יש פה עם שבחר בחיים וביצירה, ומתמודד עם איומים מטורפים".
15 צפייה בגלריה
יותם עברי, מנכ"ל "ישראליז". "קודם צריך לפתוח את הלב, ואז אפשר גם לשנות את הדעה"
(צילום: ריאן פרויס)
כדי להגשים את המטרה בנה הארגון "צבא של חבר'ה צעירים שיש להם את הכלים לעשות את זה", כהגדרתו של יותם. "אנחנו אומרים: העוצמה הכי גדולה של ישראל זה האנשים, בואו נכשיר כל ישראלי שמסתובב בעולם להיות שגריר שלנו.
"עד היום עברו את ההכשרה שלנו כ-110 אלף ישראלים - מהכשרה של יום אחד לפני הטיול הגדול, דרך הכשרה של חודש לסטודנטים שיוצאים ללמוד מעבר לים, ועד לקורס של חמישה חודשים למשפיעני רשת. השלב הבא הוא להכשיר אנשי הייטק שנמצאים על הקו".
יותם עברי: "אני לא מצפה במפגש של עשרים דקות לשנות בן אדם מהקצה לקצה. אבל אם אחרי המפגש הזה הוא יגיד לעצמו - 'רגע, אולי מה שאמרו לי הוא לא בדיוק נכון', וילך לברר את האמת - מבחינתי זו הצלחה"
אחד מקהלי היעד החשובים של "ישראליז" הוא דור ה-Z האמריקני - הצעירים והצעירות שכמעט 80 אחוז מהם, על פי הסקרים האחרונים, מתנגד לישראל ותומך בצד הפלסטיני. "יש לנו צוות בארצות-הברית, ואנחנו מוציאים משלחות עם הסיפורים הישראליים הכי מגוונים ומעוררי השראה כדי שיגיעו אליהם לקמפוסים", הוא מסביר. בשתיים מהמשלחות האלה השתתפו ספיר ואחותה.
"בשנתיים האחרונות פגשנו מעל 40 אלף צעירים אמריקנים בקמפוסים", אומר יותם. הארגון מצייד את השליחים במשקפי VR - מציאות מדומה – שמציגים מציאות אמיתית לחלוטין. למשל, סיפורה של מזל טזזו, גם היא ניצולת הנובה, שמשתתפת בעצמה במשלחות לארצות-הברית.
"יש דבר שנקרא Event Tabling, זה הולך היום חזק מאוד בקמפוסים בארה"ב", מספר יותם. "אתה שם שולחן, בלי דגל ישראל ובלי הסמל של 'ישראליז', ומזמין אנשים לחוויית VR. כמעט אף אחד לא מפסיק את הצפייה באמצע. לפעמים מישהו עוצר ושואל: 'למה לא אמרתם שאתם מישראל?'. אנחנו עונים: 'זה משנה?'. והם ממשיכים לצפות עד הסוף. ואז מדברים עם הנציג שלנו.
"אני לא מצפה במפגש של עשרים דקות לשנות בן אדם מהקצה לקצה. אבל אם הצלחתי לגרום לו לשאול שאלות, אם חשפתי אותו לאנשים טובים שלא מתיישבים עם השקרים שהוא שמע על ישראל, אם אחרי המפגש הזה הוא יגיד לעצמו - 'רגע, אולי מה שאמרו לי הוא לא בדיוק נכון' וילך לברר את האמת - מבחינתי זו הצלחה".
15 צפייה בגלריה
"כמעט אף אחד לא מפסיק את הצפייה באמצע". פעילות הסברה של "ישראליז" בקמפוסים בארה"ב
(צילום: באדיבות עמותת "ישראליז")
אחד הקווים המנחים של "ישראליז", הוא לחשוף את הקהל בחו"ל למגוון גדול ככל האפשר של החברה הישראלית. "כשהם שומעים או פוגשים בת לעולים מאתיופיה כמו מזל, או שוטר בדואי שהציל עשרות בנובה, או משפחה דרוזית מרמת הגולן שבתה נרצחה מפגיעת הטיל במג'דל שמס, הם מבינים שמה שסיפרו להם על 'מדינת אפרטהייד' הוא רחוק מהמציאות", מסביר יותם.
