ב-7 באוקטובר לירז אנקר לוי ובן זוגה, תושבי עין הבשור שבמועצה האזורית אשכול, בילו במסיבת הנובה. עם אזעקת "צבע אדום" הראשונה הם מיהרו להיכנס לרכבם ונסעו במהירות לכיוון ביתם, הישר לילדיהם המבוהלים שהמתינו דרוכים בתוך הממ"ד.
בשלב זה לירז נכנסה יחד עם ילדיה לממ"ד, ובן זוגה הצטייד בנשקו האישי ויצא מהבית כדי להגן על המושב מפני המחבלים שצבאו על שער הכניסה. יחד עם שאר חברי כיתת הכוננות, הוא ניהל קרב בלימה ארוך ומתיש מול עשרות המחבלים החמושים שניסו לחדור פנימה.
במשך שעות ארוכות ומורטות עצבים המתינו לירז וילדיה בתוך הממ"ד הסגור לאב המשפחה, כשברקע אזעקות בלתי פוסקות ואי ודאות בנוגע למצבו של האב ולמה שמתרחש בחוץ. במקביל, אחיה של לירז המתגורר עם משפחתו בקיבוץ נירים, עדכן אותה כי אחד מהמחבלים הצליח לפרוץ לביתו וניהל מולו קרב יריות בסלון, שבסופו המחבל חוסל. אמה של לירז, מקיבוץ כפר עזה, החלה לשלוח הודעות פרידה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. למרבה המזל היא שרדה, אבל השכונה בה היא התגוררה נחרבה לגמרי ומרבית שכניה וחבריה הקרובים נרצחו או נחטפו.
אחרי קרבות קשים ולחימה ארוכה, חברי כיתת הכוננות של עין הבשור הצליחו להכניע את המחבלים ולהגן על המושב. למחרת בערב, לירז וילדיה נפרדו מאב המשפחה, חקלאי שעובד בשדות הסמוכים למושב שסירב להתפנות, ופונו יחד עם יתר התושבים בשיירה מאובטחת שהביאה אותם לאילת, שם שהו במשך חודשיים.
"כל מה שקרה אחרי ה-7 באוקטובר לא קיים מבחינתי, הכול מת", היא אומרת. "נרצחו ונחטפו סביבי המון חברים וקרובים, חלקם עדיין מוחזקים בשבי".
היא נולדה בקיבוץ נירים שבעוטף, אמנית ומרצה בבית הספר לאמנות במכללת "ספיר" ומי שאחראית על תחום האמנות בבית הספר היסודי במועצת אשכול.
"אחרי הטבח והאירועים שחוויתי על בשרי באותו יום, כל מה שנקשר לאמנות נתפס אצלי פתאום כמותרות לא רלוונטיות", היא משתפת. "הסתובבתי עם התחושה הזאת במשך שלושה חודשים, עד שיום אחד אחרי שחזרתי מעוד הלוויה קשה של חבר קרוב, החלטתי לעשות משהו בשביל עצמי כדי לנסות ולהרגיש קצת יותר טוב - פתחתי את סט צבעי המים, הנחתי מולי את הטלפון ונכנסתי לתמונה האחרונה שצילמתי - הקבר של החבר מכוסה בפרחים, והתחלתי לצייר אותו".
למחרת, היא הרגישה שוב כיצד היא נמשכת לצבעי המים, שאופסנו עד אז בארון סגור ללא צפי יציאה. "מצאתי את עצמי יושבת ומציירת תמונות של יירוטים שצילמתי בשדות העוטף, ואת רגעי הבריחה הדרמטיים מהנובה.
"בפעם הבאה שניגשתי לצבעים - כבר ציירתי תמונות נוף שצילמתי לפני 7 באוקטובר. הרגשתי שכל מה שאני מסוגלת לצייר עכשיו, אלו ציורים מתמונות שצילמתי בעוטף לפני האסון. כל ציור כזה מלווה בזיכרונות טובים מפעם, שבאופן מסוים מצליחים להקל על התחושה הקשה של החילול שהמחבלים עשו בבית שלנו", היא מוסיפה. "באותו יום קרו בעוטף הדברים הכי נוראים שיכולים לקרות לאדם - הרסו לנו את הקהילה, את הבית, את המרחבים היפים. בעצם, אפשר לומר שאני מציירת את כל מה שנלקח מאיתנו".
