ריאיון אולפן עם נירית ברעם ורוקסן סער
(צילום: אורי דוידוביץ')
בבוקר 7 באוקטובר, כשהבין עד כמה המצב בשטח קשה, כתב סמ"ר נטע ברעם ז"ל הודעה למשפחתו. בדיעבד, היא התבררה כהודעת פרידה.
בהודעתו הוא כתב את שמותיהם של בני משפחתו המורחבת, את שמות אחיותיו והזכיר גם את בעלי החיים שמשפחתו מגדלת, ובאחד המשפטים האחרונים ביקש: "תמשיכו לאסוף ולבנות לגו בשבילי".
נטע, ששירת כמפקד צוות מפעילי בלון תצפית במוצב נחל עוז, אהב לבנות בלגו מאז שהיה ילד צעיר. כעת תוצג קופסת הלגו שלו בתערוכת "1,000 זיכרונות", שתיערך מחר (ה') ברחבה של "בית אריאלה", שעד לפני כמה חודשים עוד נקראה "כיכר החטופים".
"החדר של נטע היה נראה כמו מוזיאון, עם ארונות תצוגה מלאים בדגמים שהתחיל לבנות כשהיה ילד", מספרת אמו, נירית ברעם. "עם הזמן הוא אסף עוד ועוד לגו, ולא הפסיק גם כשהתגייס לשירות הצבאי".
"ביקש שנמשיך לאסוף ולבנות בשבילו". קופסת הלגו של נטע ז"ל שתוצג בתערוכה
(צילום: באדיבות המשפחה)
ההודעה שבנה כתב, אומרת נירית, מגלמת בתוכה את גבורתו ואת קור הרוח שהפגין - עד כדי כך שגם ברגעיו האחרונים מצא מקום לבקש שימשיכו לבנות בלגו בשבילו: "הם קיבלו הוראה להילחם עד המוות, וכבר כשכתב לנו הוא כנראה הבין שהמצב לא טוב.
"היום, כשאני חוזרת להודעה וחושבת על כך שהוא כתב את השמות שלנו והוסיף גם את המשפט על הלגו, אני חושבת לעצמי - וואו, אם הוא היה מסוגל לכתוב את כל זה בסיטואציה קשה כל כך, אז קודם כל ברור שזה היה מאוד חשוב לו, ושנית זה מעיד על שלוות הנפש שהייתה לו".
הקופסה הצבעונית של נטע, עבור המשפחה, היא הצוואה שהותיר אחריו - ואחת מעשרות חפצים נוספים שיוצגו בתערוכה, ויספרו את סיפוריהם של אלו שחייהם נקטעו באחת במתקפת הטרור הרצחנית.
"בחרנו להראות את החיים"
התערוכה, שתתקיים ביוזמת "מועצת אוקטובר", תיפתח לראשונה וליום אחד בלבד, במסגרת אירועי יום ה-1,000 לטבח 7 באוקטובר, ותציג עשרות חפצים אישיים שנמסרו על ידי משפחות הנרצחים, הנופלים והחטופים.
לצד כל אחד מהפריטים ניצב סיפור שנכתב יחד עם בני המשפחה - לא על הרגע שבו נקטעו החיים, אלא על כל מה שקדם לו. "ביקשנו להנציח לא את הדרך שבה הם נרצחו, אלא את הדרך שבה הם חיו", אומרים מארגני התערוכה, "אסור שהזיכרון שלהם יהפוך לעוד עמוד בספרי ההיסטוריה".
אריאל ביבס ז"ל עם האופניים שכה אהב
(צילום: באדיבות המשפחה)
כך ייחשפו לראשונה אופניו של אריאל ביבס, הסטטוסקופ ומדי הפראמדיקית של עמית מן שלא חדלה מניסיונותיה להציל חיים במרפאה בבארי עד הרגע שבו נרצחה, הכומתה של התצפיתנית נועה פרייס, והגיטרה של שחר מתיאס מקיבוץ חולית, שהקדישה את חייה למוזיקה ונרצחה יחד עם בעלה שלומי בביתם.