מאבק משותף
לו עצמו יש סיפור אישי ומשפחתי מרתק. סבא-רבא שלו, בנימין עברי, הגיע מפולין בעלייה השנייה והיה ראש המחלקה המדינית בש"י - שירות הידיעות של ארגון ההגנה - שהיה אביו-מולידו של המודיעין הישראלי על זרועותיו השונות.
לאחר קום המדינה, נטמעה המחלקה המדינית של הש"י בתוך המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, וסבא-רבא בנימין המשיך לשרת שם שנים רבות ושימש בין היתר כשליח באירופה. יותם היה בן שמונה כשבנימין נפטר, ועוד הספיק לשמוע ממנו על עלילותיו החובקות עולם.
15 צפייה בגלריה
צור עברי, סבו של יותם, בטהרן. "אבא תמיד סיפר שהיו להם שם חיים מדהימים"
(צילום: דינה פרנקל)
סבו מצד אביו, צור עברי, נולד בישראל ונישא ליהודית, ניצולת שואה מפולין. סבתו מצד האמא, גילה, גם היא ניצולת שואה, ואילו סבו סמי גדל במצרים והיה קשור בעקיפין לפרשת הריגול שנודעה כ"עסק הביש".
"לקחו נערים מתנועת 'מכבי' בקהיר, בהם סבא סמי, וביקשו מהם להעביר פתקים עם מידע. הוא היה אז בן 15 וכנראה לא חשוב מספיק, וכשתפסו את רשת הריגול והוציאו את חבריה להורג - אפילו לא הגיעו אליו".
סבא צור היה מהנדס מים, ובשנת 1977 נסע עם משפחתו לאיראן ושימש כיועצו של השאה לענייני חקלאות. אביו של יותם, מוטי עברי, היה אז בן 15. "אבא שלי היה סייף נהדר, סגן אלוף ישראל לנוער, וכשהגיעו לטהרן הוא התקבל לנבחרת איראן, ייצג אותה בתחרויות בינלאומיות והיה אמור לייצג את איראן באולימפיאדת מוסקבה ב-1980".
15 צפייה בגלריה
צור עברי כיועץ לענייני חקלאות בטהראן, זמן קצר לפני המהפכה האיסלאמית
(צילום: דינה פרנקל)
המהפכה האיסלאמית שיבשה לו את התוכניות.
"המהפכה תפסה את סבתא יהודית, את אבא שלי ואת שתי אחיותיו בחופשה בארץ", מספר יותם. "סבא שלי עלה על הטיסה האחרונה של אל על מטהרן, ב-8 בדצמבר 1978, יחד עם היחמורים שהוברחו לישראל". כמה שבועות אחר כך נמלט גם השאה מארצו, והשאר היסטוריה.
15 צפייה בגלריה
סבא צור בטהרן עם סבתא יהודית ובנותיהם. "תמיד אמרו שאיראן תחזור לקדמותה"
(צילום: דינה פרנקל)
אביו של יותם נפטר לפני עשר שנים מדום לב במהלך טרק בבולגריה, והוא בן 54. יותם היה איתו ברגעיו האחרונים. כנער, הספיק מוטי לחיות כמעט שנתיים בטהרן. "הוא סיפר שהיו להם שם חיים מדהימים. כשהיו מגיעים לחופשות בארץ, זה היה כמו לחזור אחורה בזמן.
"טהראן היתה עיר מערבית וכיפית. הם מאוד אהבו את הפרסים, העריכו אותם ואת התרבות שלהם. סבא וסבתא תמיד אמרו שזה חייב להתהפך יום אחד ושאיראן תחזור לקדמותה".
אתה מאמין שתבקר יום אחד באיראן?
"זה החלום שלי. תן לי לבחור יעד אחד בעולם לבקר בו, אני בוחר בטהראן. ואני מאמין שזה יקרה. המשטר שם ייפול מתישהו, אני מקווה שכמה שיותר מהר. החיים של האנשים שם רעים, הכלכלה קורסת, כך שכל יום שעובר מקרב אותנו לזה. ואז, מהאויב הכי גדול של ישראל, איראן תהפוך לבעלת הברית הכי גדולה שלנו במזרח-התיכון".
