נגין צועדת ברחובות ירושלים. זה הביקור הראשון שלה בעיר שהייתה מרכז השיחות בבית באיראן, העיר שאליה נשאו הוריה עיניים בכל תפילה בבית הכנסת. עכשיו, שבוע אחרי העלייה מטהרן, עיר הולדתה, היא סוף סוף כאן. רק בת שש, אבל כל צעד על אבני העיר העתיקה מרגש אותה מחדש.
לפתע היא קולטת מחזה שעוצר את נשימתה - חיילות עם נשק. היא בוהה בהן בהשתאות, עד שבן דודה מסביר לה שאלו מג"בניקיות, חיילות ששומרות על ירושלים. באותו רגע היא יודעת - זה מה שהיא רוצה להיות.
מאז חלפו השנים, והילדה שנמלטה עם משפחתה מאיראן אחרי שאביה עבר עינויים בכלא, הפכה ללוחמת במג"ב שמגשימה את חלומה. "אני אפילו זוכרת את הפרצופים שלהן כשראיתי אותן עומדות, ממש בהיתי בהן", נגין משחזרת בחיוך. "נראה לי שהן חשבו שאני מפחדת, לא הצלחתי להסית את המבט מהן".
"יהודייה מסריחה, אל תגעי בקוראן"
בטהרן גרה המשפחה בשכונה יהודית - לא מבחירה, אלא מחוסר ברירה. "השכונות היהודיות באיראן נוצרו בגלל שהאיראנים לא הסכימו לקנות דירות ליד יהודים", מסבירה נגין. "זה לא שהייעוד שלה היה להיות שכונה יהודית".
איך התייחסו אליכן בבית הספר?
"לי לא יצא להיות בבית הספר באיראן, רק בגן, אבל אחותי הגדולה חוותה גזענות קשה. היה להם שיעור קוראן, ואחותי קראה בו יפה מאוד. יום אחד המורה נתנה לה לקרוא ואחת הבנות פשוט קמה, ניגשה אליה וחטפה לה את הקוראן מהיד תוך כדי שהיא צורחת: 'יהודייה מסריחה לא תיגע בקוראן של מוסלמים'".
אחרי האירוע הזה, אסרו על אחותה להשתתף בשיעורי קוראן. "אמא שלי הסכימה", אומרת נגין. "כמובן שלא הייתה לה ברירה, אבל האמת היא שזה גם היה בסדר מבחינתה שאחותי לא תלמד את הקוראן".
היו לכם שם חברים לא יהודים?
"המוסלמים מאוד נזהרו שלא להתראות עם היהודים. לאחותי הגדולה הייתה חברה מוסלמית אחת שהגיעה אלינו הביתה, אבל זה היה חריג. בגלל שהיינו בין היהודים האחרונים שנשארו באיראן, לאחיות שלי ולי לא היו כמעט חברות והיינו די בודדות".
ככל שחלפו השנים, החיים באיראן הפכו בלתי נסבלים עבור יהודים. המשטר האיראני התנכל להם באופן שיטתי, וחלק ניכר מהאזרחים הביעו כלפיהם עוינות. אמה של נגין חלמה על עלייה לישראל עוד לפני שבתה הצעירה נולדה, ורבים מבני המשפחה כבר עלו ארצה - האחיות של האם, האחים והאחיות של האב והוריו.
אביה של נגין, שהחזיק חנות כלבו באיראן יחד עם אחיו, נשאר מאחור כדי לדאוג למכירת הרכוש. "היינו אמורים לעלות חצי שנה אחריהם", היא מספרת, "אבל בפועל נשארנו שם עוד שנתיים. אף אחד לא הסכים לקנות מאיתנו את הבית והחנות, וגם כשכן הסכימו - זה היה בעשירית מהשווי האמיתי. כל זה רק בגלל שאנחנו יהודים".
יש רגע שזכור לך במיוחד מהחיים שם?
"אני זוכרת שבאחד מימי שישי אבא ואני חזרנו מבית הכנסת, ובדרך נתקלנו בהפגנות נגד ישראל וארצות הברית. באותו רגע אבא החזיק לי את היד והתחלנו לרוץ בין הסמטאות. הוא אמר לי להיות בשקט. הייתי קטנה ולא הבנתי מה קורה, ועשיתי את מה שהוא אמר לי לעשות. רק כשהגענו הביתה שאלתי אותו למה התחלנו לרוץ, והוא ענה שאם לא היינו בורחים היו מכריחים גם אותנו להשתתף בהפגנה".
"לא שמענו מאבא במשך חודש"
הסיוט האמיתי של בני המשפחה החל כשמישהו הלשין לשלטונות על כוונתם לעלות לישראל. "הם הגיעו אלינו הביתה", קולה של נגין רועד קלות, "לקחו את אבא שלי וכלאו אותו במשך חודש. לא נתנו לנו לדבר איתו או לראות אותו, ולא היה לנו מושג מה מצבו - האם הוא חי או מת".
במשך שבועיים, נציג הקהילה היהודית ואמה של נגין התחננו בפני השלטונות. "הם אמרו להם שיש לו שלוש בנות ואישה ושהוא המפרנס היחיד", היא משחזרת, "אבל שום דבר לא עזר". רק אחרי תשלום שוחד גבוה, הצליחה אמה לדבר עם אביה בטלפון ולדעת שהוא בחיים.
מה היה מצבו של אבא כשהוא שוחרר מהכלא?
