בדיוק לפני שבוע, ביום חמישי ה-12 בפברואר, הבוקר נפתח עם ידיעות מטלטלות: חמישה אזרחים ערבים נרצחו בתוך שעות ספורות, והעלו את מספר קורבנות הפשיעה ל-45 מתחילת השנה - מספרים שמתעדכנים עוד לפני שהדם יבש.
מאז כתיבת שורות אלה, מספר הנרצחים עלה ל-53, כשמקרי הרצח האחרונים התרחשו אתמול (רביעי): ראלב בלקיס וסוהיל אבו ג'בל שנורו למוות בשכונת חליסה בחיפה, פחות משעתיים אחרי שאוסאמה אבו עביד נרצח ביריות בלקיה.
אבל נחזור לאותו חמישי מהשבוע שעבר — שטלטל, או לפחות כך היה נראה, גם את מפכ"ל המשטרה רב-ניצב דני לוי, שבאותו יום הכריז על "מצב חירום לאומי", והוא צודק: אכן מדובר במצב חירום. אך דווקא משום כך, מתעוררת שאלה בסיסית: האם המדיניות הננקטת בפועל תואמת את חומרת ההצהרות?"
מי שיבחן את המדיניות הזו בפועל, יבין מיד שהיא משרתת את שימור הפשיעה ומנצלת את מצב החירום להעמקת האפליה והדיכוי, וזוהי המדיניות האמיתית של הממשלה הזו - כשכל ההצהרות הפומביות הן מסך עשן.
5 צפייה בגלריה
מצב חירום אמיתי אינו נבחן בהצהרות תקשורתיות. הפגנה נגד הפשיעה בחברה הערבית, חיפה
(צילום: אלעד גרשגורן)
כך למשל, בעוד המפכ"ל דיבר על הצורך בטיפול שורש הכולל חינוך, רווחה, כלכלה והנהגה מקומית, ובמקביל האשים כל גוף אפשרי כאחראי לבעיה - מלבד את המשטרה - בפועל, בשלוש השנים האחרונות הממשלה קיצצה שוב ושוב מאות מיליוני שקלים מתקציבי תכנית החומש "550" שנועדה לפיתוח חברתי-כלכלי בחברה הערבית. אלו בדיוק התקציבים שהיו אמורים לקדם טיפול בגורמי העומק של הבעיה, אותם הזכיר המפכ"ל בהצהרתו.
בנוסף, רק לפני חודשיים קיצצה הממשלה תקציבים ממשרדים שונים והעבירה אותם למשטרה - כלומר, העדיפה את הרחבת כלי האכיפה על פני השקעה בגורמי העומק. ואני שואלת: אם כל המשאבים זורמים למשטרה, איך היא מרשה לעצמה להתנער מהאחריות להגן עלינו, אזרחי המדינה שחיים בפחד קיומי?
מדיניות שרואה באזרח הערבי "אויב מבפנים"
הפער בין הצהרות למדיניות אינו חדש: ב-2022 גובשו שתי תכניות חומש לחברה הערבית - תכנית "550" לצמצום פערים חברתיים-כלכליים, ותכנית "549" הייעודית למאבק בפשיעה. המסמכים המקצועיים עליהם התבססו התכניות, מצביעים על תמונה הפוכה מזו שמשתקפת ממדיניות הממשלה: הן נבנו כמערך משולב של מניעה, אכיפה וטיפול בגורמי עומק - תעסוקה, חינוך, דיור והכלה פיננסית - מתוך הנחה מקצועית ברורה שטיפול הנשען על אכיפה בלבד לא יספיק.
5 צפייה בגלריה
ההצהרות הפומביות הן מסך עשן. מפכ"ל המשטרה דני לוי בזירת הרצח המשולש בכפר סוואעד
(צילום: דוברות המשטרה)
אלא שבפועל, במקום להרחיב את המודל - יישומו הואט, תקציביו קוצצו ומנגנוני הפיקוח עליו הוקפאו. המדיניות שהתכניות ביקשו לבחון לא נכשלה, אלא נבלמה עוד לפני שניתנה לה האפשרות להיבחן באמת.
