שלוש לפנות בוקר. המקלט של הבניין בפתח תקווה מלא באנשים טרוטי עיניים, אחרי עוד יממה של אזעקות. אחיו הקטן של אוליבר ממן וחברו שגר בדירה ממול, מסתובבים חסרי מעש בין קירות הבטון האפורים. "ראיתי שהם משועממים, ושאלתי את אחי אם יש לו או לחבר שלו ספר", מספר אוליבר, "והוא ענה שהוא שכח".
מהרגע הזה ועד שאוליבר, בן 16 מפתח תקווה, הציב מדף ספרים במקלט האפרורי - חלפה פחות מיממה.
איך הרעיון בא לידי ביטוי בפועל?
"חשבתי לעצמי - אם בכל פעם צריך לזכור מה להביא למקלט, למה שלא יהיה שם משהו קבוע? ראיתי ילדים שיורדים למקלט ופשוט לא יודעים מה לעשות עם עצמם. אז התחלתי להביא ספרים מהבית, פניתי לשכנים, וככה זה התחיל".
ההיענות מצד השכנים, הוא מספר, הייתה מרגשת. "אנשים שמחו לעזור ולתרום, וזה שימח אותי מאוד וגרם לי להבין שיש כאן אחווה ואכפתיות. זה לא מובן מאליו".
דבר אחד בכל זאת הפתיע אותו. "בדרך כלל בניין שלם לא מתאחד בחדר אחד. ובמקלט זה קורה - כולם יחד. בפעמים הראשונות הייתה הרבה פאניקה, אבל גם סוג של צחוק שאולי נבע מתוך לחץ. ככל שזה קורה יותר פעמים, זה מתחיל להרגיש כמו שגרה מוזרה, אבל לפחות זו שגרה שבה כולנו מרגישים באותה סירה".
אוליבר: "אחת הרכזות אמרה לנו פעם: 'ייאוש זה לא תוכנית פעולה'. אני מרגיש שזה משפט שילך איתי כל החיים. במקום להישאר בתחושת חוסר אונים - צריך לחשוב מה כן אפשר לעשות"
את המדף עצמו אוליבר בנה לבד - הוא השתמש בקרשי עץ שהיו אצל סבתו - המתגוררת כמאה מטרים מהבניין שבו הוא ומשפחתו גרים - מברגה, ויום עבודה אחד. כשסיים, ניצבו על המדף החדש במקלט כ-30 ספרים לילדים ובני נוער.
איך הילדים בבניין קיבלו את הרעיון?
"התגובות היו שונות. יש ילדים שמיד התחברו, ומדי פעם לוקחים ספר בזמן ההמתנה במקלט. יש גם כאלה שפחות מתחברים לקריאה, וזה בסדר. זה לא מתאים לכולם. אבל בשביל מי שכן מצא בזה עניין - הספרים הפכו לגורם שמסיח את הדעת ומרגיע בזמן האזעקות והשהיה המלחיצה במקלט. לראות ילד יושב בצד וקורא ספר בזמן אזעקה, זה רגע מאוד יפה בעיניי".
"ייאוש זה לא תוכנית עבודה"
אוליבר הוא תלמיד כיתה י"א בבית הספר הטכני של חיל האוויר. מאז כיתה ט' הוא משתתף בתוכנית "קו הזינוק" מבית "שותפויות אדמונד דה רוטשילד", שמלווה בני נוער מהפריפריה החברתית והגאוגרפית ומכשירה אותם למנהיגות חברתית.
מה התוכנית העניקה לך?
"מאז שהצטרפתי ל'קו הזינוק', התפיסה שלי לגבי אחריות אישית השתנתה מאוד. הרכזים בתוכנית כל הזמן מעודדים אותנו להסתכל סביבנו, לזהות את הצרכים של הסביבה ולחשוב איך אפשר לפעול כדי ליצור שינוי. אחת הרכזות אמרה לנו פעם: 'ייאוש זה לא תוכנית פעולה'. אני מרגיש שזה משפט שילך איתי כל החיים. במקום להישאר בתחושת חוסר אונים - צריך לחשוב מה כן אפשר לעשות".
ועם זאת, הוא עצמו לא מתיימר להיות חסין מהקושי. "אני בעיקר מרגיש תסכול, ויש גם פחד בפנים. זו סיטואציה מאוד קשה, ואין באמת דרך מלאה לעכל את המשקל של מלחמה כזאת. אבל אם אתרכז רק בפחד, שום דבר לא יקרה. אז אני מנסה לנתב את התחושות האלה לעשייה ולעזרה לאחרים".
מה ילדים ובני נוער צריכים לשמוע ממבוגרים בתקופה כזו?