15 צפייה בגלריה
יותם עברי עם אביו, מוטי ז"ל. "הביקורים בארץ היו כמו לחזור אחורה בזמן"
(צילום: אלבום משפחתי)
עד שזה יקרה, יותם והארגון שהוא מנהל מקיימים פעילויות משותפות עם הקהילה האיראנית בארה"ב, המונה על פי ההערכות כמיליון בני אדם ומרוכזת בעיקר בלוס-אנג'לס. מדובר בצעירות וצעירים אמריקנים, דור שני ואפילו שלישי בארה"ב, אך הם מחוברים לתרבות הפרסית בכל נימי נפשם, וכמעט כולם דוברים את השפה ברמה כזו או אחרת. רובם המכריע, כך על פי הסקרים, מתנגדים למשטר האיסלאמי באיראן ומקווים שייפול.
"כשהחל מבצע 'שאגת הארי' יצאנו בקמפיין גדול של ישראלים וגולים איראנים" מספר יותם. "לצערי, רוב גדול של הציבור האמריקני, מימין ומשמאל, מתנגד למלחמה באיראן, והמסר שאנחנו מנסים להעביר הוא שזו לא מלחמה של ארה"ב וישראל נגד איראן - אלא מאבק משותף של ישראלים, פרסים ואמריקנים למען חופש וזכויות אדם.
"כשצעיר ממוצא איראני אומר: 'האייתולות גנבו לנו את המדינה, אנחנו נאבקים בדיקטטורה', זה הופך לאנשים את התמונה. מה תגיד לו, שהוא לא מבין כלום?
"לצד סרטונים ברשת עשינו טורים בכל רחבי ארצות-הברית, משלחות משותפות של ישראלים ואיראנים בעשרות קמפוסים. פתחנו סלון מזרח תיכוני באמצע הקמפוס, פרסנו שטיחים והזמנו סטודנטים לשמוע. לצערי, חלק מהפרוגרסיבים הקיצוניים בארה"ב חושבים שאם איראן היא אויבת של ישראל, אז היא בצד של הטובים. אנחנו מנסים לשנות את התפיסה הזאת".
15 צפייה בגלריה
"חלק מהפרוגרסיבים הקיצוניים בארה"ב חושבים שאם איראן היא אויבת של ישראל, אז היא בצד של הטובים". פעילות של "ישראליז" בקמפוס בארה"ב
(צילום: באדיבות עמותת "ישראליז")
אתם מדברים גם על זה שהאיראנים יורים טילים כדי לפגוע באזרחים, בעוד שישראל וארה"ב מכוונות למתקני שלטון?
"זה רק חלק מהעניין. כשאני שולח אנשים לקמפוסים אני אומר להם: תספרו על זה שנופלים פה טילים, אבל גם על הדברים הטובים שקורים פה - ספורט, תרבות, הייטק, מדע, אפילו אופנה. כשהאדם בצד השני רואה שיש לכם תחומי עניין דומים, ושלישראלים אין קרניים - הרבה יותר קל לחדור את חומות ההתנגדות שלו".
"הגוף נכנס לשוק. הפסקתי לנשום"
יותם עברי, 34, נולד בכרמיאל, שהסבים והסבתות שלו היו בין מייסדיה, וכשהיה ילד עברה המשפחה ליובלים שבמועצה האזורית משגב. כיום הוא מתגורר בחבצלת השרון.
עם גיוסו לצה"ל התקבל לקורס טיס ("אין לי שום קשר משפחתי לאלוף דוד עברי, שהיה מפקד חיל האוויר"), אבל נשר כעבור מספר חודשים ועבר לקורס חובלים. בתום הקורס בן השנתיים וחצי שובץ באחד מכלי השיט של חיל הים, ואף ביקר בגרמניה במסגרת שירותו.
15 צפייה בגלריה
יותם עם סבתו ניצולת השואה, יהודית עברי. "מדינת ישראל היא ההישג הגדול ביותר של העם היהודי"
(צילום: אלבום משפחתי)
מה זה היה בשבילך לעמוד על אדמת גרמניה כקצין ישראלי שהוא נכד לניצולות שואה?
"שתי הסבתות שלי ניצולות שואה. סבתא גילה התחילה לספר רק לאחרונה מה עבר עליה במלחמה. אבל מסבתא יהודית, אמא של אבא, שמעתי הרבה מאוד סיפורים. היא סיפרה איך בתור ילדה קטנה נשלחה עם אמא שלה לבורות ההרג, וראתה איך הנאצים יורים במאות אנשים. בשלב מסוים הגרמנים יצאו להפסקה, לאכול ולשתות, והיהודים שהמתינו למותם היו כל כך מיואשים, שהם פשוט עמדו שם וחיכו שהגרמנים יסיימו את הפסקת הצהריים וימשיכו במלאכת הרצח.