עמית מן ז"ל במדי הפראמדיקית
(צילום: באדיבות המשפחה)
לצידם יוצגו גם חולצתו של איתי חן שאיתה נחטף מהטנק, חד אופן של דרור בהט מקיבוץ בית אלפא שנרצח בנובה, הפיג'מה של ים גולדשטיין-אלמוג שנרצחה יחד עם אביה נדב בביתם בכפר עזה, הפעמונים של דניאל אשר כהן מרמת גן שנרצח כשניגן במסיבת ה"פסיידק" ליד רעים, נעלי הכדורגל של רון יהודאי שנרצח בנובה, והשידה שבנה ירדן בוסקילה ונרצח אף הוא בפסטיבל - לצד עשרות חפצים נוספים, שכל אחד מהם מגלם בתוכו עולם ומלואו.
דרור בהט ז"ל רוכב על החד אופן בילדותו
(צילום: באדיבות המשפחה)
בין החפצים ישנו גם צעיף מכבי חיפה, שהיה שייך לליאור טרשצ'נסקי, שהיה בן 15 בלבד כשנרצח בביתו בבארי. אחותו גלי, שהייתה צעירה ממנו בשנתיים, נחטפה ושוחררה בעסקת החטופים הראשונה.
"מאז שליאורקי היה ילד קטן הוא היה הולך למשחקים של מכבי חיפה יחד עם דוד שלו", מספרת דודתו, רוקסן סער. "הוא היה חוזר אלינו אחרי המשחקים בעיניים נוצצות. כדורגל ובמיוחד מכבי חיפה, היו העולם שלו. גם אלף ימים אחרי, זה עדיין מרגיש כמו בוקס בבטן".
עבור המשפחה, הבחירה בצעיף היא לפני הכול הצהרה. "בחרנו להציג משהו שמראה את החיים, את הנער שליאור היה, את האהבה שלו ואת האור שהוא הפיץ", מסבירה רוקסן. "נכון, איבדנו אותו בנסיבות מאוד קשות, וגם כמעט שלוש שנים אחרי זה חור בלב שיישאר איתנו לנצח. אבל חשוב לנו שאנשים יכירו גם את החיים שהיו מאחוריו - שהיו אמנם קצרים, אבל מלאים ונפלאים".
צעיף מכבי חיפה שהיה שייך לליאור טרשצ'נסקי ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה )
לצד הרצון להנציח את יקיריהן, נירית ורוקסן מזכירות שהתמונה עדיין אינה שלמה. "אנחנו מחכים עדיין לתשובות על מה שקרה באותה שבת, גם כמעט שלוש שנים אחרי", אומרת רוקסן.
נירית מסכימה: "גם אנחנו עדיין מחכים לתשובות, ובינתיים לא קיבלנו אפילו קצה חוט. להפך - אני חושבת שיש מי שקצת מנסים להשכיח את הטבח, וזה קשה מאוד.
"לראות את ראש הממשלה צוחק כששואלים אותו מה השתנה פה בשלוש השנים האלו, ואז לשמוע אותו עונה בבדיחות הדעת: 'המשקל שלי' - זה מראה משהו", היא מוסיפה בכאב, "הרי אם לא השתנה פה דבר מאז 7 באוקטובר, איך נוכל להיות בטוחים שאסון כזה חלילה לא יתרחש שוב?"
מהמנהרות בעזה לכיכר החטופים
לצד חפצי הנרצחים והנופלים, שמור בתערוכה מקום גם לשורדי השבי ולחפצים שמספרים את מה שעברו - מרגע החטיפה ועד היציאה לחופשי.
בין המוצגים גם "תעודות השחרור" שהעניקו להם חמאס והג'יהאד האיסלאמי, בטקסים המחרידים שזעזעו מדינה שלמה. מחר, ליום אחד בלבד, אפשר יהיה לראות אותן מקרוב - לצד הבגדים והפריטים שליוו את החטופים מתחת לאדמה.
תג ה"אסירה" ו"תעודת השחרור" של ארבל יהוד
(צילום: ארבל יהוד)
שורדת השבי ארבל יהוד בחרה להציג בתערוכה את תג ה"אסירה" ואת "תעודת השחרור" שקיבלה משוביה, ולצידם מכנס ירוק וטופ שחור - הבגדים שלבשה בבוקר שבו נחטפה ממיטתה, והיחידים שנותרו עמה לאורך כל תקופת השבי.
מתחת ללבוש שנכפה עליה, הם היו החיבור האחרון שלה לבית, למשפחה ולזהות. עם שחרורה, רצתה תחילה להשמיד אותם, אך לבסוף בחרה לשמור עליהם כעדות חיה ובלתי ניתנת להכחשה למה שעברה.
