בשיתוף השלטון המקומי ומפעל הפיס
במשך שנים מערכת החינוך הציבה את סוגיית הפערים בין תלמידים חזקים לחלשים בראש סדר העדיפויות שלה. עם זאת, נראה כי הפערים רחוקים מלהיעלם. מה הם בכלל אותם פערים שהפכו לסיסמא? האם יש סיכוי שיצטמצמו ומה קרה להם בתקופת הקורונה – האם התלמידים בפריפריה באמת נפגעו יותר מאחרים?
סוגיות אלו ואחרות יעמדו במרכזה של הוועידה הלאומית לחינוך של השלטון המקומי ומפעל הפיס, שתתקיים ביום שלישי (24.8) בבנייני האומה בירושלים, ושתועבר בשידור ישיר ב-ynet. בוועידה ישתתפו בין היתר שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון, יפה בן דויד, מזכ"לית הסתדרות המורים, וחייס ביבס, יו"ר מרכז השלטון המקומי וראש העיר מודיעין מכבים רעות.
"אני מעדיפה לקרוא לזה 'מוביליות חברתית'. כשמדברים על צמצום פערים שמים תקרה", אומרת טל אוחנה, ראש המועצה המקומית ירוחם. "חשוב לזכור שיש מגוון של אוכלוסיות בתוך הפריפריה, שלא היה בעבר. לכל אחת מהן צריך לתת מענה רלוונטי והזדמנויות כדי לייצר מוביליות".
5 צפייה בגלריה
"כדי לצמצם פערים צה"ל חייב להכשיר עתודות טכנולוגיות, גם ללוחמים". טל אוחנה
(צילום: עמית שעל)
איך מודדים בכלל פערים במערכת החינוך?
"אחד המדדים היום הוא בדיקת גובה המשכורת חמש שנים לאחר סיום בית הספר. הנתון הזה יש ביכולתו לספר את תמונת העתיד של התלמיד שמסיים את בית הספר. קריטריונים נוספים כמו אילו כישורים ומיומנויות יש לתלמיד, האם עשה שירות משמעותי בצבא, האם בחר במסלול אקדמי של אוניברסיטה או מכללה, ומה חוג הלימוד שבחר – כל אלו מעידים על תהליכים חינוכיים, שיכולים לתת לנו את התמונה כולה".
בשנים האחרונות ננקטו מספר צעדים דיפרנציאליים, שמטרתם היא לתעדף את מוסדות החינוך בפריפריה החברתית והגיאוגרפית על מנת לצמצם את הפערים. יש הטוענים כי צעדים אלו אמנם מיטיבים עם הפריפריה, אך עלולים לפגוע בשאר. "היום בכיתה בצפון תל אביב יש 40 תלמידים בממוצע לעומת 20 תלמידים בכיתה ממוצעת בירוחם. זה ביטוי לדיפרנציאליות של המערכת", אומר ערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת נגב ויו"ר ועדת החינוך במרכז המועצות האזוריות. "אפשר לטעון שהתלמידים 'נענשים' על כך שהם תל אביבים, ושהכסף שלהם משרת את המטרה של הקטנת כיתות בפריפריה. יש שיגידו שהדיפרנציאליות הזו לא מספיקה".
5 צפייה בגלריה
8200 הוא שם קוד לחסם כניסה ותת ייצוג ביחידות טכנולוגיות בצבא בקרב ילידי הפריפריה.
(צילום: דובר צה"ל)
הבעיה, סובר דורון, היא גישה תקצובית לא נכונה והישענות על מודל מערכתי שאינו מתאים לאוכלוסייה המגוונת בישראל. "המערכת לא מפרידה בין המעמד הסוציו אקונומי של התושבים לבין מעמד הרשות. יש רשויות חזקות שהתושבים שלהן הם ממעמד סוציו אקונומי נמוך, ולהיפך. חשוב גם לזכור שמשרד החינוך הוא משרד מסורבל, והוא כולל בתוכו אוכלוסיות שונות עם צרכים שונים מגיל 3 ועד כיתה י"ב. מעבר לכך, החינוך הממלכתי במדינת ישראל נשען על המודל הצרפתי הרפובליקני. היתרון של המודל הזה שכולם שווים בתוך מערכת. והחיסרון הוא בינונית – אין חדשנות או יזמות בתוך המערכת, השאיפה שלה היא להיות שוויונית".
טל אוחנה איננה מסכימה עם הטענה לתקצוב דיפרנציאלי, שהפריפריה יוצאת ממנה מורווחת. "רמת החינוך היום היא מאוד גבוהה בפריפריה, אבל יש פחות הזדמנויות למנועי צמיחה מוביליים. 8200 הוא שם קוד לחסם כניסה ותת ייצוג ביחידות טכנולוגיות בצבא בקרב ילידי הפריפריה. זה בא לידי ביטוי באופן ישיר אחרי שהחייל מסיים את השירות הצבאי. זו הסיבה, אגב, שלדעתי צה"ל חייב להכשיר עתודות טכנולוגיות, גם ללוחמים".