"אמא של סבתא לא קיבלה את גזירת הגורל, היא תפסה אותה ביד והן נמלטו לתוך היער. יחפות, בשלג של פולין, לא יודעות לאן הן רצות, עד שתפס אותם חייל גרמני. סבתא רבא התחננה על החיים שלהן, ומשום מה הוא החליט לשחרר אותן. רגע לפני שהמשיכו במנוסה, היא שאלה אותו לשמו: 'יום אחד, אם יהיה עולם מתוקן, אני ארצה להודות לך'.
"סבתא יהודית מעולם לא שכחה את הפרצוף של החייל הזה כשהוא צחק על אמא שלה, ואמר: 'את באמת מאמינה שאחרי שהיטלר יסיים איתכם, יישאר יהודי אחד חי בעולם כולו?' והוא הצביע על סבתא ואמר: 'נראה לך שבעוד שנה הילדה היהודייה המלוכלכת הזאת תהיה בחיים?'. וסבתא האמינה לו. בחלומות הכי ורודים שלה היא לא דמיינה שיום אחד תחיה במדינה יהודית עם צבא חזק, שיהיו לה שלושה ילדים ועשרה נכדים, קצינים ולוחמים. וזה היה הניצחון שלה.
"אז כשאתה שואל אותי איך זה היה לחזור לגרמניה כקצין ישראלי, ולשיר את התקווה על אדמה גרמנית - זו הייתה זכות גדולה", אומר יותם ודומע. "ברגעים האלה אתה מבין שמדינת ישראל היא ההישג הגדול ביותר של העם היהודי. בפרספקטיבה של 2,000 שנה, זה נס מטורף".
יותם עברי: "לחזור לגרמניה כקצין ישראלי, ולשיר את התקווה על אדמה גרמנית - זו הייתה זכות גדולה. ברגעים האלה אתה מבין שמדינת ישראל היא ההישג הגדול ביותר של העם היהודי. בפרספקטיבה של 2,000 שנה, זה נס מטורף"
סבתא יהודית הלכה לעולמה לפני כשלוש שנים. הילדה שנמלטה על נפשה ביער בפולין לא דמיינה שיום אחד תהיה ליהודים מדינה, אבל היא כנראה גם לא דמיינה שבאותה מדינה יהודית, עם אותו צבא מפואר, צעירים וצעירות כמו ספיר גולן ימצאו את עצמם נמלטים ביער ממרצחי הנוח'בה.
גם ספיר, בחלומותיה הגרועים ביותר, לא העלתה זאת בדעתה. למעשה, היא אפילו לא הייתה אמורה להיות שם. "שחר, שהייתה במשך שמונה חודשים מפקדת שלי כלוחמת בתותחנים והפכה לאחותי הגדולה לכל דבר, כל הזמן אמרה לי: 'ספיר, את חייבת לבוא איתי למסיבת טבע'. קבענו ללכת יחד לאחת המסיבות, אבל בסוף לא יכולתי להגיע בגלל העבודה.
"אז היא אמרה, 'לא נורא, אני מזמינה שני כרטיסים למסיבה הבאה ואנחנו הולכות יחד, לא משנה מה יהיה. יצא שהמסיבה הבאה הייתה הנובה'. כשהגענו לשם בשתיים בלילה וראיתי את השלט של רעים, אמרתי לשחר: 'את זוכרת שתפסנו פה קו?'. היינו שם משהו כמו חודש במהלך השירות, ואני לא זוכרת את זה כמשהו מסוכן או כחוויה מפחידה".
ב-6:29 הכול התהפך. "ראינו פלאשים כאלה בשמיים ואחד הבנים אמר: 'וואי, נראה לי שהולכים להיות זיקוקים'. ואז אחת הבנות אמרה: 'זה ירי טילים, צריך לעוף מפה'.
"התחילו בומים ואני ממש נבהלתי. שכבתי על הרצפה עם ידיים על הראש. אחותי, שהגיעה למסיבה בנפרד, ראתה אותי ונבהלה. אמרתי לה, 'שיר, אל תדאגי לי. המסיבה נגמרה. קחי את הבנות האחרות וסעו הביתה'. וזה מה שהן עשו. עד שנתקעו בפקק ביציאה. הן הגיעו לנובה 12 בנות. רק שש חזרו בחיים".