"אני חושב שלא מספיק רק להגיד ש'הכול יהיה בסדר'. אמנם הרבה ילדים בארץ כבר רגילים למצבים של חירום, אזעקות והיעדר שגרה, אבל עדיין יש פחד. זו גם הסיבה שחשוב לתת להם מקום לדבר על מה שהם מרגישים, ולנתב את הפחד לשיחה ולפעילות ראויה שתעסיק אותם ותעניק ביטחון במקום שבו יש בעיקר חוסר ודאות".
מקום לשבת
אוליבר לא לבד. גם אור ידבבנר (28), סטודנט להנדסת בניין במכללת "סמי שמעון" בבאר שבע, ולוחם מילואים ששירת למעלה מ-300 ימים מתחילת המלחמה - מצא את עצמו באחת האזעקות עומד במקלט ציבורי סמוך לביתו בעיר הדרומית, מביט סביבו ומשתומם מכך שאין בו אפילו מקום ישיבה אחד.
"זה אולי משהו קטן ופחות קריטי ברגע של סכנת חיים, אבל באותו רגע זה היה מאוד מוחשי שאנשים נאלצים לעמוד או לשבת על הרצפה הקרה - מבוגרים וילדים כאחד", הוא מתאר.
5 צפייה בגלריה
אור ידבבנר (מימין) עם מתנדב, במהלך הקמת הספסלים. "מרגיש קצת יותר מוחזק בתוך כל הכאוס הזה"
(צילום: באדיבות "שגרירי רוטשילד")
אור החליט לפעול ולבנות ספסלים עבור כל המקלטים הציבוריים בעיר. "זה אולי נשמע כמו פתרון בסיסי, אבל במציאות של אזעקות היעדר מקום ישיבה מקבל משמעות אחרת לגמרי", הוא מסביר. "לא כל אחד מסוגל לעמוד במשך דקות ארוכות, בטח בתדירות שבה יש אזעקות במלחמה הנוכחית. כשיש לך איפה לשבת, אתה מרגיש קצת יותר מוחזק בתוך כל הכאוס הזה".
לא פחות חשוב מהספסלים עצמם, אור שם דגש גם על תהליך הבנייה עצמו. "לא רציתי שזה יהיה רק 'לבנות וללכת'. היה לי חשוב שהבנייה שלהם תהיה חלק מתהליך קהילתי - שאנשים יבנו יחד משהו עבור עצמם. החיבור הזה בתוך הקהילה ובכלל, הוא חלק משמעותי מהחוסן שלנו כחברה".
הוא גדל בקיבוץ גבעת השלושה - סביבה שבה ערבות הדדית ועשייה למען האחר הם לא רק סיסמה, אלא דרך חיים. עם שחרורו מהשירות הצבאי הצטרף ל"שגרירי רוטשילד" - תוכנית הדגל של קרן "שותפויות אדמונד דה רוטשילד", הפועלת כבר 15 שנה במטרה להכשיר את הדור הבא של המנהיגות הישראלית.
"עוד הרבה לפני שנכנסתי לתוכנית, גדלתי על קהילה", הוא מספר. "לעזור לאחרים ולהיות חלק ממשהו גדול ממך - זו הדרך שבה חונכתי, והיא גם זו שהובילה אותי להצטרף לתוכנית מלכתחילה".
אור: "הסתכלתי סביבי, וראיתי אנשים שעד לפני זמן קצר לא ממש הכירו אחד את השנייה - ופתאום עובדים יחד, מחייכים, יוצרים משהו משותף. באותו רגע הבנתי שזה כבר לא רק הספסלים. וגם התושבים הרגישו את זה; הרבה מהם אמרו שתהליך העבודה גרם להם לתחושה טובה ומלוכדת, כזו שהעניקה להם גם ביטחון בתקופה מטלטלת"
שירות המילואים הארוך, הוא משתף, חידד אצלו עוד יותר את תחושת האחריות. "כשאתה נמצא במציאות של לחימה ארוכה בשדה קרב, אתה מבין עד כמה אנשים תלויים אחד בשני, וכמה חשוב לפעול ולסייע למי שזקוק לכך - ולא להישאר אדישים".
איך הופכים רעיון כמו בניית ספסלים קהילתית לפרויקט אמיתי, תוך זמן קצר?
"זה מתחיל בהחלטה לא להמתין לתנאים המושלמים, ופשוט לפעול. הצורך במקרה הזה היה מיידי, והבנתי שאם לא נפעל מהר - זה פשוט לא יקרה. אז פניתי לגורמים מקומיים, הסברתי את הרעיון, וגיליתי שכשמציגים מטרה ברורה - הרבה אנשים רוצים להיות חלק מהעשייה".
