בשיתוף ארגון נפש בנפש
"נפש בנפש" – אירוע Meet Tel Aviv
(צילום: ירון שרון, כתבת: יובל חנינוביץ')
עבור רבים מהעולים שהגיעו לאירוע, Meet Tel Aviv, שהתקיים החודש בעיר הלבנה, זה לא היה עוד מפגש הכוונה. זה היה רגע לעצור בתוך מרוץ ההסתגלות, להרים את הראש מהטפסים, מהטלפונים ומהבלבול ולראות שיש עוד אנשים שנמצאים בדיוק באותו מקום כמותם. לא כולם הגיעו עם בני משפחה, חלקם עלו לבד, צעירים יחסית, ונאלצים לבנות את חייהם מחדש כמעט מאפס.
"יש לנו פה הזדמנות מצוינת, תחת קורת גג אחת, להביא את כל הארגונים שעוסקים בעלייה ולתת לעולים את האפשרות להכיר גם עולים חדשים אחרים וגם ארגונים שיכולים לטפל בהם", אומר אבי זיו, מנהל מרכז "נפש בנפש" בת"א. לדבריו, הרעיון המרכזי של האירוע היה חיבור - לא רק בין העולים לגורמים המקצועיים, אלא גם בינם לבין עצמם.
לדבריו, התקופה המורכבת שבה התקיים האירוע דווקא הדגישה את הצורך בו. "למרות שחשבנו שזה אתגר גדול להגיע בתקופת מלחמה, אני רואה את העולים עם הברק בעיניים שלהם, שמגיעים לישראל, להיות חלק מהסיפור הציוני של העם שלנו". רבים מהמשתתפים, הוא מוסיף, נמצאים כאן בלי משפחה קרובה. "הם זקוקים לתמיכה הזאת, הם זקוקים לקשרים, ואנחנו מאפשרים להם להכיר אחד את השני וליצור קהילה. ברגע שיש קהילה, יש קריירה, יש משפחה - הם גם יבחרו להישאר כאן".
"בישראל אנחנו יכולים לצחוק על המצב ביחד"
בין העולים שהגיעו לאירוע היה גם דוד, שעלה מארצות הברית. עבורו, ההחלטה להפוך את העלייה לרשמית לא הייתה רגע אחד דרמטי, אלא תהליך מתמשך. "כל פעם שאני חוזר לבקר את ההורים שלי באמריקה, אני מרגיש קצת פחות בנוח, קצת פחות בבית", הוא מספר. "חייתי כאן בערך ארבע שנים והחלטתי להפוך את העלייה לרשמית".
לצד תחושת ההשלמה עם ההחלטה, הקשיים לא נעלמים מעיניו. "אני אגלה לך סוד - אף פעם אין זמן טוב לעלות לישראל. אף פעם זה לא הזמן המושלם ותמיד יש בעיות. אבל כאן לפחות אנחנו יכולים לצחוק על זה ביחד". לדבריו, האירוע של נפש בנפש, בשיתוף ג'ואיש נשיונל פאנד ארה"ב, הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הקליטה שלהם. "חשוב לכולנו לראות אחד את השני, לראות אילו ארגונים קיימים, למצוא את הקהילה שלנו. כאן אנחנו יכולים להרגיש יותר כמו משפחה - וזה סופר חשוב".
עבור ארי, שעלתה גם היא לאחרונה, החודשים הראשונים בישראל היו מלווים בתחושת הלם. "בחודשיים הראשונים חשבתי כל הזמן: מה קורה פה? מה אנחנו עושים?", היא מספרת. ההתמודדות היומיומית עם הבירוקרטיה, השפה והמעבר החד לא הייתה פשוטה, אבל ארי לא עברה אותה לבד. "פשוט תמכנו אחד בשני עם הבירוקרטיה והמעבר ונשארנו חברים".
לדבריה, המשמעות של אירועים מהסוג הזה חורגת מהכוונה או מידע טכני. "אי אפשר להבין את התחושה והחוויה אם לא עוברים את זה בעצמך", היא אומרת. "יש הרבה תמיכה מארגונים, אבל בסוף, כשאתה רוצה לדפוק את הראש בקיר כי התקשרת לאותו מספר שש פעמים ולא הצלחת אפילו לקבוע תור לרופא ופתאום אתה מגלה שמישהו אחר עובר בדיוק את אותו הדבר, זה מנחם. זו ההרגשה של: אוקיי, אני לא לבד. יש מישהו שתומך בי, שמבין מה אני עובר, ואנחנו יכולים לעשות את זה ביחד, אני לא חייב לעשות את זה לבד".
עבור מיכאל, שעלה לפני עשור, המעבר לישראל לא היה החלטה אימפולסיבית. "לאורך החיים ביקרתי הרבה בישראל, המשפחה שלי מכאן ובאתי ללמוד כאן. אני מרגיש הרבה יותר טוב בישראל ממה שהרגשתי אי פעם באמריקה. זה פשוט מקום מנחם. אני באמת מרגיש בבית".
עבור עולים רבים, ההחלטה התקבלה דווקא על רקע האירועים בשנתיים האחרונות. אריאלה, שעלתה מקנדה, מספרת כי מאז שבעה באוקטובר הצורך לעלות הפך דחוף יותר. "זה יצר צורך אמיתי - רצון להיות קרובה למשפחה שלי, להיות עם האנשים שלי", היא אומרת. יעל, שעלתה גם היא לאחרונה מארה"ב, מתארת תחושות דומות. "אני עליתי בגלל האנטישמיות", היא מספרת. "הייתי בתואר שני וראיתי שנהיה ממש בלגן. אמרתי לעצמי 'זהו, אחרי שאני מסיימת, אני חייבת לבוא'".
"אני באמת מרגיש בבית"
הסיבות לעלייה מגוונות והעיתוי משתנה מאדם לאדם. יש מי שעשה את הצעד לפני שנים, ויש מי שהמציאות דחקה בו לפעול עכשיו. אבל עבור רבים מהעולים, השאלה מה נכון לאחרים פחות חשובה מהקול הפנימי שמלווה את ההחלטה."אני לא מאמין בלדחוף אנשים לעלות, אף אחד לא צריך שיכריחו אותו לעשות משהו", אומר דוד. "אבל אם הלב שלך אומר לך לחזור הביתה, אולי הגיע הזמן להתחיל להקשיב לו".
בשיתוף ארגון נפש בנפש