הפעם הבאה שבה ראתה את אחותה הייתה בשעות אחר הצהריים, במשטרת אופקים, לשם חולצו אחרי שעות רבות בגיהינום.
"בינתיים שחר ואני לקחנו את הדברים, רצנו לרכב והתחלנו להעמיס אותו. ואז הצטרפו אלינו עוד שלושה בנים - דניאל שנקרמן ז"ל, שהיה חבר טוב של שחר, ושני חברים שלו - אלון (שם בדוי) וירדן בוסקילה ז"ל. התיישבתי ליד ההגה, אבל הבנים ראו שאני לא בטוב - חטפתי התקף חרדה - והם העבירו אותי למושב האחורי, ודניאל החליף אותו בנהיגה. איך שהתיישבתי מאחורה הקאתי את נשמתי. ירדן, שישב לידי, החזיק לי את השיער בזמן שאני מקיאה, ואני זוכרת את שיחת הטלפון שלו עם בת הזוג שלו: 'הכול טוב, עמית, אל תדאגי. אני אחזור הביתה ואנחנו נתחתן'.
"המשכנו לנסוע עוד קצת - ואז אנחנו מקבלים צרור יריות. אלון יצא מהרכב, לקח לי את היד והתחיל לרוץ איתי".
מכאן החל מסע הישרדות שהגיע לסיומו אחרי שעות רבות. כבר בשלב הראשון הם התפצלו. ירדן ודניאל הגיעו למכולת האשפה הצהובה, שם נרצחו עם עוד שבעה צעירים וצעירות. שחר וספיר הגיעו לקרוואן של הפקת המסיבה, סמוך לאמבולנס המוות, והתחבאו בו עם עוד עשרות אנשים.
"ישר נכנסתי מתחת לשולחן", היא משחזרת. "זה קרוואן מאוד קטן, היה מאוד צפוף, אחד על השני, אבל מבחינתי זה היה המקום הכי בטוח בעולם. ושחר אומרת לי: 'אני יוצאת החוצה, אין לי אוויר'. אמרתי לה, 'אין סיכוי שאת יוצאת. זה ממש מסוכן'.
"התחלנו להתווכח, ואיך שהיא פתחה את הדלת, חטפנו צרור יריות. ואז היא אמרה לי: 'אם אנחנו לא עפות מפה, אנחנו נמות'. התחלתי לבכות ואמרתי 'אני לא רוצה לצאת'. ושחר ממש צרחה עליי: 'לא אכפת לי אם את שיכורה, אם את בהתקף חרדה. אני פותחת את הדלת ואנחנו רצות'.
"תוך שנייה התאפסתי. יצאנו מהקרוואן והתחלנו לרוץ דרומה. בדיעבד, היא הצילה לי את החיים. אף אחד אחר לא היה יכול להוציא אותי משם. אני לא בנאדם שעושה מה שאומרים לו. אבל שחר היא המפקדת שלי ואני חיילת שלה - למרות ששתינו כבר לא בצבא - ולשחר אני תמיד מקשיבה".
הן חצו את היער לרחבה המרכזית, "ואז חטפנו צרורות מטורפים ונשכבנו על הקרקע". ב-9:23 ספג האמבולנס פגיעת RPG והחל לעלות באש. "קמנו והמשכנו לרוץ. אתה רואה אנשים נופלים בדרך, ובאותו רגע אתה לא מבין שהם חטפו כדור ומתו".
הן רצו שלושה קילומטר עד שהבחינו בטנק עומד באמצע השטח. אנשי הצוות מפלוגת "מלכות החרמון" של גדוד 77 נלחמו עד הרגע האחרון. המפקד, סמ"ר שי לוינסון, הטען, סמל אופיר טסטה, והתותחן, סמל אריאל אליהו, נפלו בקרב. גופתו של שי נחטפה לעזה, והוא הושב לקבר ישראל ביוני 2025. נהג הטנק, עידו סומך, הוא היחיד ששרד.
ספיר גולן: "אחרי 7 באוקטובר הרגשתי דחף ממש חזק ליצור, במיוחד דברים חיים. הנבטתי כל מה שיכולתי - בצל ירוק, בצל רגיל, תפוחי אדמה, אבוקדו. ופתאום בא לי דחף גדול לבנות משפחה ולהביא ילדים. אחרי שאתה רואה את המוות בצורה כל כך מוחשית, מה עוד נשאר לך חוץ מליצור חיים?"
