הרצח המזעזע של ימנו בנימין זלקה בפיצרייה בפתח תקווה בערב יום העצמאות, הכה בתדהמה את הציבור הישראלי. העובדה שהחשודים במעשה הם קטינים - נערים שחייהם אמורים להיות מוקדשים ללימודים ולחלומות - הוציאה את המערכת משיווי משקל.
הכותרות בעיתונים ובאתרי החדשות זעקו משפטים קשים כמו "איבוד רסן", "כשל חינוכי" ו"דור שהולך לאיבוד". הזעזוע הזה מוצדק; הוא מעיד על חברה שעדיין רואה בערך החיים קדושה, ובילדות - מרחב מוגן.
אבל הזעזוע הזה גם מותיר בפה טעם מר של אפליה. לא מפני שהכאב על הרצח של זלקה בפתח תקווה אינו ראוי, אלא מפני שהכאב המקביל בחברה הערבית נתקל בחומה של אדישות ותיוג סטטיסטי.
בתחילת השבוע, בלילה שבין שבת לראשון, נרצח בדקירות נער בן 16, תושב ואדי סלאמה שבגליל, בחצור הגלילית. מהמשטרה נמסר כי הרקע לרצח הוא פלילי.
האירוע המחריד התרחש שבוע ימים לאחר ניסיון רצח נוסף שבו נדקר ילד בן שבע ברהט, במהלך מה שהוגדר בלקוניות על ידי משפחתו כ"קטטה בין ילדים". כאילו זה טבעי שקטטה בין ילדים בני שבע, מסתיימת בשליפת סכינים. כמעט ולא שמענו על כך בתקשורת הארצית.
2 צפייה בגלריה
מוחמד סלאמה אבו הואש וזירת האירוע. רצח של ערבי שוב הוגדר כ"סכסוך על רקע פלילי"
(צילום: חיים הורנשטיין)
לפני כשנה, מוחמד אבו הואש בן ה-11 נורה למוות בפתח ביתו ברהט, כשנקלע לסכסוך בין עבריינים. כך גם מוחמד אל גראבעה בן ה-17, שנורה למוות בשגב שלום במאי 2024, במה שהוגדר שוב כ"סכסוך על רקע פלילי".
בשנה האחרונה לבדה, עשרות קטינים ערבים היו מעורבים באירועי ירי ודקירה - בין כקורבנות ובין כמבצעים.
לא "גורל תרבותי", אלא הזנחה
הפער בסיקור התקשורתי בין רצח ילדים ונערים יהודים לבין חבר'ה באותם גילאים מהחברה הערבית,לא מסתכם רק בהבדל בדקות השידור; הוא משקף תפיסת עולם עמוקה ומסוכנת.
כשהרצח מתרחש בפתח תקווה, הוא נתפס כ"תקלה" חמורה במערכת החינוך הישראלית הדורשת תיקון שורש. אבל כשהוא מתרחש ברהט או בטירה, הוא מתויג מיד כ"עניין תרבותי" או כ"סכסוך חמולות" - גזירת גורל שיש להכילה בתוך הגטו התודעתי של החברה הערבית.
כשילד יהודי אוחז בסכין, המדינה שואלת "איפה טעינו?" כשילד ערבי אוחז בסכין, המדינה מושכת כתפיים באדישות. החברה הישראלית חייבת להפסיק להבחין בין דם לדם. הכשל החינוכי הוא לאומי, ולכן גם הפתרון חייב להיות לאומי
הנתונים מספרים סיפור ברור: החברה הערבית מהווה כ-21% מהאוכלוסייה, אך שיעור מעורבות הקטינים בפשיעה חמורה גבוה פי כמה מחלקם היחסי. זהו אינו "גורל תרבותי", אלא תוצאה ישירה של הזנחה רב-מערכתית: מחסור במסגרות פנאי, תשתיות חינוך רעועות ואכיפה חסרה.
במציאות הנוכחית, שבה סדר היום הציבורי נשלט שוב ושוב על ידי משברים ביטחוניים ופוליטיים, נדמה כי האלימות בחברה הערבית נדחקת לשוליים כ"בעיה פנימית" שאינה דורשת דחיפות לאומית.
אך דווקא כעת, כשהחברה הישראלית מתמודדת עם שאלות של חוסן, לכידות וביטחון אישי - אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממוקדי אלימות מתמשכים בתוך גבולות המדינה. הזנחת הטיפול בתופעה אינה רק כשל מוסרי כלפי אזרחי המדינה הערבים, היא גם פגיעה ישירה בביטחון הכולל של כולנו.
חברה שמקבלת מציאות שבה ילדים גדלים לתוך אלימות כעניין שבשגרה, מחלישה את יסודותיה מבפנים. והאחריות אינה רק של מערכות החינוך והרווחה, אלא גם של מקבלי ההחלטות, התקשורת והציבור הרחב, שנדרשים להפסיק להסיט מבט ולדרוש שינוי אמיתי, עקבי ומתמשך.
סלמיאן אל עמור, מנכ"ל שותף בארגון "אג'יק - מכון הנגב"צילום: באדיבות "אג'יק - מכון הנגב"כשילד יהודי אוחז בסכין, המדינה שואלת "איפה טעינו?" כשילד ערבי אוחז בסכין, המדינה מושכת כתפיים באדישות. החברה הישראלית חייבת להפסיק להבחין בין דם לדם. הילד מרהט והנער מפתח תקווה הם הילדים של כולנו. הכשל החינוכי הוא לאומי, ולכן גם הפתרון חייב להיות לאומי.
אם לא נתעורר אל מול דמם של ילדי רהט, אל לנו להיות מופתעים כשהאלימות תדפוק על דלתות ערי המרכז. זעקתם של הקטינים השקופים היא תמרור האזהרה של כולנו.
כותב הטור הוא מנכ"ל שותף בארגון "אג'יק - מכון הנגב", ארגון ערבי יהודי העוסק בחיבור צעירים לאקדמיה ותעסוקה ובבניית חברה משותפת.