הפערים בפריפריה הם שרירים וקיימים ואינם מצטמצמים, מבהירה אוחנה. והסיבה לכך היא בראש ובראשונה מחסור בחינוך מדעי. "המדינה מממנת רק 10% מהחינוך מדעי. מרבית התקציבים של החינוך המדעי בירוחם הגיעו עד היום מכספי פילנתרופיה. כשאני אומרת חינוך מדעי אני לא מתכוונת לשיעור פיזיקה אלא על לימודי סייבר, רחפנים ורובוטיקה. התפקיד שלי הוא לוודא שכל ילד מקבל את היכולות הטכנולוגיות הגבוהות ביותר, כי רק הן יכולות להוביל לצמצום פערים דוריים ולאפשר תעסוקה איכותית בשוק העבודה.
"אני מזכירה שבמשך עשורים רבים היינו תלויים בתעשייה המסורתית. באופן תרבותי סבא עבד במפעל, אבא עבד במפעל, ויכול להיות שגם הנכד יעבוד במפעל. אנחנו צריכים לפרוץ את המעגל הזה ולהגיד לא עוד. יש כשל שוק שצריך לתקן אותו. תם עידן התעשייה בישראל, אנחנו רואים את הקניבליזם בחברות ההייטק שגונבות טאלנטים אחת מהשנייה בכל המרבה במחיר, ואנחנו רואים כמה קשה להכניס ג'וניורים. את זה אפשר לתקן באמצעות חינוך".
הקורונה עשתה גם טוב
תקופת הקורונה אמנם הביאה לשבר חברתי ולימודי, אבל יש שרואים בה גם צדדים חיוביים. "הקורונה אפשרה לנו לעשות אתחול מחדש, להיות אמיצים יותר לגבי דברים שחששנו מהם בגלל תלות בשלטון המרכזי והרגולציה", מציינת אוחנה ונותנת לדוגמא את הלמידה ההיברידית: "מחשבות לגביה היו עוד קודם, אבל הקורונה הכריחה אותנו לבצע אותה. אנחנו ביקשנו להמשיך עם הלמידה ההיברידית כי ראינו שהיא יוצרת מיצוי טוב יותר של משאבים.
"התלמידים שצריכים יותר את הנוכחות ההוראתית - לומדים בכיתה, ואלו שיש להם יותר מיומנויות ללמידה עצמאית לומדים מרחוק. כך יש ניצול טוב יותר של משאבי המדינה. יכולנו למשל לייצר יותר העשרה, כי אין הגבלה על כמות התלמידים שיכולים ללמוד היסטוריה עם מורה מסוים. וכך 200 תלמידות יכולות ללמוד אצל מורה מצוינת אחת. כתוצאה מכך, מתפנות שעות הוראה ויש יותר שעות העשרה".
ערן דורון מוסיף כי הקורונה הצליחה לתקן, ולו במעט, גם כשלים במערכת החינוך כמו צמצום מספרי הילדים בכיתות והענקת סמכויות ואוטונומיה למנהלים ולמורים. "בתקופת הקורונה המערכת הבינה שאפשר ורצוי לתת למורים לחשוב מחוץ לקופסא. הם יכלו ללמד מחוץ לכיתה, בחצר, במתנ"ס, בקן של התנועה או בכל מקום אחר. מה שחשוב עכשיו הוא לשמר את ההבנה הזו. הצרכים שלנו היום הם בעיקר הקצאת משאבים להקטנת הכיתות ותמרוץ צוותי ההוראה ליזמות חינוכית. אמנם יש פתיחות לנושאים האלו, אבל בסופו של יום צריך לשים על זה כסף".
אחד הגופים המרכזיים שתומכים במערכת החינוך בישראל מאז שנות ה-50 בדגש על הפריפריה הוא מפעל הפיס. גם שם הבינו בתקופת הקורונה שיש לחשב מסלול מחדש בכל מה שקשור להקצאת משאבים. "הקורונה חידדה את הצורך הדחוף באמצעים טכנולוגיים ובפעילויות הבלתי פורמליות", אומר בני דרייפוס, מנכ"ל מפעל הפיס.
"בשנה האחרונה שמנו דגש על השלמת פערים דיגיטליים. בשיתוף השלטון המקומי ומשרד החינוך סיפקנו טאבלטים ומחשבים לתלמידים. היום לכולם ברור שמיומנויות דיגיטליות הן כרטיס הכניסה לעולם המודרני. נוסף לזה, חיזקנו את מערך המלגאים שמתנדבים בקהילה. חלקם עובדים עם נוער בסיכון ועם ילדים מהפריפריה שזקוקים לליווי פרטני. חשוב להדגיש שהפריפריה היא לא אחידה. יש ערים חזקות ובתוכן שכונות חלשות. המטרה שלנו היא לתפור חליפה שונה לכל שכונה ולכל רשות, כי לכל אחת יש את הצרכים שלה".
בשיתוף השלטון המקומי ומפעל הפיס