"ופתאום בא לי דחף גדול לבנות משפחה ולהביא ילדים. אחרי שאתה רואה את המוות בצורה כל כך מוחשית, מה עוד נשאר לך חוץ מליצור חיים?"
כ-60 ממשתפי הנובה תפסו מחסה סביב הטנק, בהם ספיר ושחר. "ואז, בסביבות שתיים וחצי בצהריים, הגיע רכב של המשטרה הכחולה לקחת אותנו. השוטר אמר לנו להוריד ראשים למקרה שיירו עלינו. אמרתי לעצמי: 'עברו שמונה שעות, מי יירה עלינו?' לדעתי הוא אמר לנו לא להרים את הראש כדי שלא נראה מה קורה בחוץ.
"ובאמת, כשהצצתי החוצה ראיתי שהכביש מפוצץ בגופות. אנשים שניסו לצאת מהרכב ולא הספיקו, חבר'ה שוכבים בתוך שלוליות דם, מכוניות שרופות. לרגע הרגשתי כמו בתוך משחק GTA של אח שלי. והגוף שלי נכנס לשוק. ממש הפסקתי לנשום. השוטר ביצע עלי 'יהלום' (טכניקה לטיפול בנפגעי חרדה - י"ק), והוציא אותי מזה".
התחנה הבאה הייתה תחנת הדלק בצומת אורים, שהפכה למרכז טיפול ראשוני בנפגעים ("אתה רואה חיילים בלי יד, בלי רגל"). משם המשיכו למשטרת אופקים, שם חברה לאחותה. רק אחרי כמה ימים נודע לספיר כי דניאל וירדן נרצחו.
מאז היא לא חזרה לעצמה. "לפני 7 באוקטובר עבדתי כמנהלת אירועים: חתונות, בר מצוות, אירועים עסקיים של עד 300 איש. זו הייתה עבודת החלומות. עשיתי מלא כסף. אחרי 7 באוקטובר ניסיתי לחזור לזה. ניהלתי אירוע או שניים, אבל כשאתה מנהל חתונה עם מאות אורחים ועם צוות של מלצרים וברמנים, אתה לא יכול להרשות לעצמך לחטוף באמצע התקף חרדה.
"ניסיתי לחזור לניהול סושיאל, שזה משהו שהתעסקתי איתו בעבר. זה לא כל-כך צלח. התחלתי קורס של יוגה-תרפיה, וגם אותו הפסקתי באמצע. התחלתי לעבוד בצופים, והפסקתי בגלל המלחמה הנוכחית עם איראן. עכשיו חזרתי שוב לנהל סושיאל, לא יודעת כמה זמן זה יחזיק".
ספיר מוכרת על ידי הביטוח הלאומי כנפגעת פעולות איבה הסובלת מפוסט-טראומה. כיום היא מתגוררת עם בן זוגה, יחיאל אקרמן, סמוך לכיכר רבין. לפעילות ב"ישראליז" הגיעה כמעט במקרה. "היה לי כרטיס להודו שהתבטל בגלל ליל הטילים האיראני (המתקפה האיראנית הראשונה, באפריל 2024). התבאסתי נורא, ואז אחותי אמרה לי: 'חבר סיפר לי על עמותה בשם 'ישראליז' והם מחפשים שתי בנות שיטוסו לארצות-הברית'.
"אמרתי, 'יאללה, נטוס בשביל החופש, בשביל הפאן'. עוד לא ידעתי מה אנחנו הולכות לעבור שם. כבר הייתי בשלב שאין לי מה להפסיד: המינוס בבנק חגג כי לא הכנסתי כסף, ואת הדירה שלי בתל-אביב נאלצתי לעזוב כי לא יכולתי לשלם שכר דירה.
"היה לנו ריאיון עם יפעת ואן לואן (מנהלת תוכנית מנהיגות בינלאומית ב'ישראליז'), אחת הנשים המדהימות שהכרתי, ובספטמבר טסנו ל-21 יום בכל ה'מיד-ווסט'. אלה היו 21 יום עמוסים מאוד, אבל גם מרגשים ומלאים סיפוק".
חודשיים אחר כך טסה שוב, הפעם רק לארבעה ימים, שבהם הופיעה בכנס הנשים של קק"ל.