אבל הראייה הברורה ביותר למדיניות האמיתית של הממשלה, היא אופן הפעלת הכוח עצמו. לצד ההצהרות על מלחמה בארגוני פשיעה - המציאות בשטח מוכיחה שמאמצי האכיפה אינם מופנים בעקביות אל מוקדי הפשיעה החמורה. בנוסף אנחנו רואים היעדר נוכחות בזירות ירי, שיעורי פענוח נמוכים במיוחד של מקרי רצח בחברה הערבית וטיפול חלקי בלבד באיסוף נשק.
התוצאה המצטברת יוצרת תחושה ברורה של סדר עדיפויות משובש: במקום פעילות מוגברת ונחושה נגד ארגוני פשיעה, והגנה על ביטחון הציבור - פעילות נגד האזרחים ומימוש של מדיניות התואמת את תפיסת העולם של השר הממונה, אשר רואה באזרח הערבי "אויב מבפנים"
במקביל, קיימת אכיפה אינטנסיבית דווקא במישורים אחרים - פלישות נרחבות ליישובים ערביים והטלת סגרים על חלקם, הריסות בתים, דיכוי אלים של מחאות אזרחיות ונתונים המעידים על פערים בולטים בדפוסי אכיפה בתחומי ביטוי והסתה. כך למשל, 96% מתיקי ה"הסתה" שנפתחו אחרי 7 באוקטובר, נפתחו נגד ערבים - ורק 4% נגד יהודים.
התוצאה המצטברת יוצרת תחושה ברורה של סדר עדיפויות משובש: במקום פעילות מוגברת ונחושה נגד ארגוני פשיעה, והגנה על ביטחון הציבור - פעילות נגד האזרחים ומימוש של מדיניות התואמת את תפיסת העולם של השר הממונה, אשר רואה באזרח הערבי "אויב מבפנים".
הדיבור על "מצב חירום" הוא לעג לרש
כשמציאות כזו מתקיימת לצד החלטות שמחלישות כלים אזרחיים - קיצוצים בתכניות, עיכובים ביישום תכניות ייעודיות למאבק בפשיעה ופגיעה במנגנוני תכלול - קשה לראות בכך רצף מקרי של נסיבות.
הצטברות הנתונים וההחלטות מעלה שאלה עקרונית יותר: האם המאמץ הממשלתי אכן מכוון לעקור את הפשיעה מן השורש, או שהוא מתמקד בעיקר בהעמקת האפליה נגד החברה הערבית בתחומים חברתיים-כלכליים, והגברת הדיכוי של זכויות אזרח בסיסיות?
אם המפכ"ל בחר, ובצדק, להגדיר את המצב כחירום - דבריו צריכים להיות מכוונים גם לאוזניהם של אלו שיושבים למעלה. הגיע הזמן שגם הם יבינו שמצב חירום אמיתי אינו נבחן בהצהרות תקשורתיות - אלא בהחלטות ממשלה ומדיניות חירום אמיתית.
מצב חירום גם אינו מצדיק הסתמכות בלעדית על אכיפה - הוא מחייב שילוב בין אכיפה נחושה לבין טיפול עומק בגורמים שמאפשרים לפשיעה להתבסס מלכתחילה. אכיפה היא כלי הכרחי, אך כשהיא פועלת לבדה ובאופן שאינו ממוקד במחוללי הפשיעה - היא אינה פותרת את הבעיה, אלא לכל היותר מנהלת את תוצאותיה.
5 צפייה בגלריה
כל עוד מדיניות הממשלה לא משתנה - גם המציאות המדממת לא תשתנה. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, בכניסה ללקיה.
(צילום: אילנה קוריאל)
מכאן שהשאלה אינה אם צריך אכיפה, אלא כיצד היא מופעלת, לאיזו מטרה, ובאיזו מדיניות היא מלווה. ממשלה שמקצצת בתכניות מניעה ופיתוח ומעכבת את יישומן, לא יכולה לטעון שהמאבק בפשיעה הוא יעד מרכזי שלה.
כל עוד מדיניות הממשלה לא משתנה - גם המציאות המדממת לא תשתנה, וכל הדיבור על "מצב חירום" הוא לעג לרש.
כותבת הטור היא מנהלת-שותפה במחלקה לפעילות ציבורית בעמותת "סיכוי-אופוק", הפועלת לקידום שוויון מלא ושותפות בין האזרחים הערבים לאזרחים היהודים בישראל.