תחושת שליחות
חודשיים לאחר שפונו מבתיהם, לירז וילדיה חזרו להתגורר בעין הבשור והתאחדו מחדש עם אב המשפחה. "חזרנו מכמה סיבות: קודם כל, בשל צורך אמיתי לנסות ולשקם את המשק החקלאי שלנו, וכמובן כדי שכל המשפחה תהיה יחד ולא מפוצלת", היא מסבירה. "החזרה הביתה חיזקה את הילדים - מדי בוקר הם התעוררו מוקדם והלכו לעבוד במשק יחד איתנו. במלונות המפונים הם היו עסוקים בעיקר בהליכה ללוויות של חבריהם, ולא היה להם סדר יום ומסגרות חינוכיות במשך תקופה ארוכה. זו הייתה תחושה של מחנה פליטים".
כתושבת העוטף, את מרגישה בטוחה היום בביתך?
"נכון להיום אין בי שום תחושת ביטחון. מה שכן יש זו תחושה קשה מאוד של חוסר אמון וחוסר ודאות בנוגע לעתיד שלנו כאן, מבחינה גיאוגרפית ובמדינה בכלל. יש חשש גדול לגורל של כולנו ושאלה אחת שלא מפסיקה לכרסם, מה יהיה עלינו? אני מודה שבשלב זה בחיי, כשאני מרגישה יותר חוסר ודאות מאשר ודאות - קשה לי לדמיין את העתיד".
בימים אלו יצירותיה של לירז מוצגות בתערוכת "שטח פתוח", שהוקמה כחלק מפרויקט "חשיפה לדרום", המעניק חשיפה לאמנים ולאמניות מהפריפריה הדרומית ונוסד בשיתוף פעולה בין יריד האמנות והעיצוב של ישראל, "צבע טרי", לבית הספר לאמנות במכללת "ספיר". לצידה של לירז, מציגות בוגרות, סטודנטיות ומרצות מבית הספר לאמנות במכללה, שלמדו, יצרו והתגוררו בנגב המערבי.
"המונח 'אמנות מגויסת' מופיע כאן במלוא מובן המילה", אומרת לירז. "רבים מאלו שנחשפו לציורים שלי מאז 7 באוקטובר, אמרו שהעדינות של צבעי המים מאפשרת להרגיש את התהליך של החזרת מה שנלקח מאיתנו באותה שבת, בברוטליות מלאה ברוע".
בין שלל הציורים שציירה לאורך השנים, לירז בחרה להציג בתערוכה את אלו שמתארים את הנגב המערבי לפני התופת, ללא נוכחות של אנשים כלל ועם דגש על עונות השנה המתחלפות. "הציורים שלי הם ייצוג ויזואלי של חבל ארץ במדינת ישראל שהיה, וכרגע הוא כמעט איננו והפך באחת לאזור מלחמה שמרבית האנשים שחיו בו - לא חיים שם עכשיו", היא אומרת. "מי כן נשאר? החקלאים, שממשיכים לעבד, לזרוע ולקצור – כנגד כל הסיכויים.
"יש בציור שלי מסר של תקווה לצמיחה מחודשת ולכך שהטבע ממשיך בשלו, לא משנה מה", היא מוסיפה. "רציתי גם להביא לידי ביטוי את נוף ילדותי ואת הבית שלי. כל מי שחי בעוטף ומסתכל על הציורים - יודע להגיד מיד איפה כל דבר נמצא. מבחינתי זו סוג של שליחות לחשוף את הנופים היקרים האלו בפני אנשים מכל הארץ".
החיבוק שאת כאמנית מקבלת בתערוכה ובכלל, מאז 7 באוקטובר, נעים לך או שהוא מרגיש מלאכותי ואולי אפילו מעט צבוע?
"ניכר שהחיבוק עכשיו הוא חזק וגדול. אני מקבלת את זה ואפילו זקוקה לזה. לפני הטבח, זה לא כל כך בער בי, החיבוק הזה. אהיה כנה ואומר שהמרחק הגיאוגרפי וכמות החשיפה משפיעים כשאת אמנית מהדרום, לעומת אמנים שגרים באזור המרכז.
"לאורך השנים החזקתי באג'נדה שאת האמנות שלי אני מייצרת דווקא מתוך בחירה להישאר בנגב המערבי, גם כי זה הבית וגם כי בדרום יש 'רעב' גדול יותר לאמנות מאשר במרכז, שלתחושתי כבר 'שבע' מזה".