ההיענות לא איחרה לבוא. תוכנית "שגרירי רוטשילד" בהובלת רביד הרכזת, חברי מיזם "הכלבויניק" וארגון "הרשת" - הצטרפו לבנייה, יחד עם מתנדבים מבאר שבע ועמותת "עושים שכונה". עסקים מקומיים נרתמו אף הם וסיפקו בהתנדבות חומרי גלם, צבע, תיעוד, ואפילו ארוחה חמה למתנדבים. תוך ימים ספורים הפרויקט כבר עמד.
הופתעת מהמהירות שבה הספסלים היו מוכנים?
"האמת היא שבשלב מסוים של העבודה עצרתי לרגע, הסתכלתי סביבי וראיתי אנשים שעד לפני זמן קצר לא ממש הכירו אחד את השנייה ופתאום עובדים יחד, מחייכים, יוצרים משהו משותף. באותו רגע הבנתי שזה כבר לא רק הספסלים. וגם התושבים הרגישו את זה; הרבה מהם אמרו שתהליך העבודה גרם להם לתחושה טובה ומלוכדת, כזו שהעניקה להם גם ביטחון בתקופה מטלטלת".
5 צפייה בגלריה
"כשמציגים מטרה ברורה - הרבה אנשים רוצים להיות חלק מהעשייה". מתנדבות בפרויקט הספסלים בב"ש
(צילום: באדיבות "שגרירי רוטשילד")
תוך כדי התהליך, למדת גם משהו חדש על עצמך שלא הכרת קודם?
"בהחלט. למדתי שאני יודע לפעול גם בתוך אי-ודאות, לקבל החלטות תוך כדי תנועה, ובעיקר לסמוך על זה שכשמתחילים בעשייה - הדברים גם הם מתחילים להסתדר.
"אפשר לומר שעברתי מלהיות חלק - למי שמוביל מהלך ומייצר פתרון. תמיד היה לי רצון לעשות, אבל לא תמיד היה לי את הביטחון להתחיל בעשייה לבד. היום אני מזהה צורך, ומיד חושב איך הופכים אותו לפעולה שבסופה גם יתקבל פתרון".
"לא צריך לדעת הכול - צריך רק להתחיל"
לפרויקט יש גם ממד אישי עמוק עבורו. הוא מוקדש לזכרו של איתי שוורצשטיין ז"ל, חברו הקרוב מהשירות. בתחילת המלחמה נישא איתי לבת זוגו עומר פדן באחד משטחי הכינוס סמוך לגבול רצועת עזה, ולפני כשנה נולדה בתם ריף. השלושה טסו לסרי לנקה לחגוג את החיים, בצל ההתמודדות של שניהם עם פוסט טראומה – וביום הולדתו ה-33, שחל ביום הראשון למבצע "שאגת הארי", נפטר איתי בתאונה טרגית.
"הרגשתי שאנחנו יוצרים משהו שיש בו גם משמעות עבור התושבים אבל גם זיכרון לאיתי - לאדם המדהים שהוא היה. אני בטוח שהוא היה גאה לדעת שהנצחנו אותו דרך עשייה למען אחרים", אומר אור בעצב.
עכשיו, כשהספסלים כבר מוצבים במקלטים ציבוריים ברחבי באר שבע, אבל אור לא עוצר כאן. "העניין הוא לא רק להוסיף ספסלים במקלטים, אלא לייצר מודל פשוט של יצירת פתרונות באמצעות שיתוף פעולה בין חברי הקהילה, כזה שניתן ליישם גם במקומות אחרים".
בטווח הרחוק יותר, לדבריו, הוא רוצה לשלב בין שני העולמות שלו. "אני רוצה להיות במקום שבו הנדסה ועשייה חברתית הולכות יחד - לתכנן פתרונות שמשפיעים על אנשים בפועל".
מה היית אומר לצעירים שמרגישים מיואשים מהמצב הנוכחי, ולא יודעים איך לפעול כדי לשנות ולהשפיע?
"בתוך מציאות מורכבת, לא צריך לדעת הכול - צריך רק להתחיל. כי בסוף הפעולה היא זו שמייצרת את התקווה".
"מנהיגות מתבטאת ביכולת להניע תהליכים וליצור שינוי ממשי בחייהם של אנשים", אומרת ענת נחמיה לביא, מנכ"לית "שותפויות אדמונד דה רוטשילד", "ואוליבר ואור ממחישים איך יוזמות שנולדות מתוך חוויה אישית, יכולות להפוך לפעולה קהילתית רחבה".
