זה לא מחדל, זו בחירה. כך נוצרה המציאות האלימה.
זה לא מחדל. זה לא כישלון. זו מציאות שנבנתה, החלטה אחרי החלטה.
קשה לי לקבל את ההסבר שהאלימות והפשיעה המשתוללת בחברה הערבית הן "כישלון". זה לא נראה כמו תקלה חד-פעמית או קריסה פתאומית, אלא כמו תוצאה של תהליך ארוך ועקבי. תוצאה של מדיניות מכוונת.
כשמסתכלים על המציאות היום, רואים שהיא לא נוצרה ביום אחד. היא נבנתה לאורך שנים של החלטות ממשלתיות, כאלה שבחרו לא להשקיע, לא לתכנן, ולא להתייחס לאוכלוסייה שלמה כשווה באמת.
אי אפשר לנתק את זה מההקשר הרחב יותר - מהנכבה של 1948 ועד היום.
הטראומה הקולקטיבית של העם הפלסטיני מלווה את החיים כאן. זו לא רק היסטוריה, אלא מציאות מתמשכת של חוסר ביטחון קיומי, וחיים בתוך מצב חירום. והטראומה הזו לא עומדת לבד. היא פוגשת מדיניות, שמעמיקה אותה.
זה ניכר בתכנון, או ליתר דיוק בהיעדרו; יישובים שלמים ללא תכניות מתאר מספקות, בנייה חוקית כמעט בלתי אפשרית, צפיפות שהופכת למציאות יומיומית. זה ניכר ביוקר המחיה שמכביד במיוחד על השכבות המוחלשות, בשוק עבודה עם הזדמנויות מצומצמות ובמערכת חינוך שמתמודדת עם מחסור מתמשך במשאבים.
זו לא מקריות. זו תוצאה של מדיניות.
גם בתחום האכיפה התמונה דומה; במשך שנים לא ניתן מענה מספק לפשיעה בחברה הערבית. ההשקעה הייתה חלקית, האמון לא נבנה, והפעולה לא הייתה עקבית. בתוך הוואקום הזה, ארגוני פשיעה צמחו והתחזקו.
הניסיון להציג את המצב כבעיה פנימית בלבד, מפספס את העיקר. אף חברה לא מגיעה למציאות כזו בלי תנאים שמאפשרים אותה, והתנאים האלה נוצרו לאורך זמן.
המושג "כישלון" נוח, אבל מטעה. כישלון מרמז שנעשה ניסיון כן שלא הצליח. כאן קשה לזהות ניסיון כזה לאורך זמן. במקום זאת מתקבלת תמונה של מדיניות שהובילה למציאות של פחד, תסכול וחוסר אופק.
זה ניכר במיוחד כשחושבים על הדור הצעיר, שגדל לתוך חוסר ביטחון עמוק, עם מעט הזדמנויות ובלי אמון אמיתי במוסדות שאמורים להגן עליו. במציאות כזו, אי אפשר לצפות לתוצאה אחרת.
5 צפייה בגלריה
האחריות אינה שייכת למונח כללי כמו ה"מערכת". היא שייכת לממשלות, לאותן הנהגות שבחרו שוב ושוב לא להשקיע
(צילום: שלו שלום )
חשוב לומר בצורה ברורה - האחריות אינה מעורפלת. היא אינה שייכת למונח כללי כמו ה"מערכת". היא שייכת לממשלות, לאותן הנהגות שבחרו שוב ושוב לא להשקיע, לא לטפל בשורש הבעיה, ולהשאיר את החברה הערבית להתמודד לבדה.
האלימות הזו לא התחילה ברחוב. היא התחילה בהחלטות. וכשזו נקודת המוצא, ברור שגם הפתרון חייב להתחיל שם.
הפתרון מתחיל במקום שבו נוצרה הבעיה
הפתרון לא יכול להסתכם בעוד מבצע משטרתי זמני או בעוד הצהרה תקשורתית. אם המציאות הזו נוצרה לאורך שנים של מדיניות, גם השינוי חייב להיות עמוק, עקבי ומבני.
הוא צריך להתחיל בהחלטה פוליטית ברורה לראות בחברה הערבית חלק שווה מהמדינה, לא בעיה שצריך "לנהל". המשמעות היא השקעה אמיתית בתכנון ובפיתוח יישובים ערביים, הרחבת אזורי תעסוקה, יצירת הזדמנויות עבודה לצעירים, חיזוק מערכת החינוך והרווחה, ומתן אופק כלכלי וחברתי אמיתי.
5 צפייה בגלריה
סוקינה טאעון. חברה שחיה לאורך דורות בתוך טראומה קולקטיבית, מציאות של הדרה והיעדר אופק - לא יכולה להחלים רק דרך ענישה
במקביל, נדרש שינוי יסודי במדיניות האכיפה; לא רק כניסה נקודתית אחרי רצח, אלא מאבק עקבי בארגוני הפשיעה, איסוף נשק, הגנה על עדים ובניית אמון בין המשטרה לבין הציבור הערבי.
בלי אמון - אין אכיפה אפקטיבית, ובלי אכיפה אמיתית - הפשיעה ממשיכה לשלוט ברחוב.
אבל מעבר לכל אלה, חייבת להיות גם הכרה בשורש העמוק יותר - אי אפשר להפריד בין האלימות לבין שנים של הזנחה, אפליה וחיים תחת תחושת חוסר ביטחון מתמשכת.
5 צפייה בגלריה
זירת רצח בכפר קאסם. נדרש שינוי יסודי במדיניות האכיפה - לא רק כניסה נקודתית אחרי רצח, אלא מאבק עקבי בארגוני הפשיעה
חברה שחיה לאורך דורות בתוך טראומה קולקטיבית, מציאות של הדרה והיעדר אופק - לא יכולה להחלים רק דרך ענישה. היא זקוקה לצדק, לשוויון ולהרגשה שהחיים של בניה ובנותיה שווים באמת.
הפתרון יתחיל כשהמדינה תפסיק להגיב רק אחרי אסון, ותתחיל לקחת אחריות על התנאים שיצרו אותו מלכתחילה.
- כותבת הטור היא בעלת תואר שני במדיניות ציבורית בהתמחות בשלטון המקומי, ותושבת הכפר כאוכב אבו אלהיג'א. בעברה לימדה אזרחות בתיכון המקומי בכפר, וכיום היא פעילה בתנועת "עומדים יחד" בעמק יזרעאל ובאזור נצרת.