"לעמת את הצופה עם חבל ארץ שהופקר"
"שטחים פתוחים", מושג שהתקשר בעבר לשדות פתוחים וטבע, משמש בשנים האחרונות להודעות על נפילת טילים שאינם מיורטים. המרחבים הפסטורליים של הנגב המערבי כבר אינם משמשים מקום מפלט כבעבר, על אחת כמה וכמה מאז אירועי 7 באוקטובר.
היצירות המוצגות בתערוכת "שטח פתוח", מתארות בדיוק מיטבי ומטלטל את הפער הזה שבין היופי של הטבע המקומי וכוחות ההתחדשות שבו - לבין ההפרעות וההרס של האדם ובין מקום שמשמש עבורו בית, אך בכל רגע נתון הביטחון והשקט עלולים להישמט מתחת לרגליים.
"רוב היצירות בתערוכה נוצרו לפני 7 באוקטובר, ולמעשה מעמתות את הצופה עם מה שהיה מעל ומתחת לפני השטח של הנגב המערבי, עם חבל ארץ שנתפס כשוליים, כקצה, כמקום שנמצא "'מחוץ ל...', 'מאחורי ה…', 'עוטף את...'. מקום שהמרכז הפקיר מאחור", אומרת תמר רודד שבתאי, אמנית פלסטית ואוצרת פרויקט "חשיפה לדרום".
"למרות שהן נוצרו לפני האסון, היצירות מצליחות לשקף את המתיחות והפחד שמתקיימים בעוטף כבר שנים, ולא זכו ליחס ראוי לפני הטבח", מוסיפה תמר. "במקביל, ולא פחות חשוב מכך, הפרויקט מאפשר להשמיע את קולן של האמניות מהעוטף".
היא מתגוררת בכפר הנוקדים, סמוך לערד. נווה מדבר ירוק שמושך אליו אלפי תיירים מהארץ ומהעולם. ב-7 באוקטובר היא הייתה בביתה יחד עם בנותיה, ובעודן מנסות לעכל את האירועים - נודע לה על חברים ומכרים מהעוטף שנרצחו.
כמה זמן מאותה שבת לקח לך לחזור לעסוק באמנות?
"בשבועות הראשונים תחושת הזמן הייתה מעוותת והיה שלב שבו חשבתי שהגיע סוף העולם ולא הצלחתי לעשות כלום, ואחרי שבנותיי חזרו למסגרות - כל מה שיכולתי לעשות היה רק לצייר. האמנות עזרה לי למצוא רגע שבו אני יכולה לנסות ולעבד את האירועים ללא המלל האינסופי שמתקיים בחוץ".
תמר: "למרות שהן נוצרו לפני האסון, היצירות מצליחות לשקף את המתיחות והפחד שמתקיימים בעוטף כבר שנים, ולא זכו ליחס ראוי לפני הטבח"
האמנות שלך השתנתה בעקבות אירועי הטבח?
"ביצירות שלי אני בוחנת את הקשר בין תהליך היצירה ובין המקום שבו הוא מתרחש, והמחקר הזה תופס עוד נפח ועניין כשכאוצרת אני מתחברת לאמנים נוספים ובוחנת את הקשר הזה גם דרך היצירות שלהם.
"אני חושבת שהתערוכה מצליחה לשקף משהו מהמהות ומרוח המקום, ובסופו של דבר האמנות והאמנים הם חלק ממה שיוצר אותה והרגישות שלהם למקומות היא כמו סיסמוגרף שמזהה תדרים תת-קרקעיים לפני רעידת האדמה".
"פתאום שמתי לב לאימה שנשקפת מהציור"
בין היצירות בתערוכה המצליחות לשקף היטב את אותה תחושת חרדה שזכתה להתעלמות עד יום הטבח, ישנו הציור של האמנית אנה דן שציירה את היציאה מקיבוץ ניר יצחק, בו היא מתגוררת, לכביש 232 שב-7 באוקטובר הפך למלכודת מוות אכזרית.
"רציתי להעביר את מה שאני רואה ואת התחושה שלי כשאני יוצאת מהקיבוץ בלילה", היא מסבירה. "ציירתי את הציור הזה לפני כעשור, וכשהסתכלתי עליו שוב אחרי 7 באוקטובר - נדהמתי לגלות שהוא משקף תחושות של פחד ואיום. כנראה שבזמן שציירתי אותו המוח לא קלט את זה או אפילו התכחש לזה, אבל אין ספק שהתחושות האלו ליוו אותי במהלך העבודה עליו, וזו גם הסיבה שהקדשתי לכביש ציור שלם".