"נשארנו כמעט לבד"
עמותת "ישראליז" הוקמה בשנת 2017, כשש שנים לפני המלחמה. "המייסדים היו שלושה קצינים ביחידה מובחרת", מספר יותם עברי. "אחד מהם, ברק דרי, נפצע קשה בעזה אחרי 7 באוקטובר".
את יותם עצמו תפסה מתקפת הפתע באמלפי שבאיטליה, לשם הגיע אחרי טיול של ארבעה חודשים בהודו. "לפני הטיול עבדתי בתנועת 'אור', שעוסקת בפיתוח הנגב והגליל, כך שהכרתי חבר'ה מהעוטף. אני שולח הודעה לחבר שלי באחד היישובים והוא כותב לי 'אני נצור בממ"ד עם הילדים, אתה יכול לדאוג שמישהו מהצבא יגיע?'
"התקשרתי לחבר, לוחם ביחידה מיוחדת, והוא לא ענה. מאוחר יותר גיליתי שחטף כמה כדורים, ונפצע בדרך דרומה".
יותם עברי: "הייתי שנה וחצי במילואים, בשולחן המרכזי של חמ"ל האוגדה, ושם הבנתי עד כמה האמברגו על ישראל פגע ביכולת שלנו להכריע את המלחמה. אירופה עצרה בפועל את האספקה לצה"ל, וגם ארה"ב לא תמיד העבירה. נשארנו כמעט לבד, וראיתי איך התוכניות של האוגדה מושפעות מזה שלא שולחים לנו תחמושת וטילים"
רק אחרי שלושה ימים הצליח לעלות לטיסת חילוץ חזרה לארץ. "בגלל שלא היה לי תפקיד מבצעי במילואים, הגעתי למלון של מפונים בים המלח לעזור במה שאפשר, ולארגן פעילויות לבני הנוער. אני יושב עם רכז הנוער של בארי ומבקש ממנו רשימות שמיות. והוא עובר איתי אחד-אחד - זה נרצח, זה נחטף, זה עדיין נעדר".
אחרי זמן מה, שובץ במילואים לתפקיד קצין קישור של חיל הים באוגדה 146 של פיקוד הצפון. מפקד האוגדה דאז, תא"ל ישראל שומר, הוא חבר קיבוץ כפר עזה. ב-7 באוקטובר נלחם על הבית, פשוטו כמשמעו, ועם ערב עלה צפונה כדי להכין את האוגדה שלו ללחימה בלבנון.
"הייתי שנה וחצי במילואים, בשולחן המרכזי של חמ"ל האוגדה, ושם הבנתי עד כמה האמברגו על ישראל פגע ביכולת שלנו להכריע את המלחמה. אירופה עצרה בפועל את האספקה לצה"ל, וגם ארה"ב לא תמיד העבירה. נשארנו כמעט לבד, וראיתי איך התוכניות של האוגדה מושפעות מזה שלא שולחים לנו תחמושת וטילים.
"ואז הבנתי שהזירה הבינלאומית היא קיומית לא פחות משאר זירות הלחימה. אנחנו נלחמים פה בכמות מטורפת של אויבים ולא יכולים לעשות את זה לבד. אם עד אז עסקתי בנושאים חברתיים פנימיים, החלטתי שהדבר הבא שאעסוק בו יהיה התדמית של ישראל בעולם. וככה הגעתי לנהל את 'ישראליז'".
15 צפייה בגלריה
יותם במהלך שירותו הצבאי במפגש עם שמעון פרס ז"ל. "החלטתי שהדבר הבא שאעסוק בו יהיה התדמית של ישראל בעולם"
(צילום: אלבום פרטי)
אחרי שהשתתפה בשתי משלחות לארצות-הברית, וגם בפעילות של "ישראליז" בארץ, ספיר גולן חושבת על העתיד. "אחרי 7 באוקטובר הרגשתי דחף ממש חזק ליצור, במיוחד דברים חיים. הנבטתי כל מה שיכולתי - בצל ירוק, בצל רגיל, תפוחי אדמה, אבוקדו. היו לי בבית איזה עשרים אבוקדואים מונבטים.
"ופתאום בא לי דחף גדול לבנות משפחה ולהביא ילדים. אחרי שאתה רואה את המוות בצורה כל כך מוחשית, מה עוד נשאר לך חוץ מליצור חיים?"