לצידה מוצג גם סיפורו של בן זוגה, שורד השבי אריאל קוניו, שנחטף יחד עמה מביתם בניר עוז ושוחרר כעבור יותר משנתיים. אריאל בחר להציג את תעודות ה"אסיר" והשחרור שקיבל מהמחבלים, יחד עם חולצה כתומה שליוותה אותו בשבי לאחר שבגדיו מיום החטיפה נלקחו ממנו. לצדן מוצגים גם בגדי השחרור ששוביו אילצו אותו ללבוש ב"טקס השחרור" - בגדים שנועדו לדמות את מדי צה"ל.
ארבל ואריאל במפגש הראשון ברעים, אחרי שחרורו של אריאל מהשבי
(צילום: לע"מ)
"החפצים שלפניכם אינם מייצגים רק את הסיפור שלנו", ארבל ואריאל ביקשו למסור, "הם מספרים את סיפורם של כל מי שנחטפו, נרצחו, נפצעו ונשאו את מחירו של אותו יום. יהיו מי שיבקשו לשכוח, לטשטש או למחוק. אנחנו לא נאפשר זאת".
שורד השבי רום ברסלבסקי בחר להציג את "תעודת השחרור" שקיבל מהג'יהאד האיסלמי, שעליה חתם לאחר מכן נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
"אחרי שנתיים של שבי שובר נפשית ופיזית, הגיע הרגע הגדול", אומר רום, "התעודה הזאת מסמלת את האויב שהתעקש להדפיס תעודות כאלה כדי להראות ניצחון. אבל הניצחון האמיתי הוא שני הקשקושים השחורים שאתם רואים עליה - החתימה של האדם החזק בעולם".
תעודת השחרור של רום ברסלבסקי
(צילום: רום ברסלבסקי)
שורדת השבי דניאל אלוני בחרה להציג את הפיג'מה הצהובה שקיבלה ממחבלי חמאס ימים ספורים לפני שחרורה.
"במשך חודשים לבשתי בגד אחד בלבד, שספג לתוכו את הזיעה, הלכלוך, הפחד והייאוש", היא מספרת. "החלטתי שלא אלבש את הפיג'מה החדשה ואשמור אותה ליום שבו אצא משם, אם אזכה לצאת. וביום שבו התבשרנו שאנחנו משתחררות, לבשתי אותה. מאז היא מסמלת עבורי את האור, את החופש ואת החיים שקיבלנו מחדש".
דניאל אלוני בבית החולים בישראל לאחר שחרורה מהשבי, בפיג'מה שקיבלה מהמחבלים ימים ספורים קודם לכן
בני הזוג אילנה גריצ'ווסקי ומתן צנגאוקר, בחרו להציג את הפריט היחיד שנותר מהבית בניר עוז שממנו נחטפו - מיקרוגל מחורר מכדורים. "יש אנשים שיסתכלו על המיקרוגל הזה ויראו רק חור של כדור. אני מסתכלת עליו ורואה את הבית שלנו", אומרת אילנה. "אני רואה דרכו את הקפה של הבוקר במרפסת, את הצחוקים במטבח, את החלומות על העתיד שבנינו יחד.
"בבוקר 7 באוקטובר כדור חדר דרך המיקרוגל הזה - אבל הוא לא פגע רק במתכת, הוא פילח את החיים שלנו. אני מציגה אותו כדי שתראו מה באמת נהרס באותו יום. ולמרות הכול, יש דבר אחד שהם לא הצליחו לקחת מאיתנו - את האהבה שלנו אחד לשנייה".
ערוכת "1,000 זיכרונות" היא חלק מאירועי יום ה-1,000, שיתקיימו מחר (2 ביולי) ברחבי הארץ. במסגרתם ייפתחו למעלה מ-80 מוקדי זיכרון ומחאה בשעה 6:29 בבוקר - השעה שבה החל הטבח בשבת השחורה - ובשעה 10:00 תתקיים דקת זיכרון אזרחית ארצית. לאורך היום יתקיימו אירועים וטקסים, ובערב תיערך עצרת סיום.
כיכר החטופים עצמה תשוב לפעילות ליום אחד ותהפוך ל"כיכר הזיכרון". התערוכה תתקיים ברחבת בית אריאלה בין השעות 12:00 ל-18:00, ללא עלות, והציבור הרחב מוזמן להגיע, לפגוש את הסיפורים ולהכיר מקרוב את האנשים שמאחורי השמות.