ב-7 באוקטובר דן, העובדת כמרצה לאמנות במכללת "ספיר", הייתה ספונה בממ"ד ביתה משעות הבוקר המוקדמות עד 21:00 בערב. שכנתה, קלרה מרמן נחטפה לרצועה יחד עם בן זוגה לואיס הר, אחיה פרננדו מרמן, אחותה גבריאלה ליימברג ובתה של גבריאלה, מיאה שנחטפה יחד עם כלבתה. כל החמישה שוחררו מאז.
למחרת, היא פונתה לאילת יחד עם יתר חברי הקיבוץ ששרדו את מתקפת הטרור. בדצמבר היא עברה לבאר שבע, שם היא מתגוררת גם בימים אלו. "אני עדיין לא יודעת אם אני רוצה לחזור לגור בקיבוץ", היא משתפת בכנות, "הלב אומר לי לחזור הביתה, אבל המצב הביטחוני הוא גורם מאוד משמעותי בהחלטה הזאת".
את מרגישה שאיבדת את האמון בצבא ובמדינה?
"לאורך כל השנים חזרו ואמרו לנו ש'אין לנו ממה לחשוש', 'אתם בטוחים למרות שאתם חיים על הגבול', ואז הסתבר לנו ששום דבר מזה לא היה נכון ושביטחון זה הדבר האחרון שהיה כאן. גם הממ"ד לא העניק לי תחושת ביטחון באותו יום - הוא מיועד להגן מפני טילים, לא מפני מחבלים שפולשים אלינו הביתה בלי הפרעה".
ביצירותיה אנה עוסקת בקונפליקט הישראלי-פלסטיני ולדבריה כולנו, ישראלים ופלסטינים כאחד, קורבנות שלו. "לקח לי שבעה חודשים לחזור לצייר", היא מספרת. "הוצפתי בדאגה ובעצב על החיילים, החטופים והנרצחים. המוח היה מלא בדאגות ושאלות אם נחזור הביתה מתישהו, ואם כן - אז מתי זה יקרה ואיך זה יהיה. המצב הבטחוני בעוטף לא יציב כבר הרבה שנים, מה שגורם לי לחוסר ודאות ולהתשה שלעיתים לא משאירים לי כוחות ליצירה".
לשאלה האם יצירותיה השתנו בעקבות אירועי 7 באוקטובר, היא עונה ש"מאז הטבח החומר שבו אני משתמשת כדי ליצור את הציורים שלי, מהול יותר במים ופחות בחומרים מוצקים. כשאני שואלת את עצמי למה אני מציירת ככה, אני מבינה שבהרבה מובנים מדובר במצב של חיפוש עצמי ובשאלות על העתיד שמטרידות אותי, כאלו שבעבר לא עסקתי בהן בכזו תדירות".
היחס כלפי הדרום השתנה מאז הטבח. את מרגישה את זה גם כאמנית?
"בהחלט. מאז 7 באוקטובר היצירות שלי נחשפות בפני קהל רחב יותר. חבל לי שנאלצנו לעבור גיהינום כמו שעברנו כדי שנזכה ליחס מצד מי שלא מתגוררים בעוטף".
איך התייחסו אליכם קודם?
"המרחק הפיזי בין אמני הדרום למרכז השפיע באופן ניכר לאורך השנים, ולכן תמיד היה לנו קשה יותר לקבל חשיפה כמו האמנים שגרים באזור המרכז. החיבוק שאנחנו מקבלים בתקופה הזאת הוא מרגש וחיובי, ואני מקווה שהחשיפה לאמנות בדרום הארץ תישאר בתודעה של הציבור הישראלי מעתה והלאה".
מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות במכללה האקדמית "ספיר": "אנו נרגשים להציג זו השנה ה-15 ביריד 'צבע טרי' במסגרת פרויקט 'חשיפה לדרום', הנותן במה וקול לאמנות הנהדרת שנעשית בפריפריה. השנה נולד שיתוף פעולה עם 'מי אביבים', שהצטרפה לפרויקט החשוב הזה בעקבות אירועי 7 באוקטובר והאסון שאירע לחבל הארץ הדרומי בישראל".
תערוכה קבוצתית: "שטח פתוח". אוצרת: תמר רודד שבתאי. אמניות ואמנים: לירז אנקר לוי, ספיר אפרים, אפרת גל-נור, אנה דן, אביאל יאני, צורית שטרן.