"הוא עבר שם עינויים קשים", היא משתתקת לרגע. "הרביצו לו עם שוט ברגליים ובגב. במשך שלושה שבועות אחרי השחרור הוא לא יכול היה לדרוך על כפות הרגליים".
השלטונות הציבו אולטימטום למשפחה - חודש לעזוב את המדינה, אחרת שוב יחרימו להם את הדרכונים. למרות מצבו הקשה של האב, הם עשו כל מאמץ לצאת מאיראן כמה שיותר מהר. "גם בשדה התעופה נתקלנו בבעיות", נגין נזכרת, "אבל למזלנו היה שם מנהל אבטחה שריחם עלינו. מטהרן טסנו לטורקיה, ומשם לישראל.
"מה שמוזר הוא", היא מוסיפה, "שהמשטר האיראני בכלל לא רצה את היהודים באיראן, ובכל זאת התעקש למנוע מהם לעלות לישראל. האמת היא שאין לזה הסבר הגיוני, חוץ מהרצון הפשוט לפגוע ביהודים. הם לא רצו שנחיה במקום טוב יותר, העדיפו שנישאר שם ונסבול".
השיטה הייתה מתוחכמת: "ברגע שתופסים את הגבר, את ראש המשפחה, לוקחים את הדרכונים מכל בני המשפחה", היא מסבירה. "ככה נשארנו תקועות - בלי אבא, בלי בית וחנות, ובלי דרכונים".
עד לאחרונה, נגין שמרה על קשר עם כמה חברות יהודיות שנשארו באיראן. "אחרי 7 באוקטובר חסמתי את כולן. הכריחו אותן לצאת להפגנות נגד ישראל, וזה היה להן קשה. אבל מבחינתי, הן מביאות את הסבל על עצמן. אם היו סובלות באמת - הן היו עולות לישראל כמו שאנחנו עשינו"
החקירות התמקדו בעיקר באב. "אותנו, האחיות, לא חקרו בכלל. בתקופה ההיא לא התעסקו עם קטינות, אם כי היום המצב שם הרבה יותר גרוע", היא אומרת. "את אמא חקרו פעם אחת, אבל את אבא חקרו שוב ושוב על המשפחה שלו בישראל. ידענו מראש שזה יקרה, אז דאגנו לא לדעת בכלל איפה המשפחה גרה. אפילו בשיחות טלפון עם האחים שלו - שלהן השלטון האיראני האזין - הם לא דיברו על החיים בישראל".
עד לאחרונה, נגין שמרה על קשר עם כמה חברות יהודיות שנשארו באיראן. "הייתי מתכתבת איתן באינסטגרם", היא אומרת, "אבל אחרי 7 באוקטובר חסמתי את כולן. הכריחו אותן לצאת להפגנות נגד ישראל, וזה היה להן קשה. אבל מבחינתי, הן מביאות את הסבל על עצמן. אם היו סובלות באמת - הן היו עולות לארץ כמו שאנחנו עשינו, למרות המחיר הכבד. הן בחרו להישאר שם בגלל הכסף והרכוש. אני לא מעוניינת יותר בקשר איתן".
"חשבו שאני מרגלת"
עם העלייה ארצה המשפחה הצעירה מצאה את עצמה במרכז קליטה באשדוד, לא רחוק מבני המשפחה הנוספים שעלו לפניהם. הקליטה הייתה מורכבת, אבל נגין, אז ילדה קטנה, מצאה את דרכה בקלות יחסית.
"לי היה קל יותר להשתלב מבחינה חברתית מאשר להורים ולאחיות שלי", היא משחזרת. "הייתה איתנו משפחה נוספת שעלתה מאיראן והתחברנו איתם. זה עזר, במיוחד בהתחלה".
7 צפייה בגלריה
הוריה של נגין ביום חתונתם באיראן. ויתרו על בית מרווח וחנות משגשגת כדי לעלות ארצה
(צילום: אוסף פרטי)
המעבר מאיראן לישראל היה חד. בטהרן היו להם בית מרווח וחנות משגשגת, ופתאום מצאו את עצמם בדירה קטנה במרכז קליטה, מתחילים הכול מאפס. אבל המשפחה לא בזבזה זמן על געגועים. שבוע אחרי הנחיתה, האב כבר עבד במפעל ברזל ביום ובמאפייה בלילה. האם עבדה במאפייה בבקרים. "הם ויתרו על אולפן", אומרת נגין, "כי עלינו בלי כלום והיינו חייבים להתפרנס".
איך הצלחתם להסתדר בלי עברית?
"אני ידעתי קצת עברית 'תנ"כית' מבית הכנסת בטהרן", היא מחייכת. "ההורים למדו תוך כדי עבודה. האחיות שלי ואני למדנו בבית הספר - הגדולה עלתה לכיתה י', האמצעית לח', ואני לכיתה א'".
הבנות הסתגלו מהר לשפה החדשה, אבל ההורים המשיכו להתמודד. "בבית המשכנו לדבר בפרסית", היא אומרת. "זה היה המקום הבטוח שלנו, האי המוכר בתוך כל השינויים".
השפה הפרסית הפכה למעין סוד משפחתי, שלפעמים יצר סיטואציות משעשעות. "בצבא הייתי מצלצלת להורים בכל יום כדי להגיד להם שאני בסדר. הייתי הולכת עם הטלפון בבסיס ומדברת איתם בפרסית. יום אחד הרגשתי שיש אנשים מאחוריי - וכשהסתובבתי ראיתי איזה שישה חבר'ה מהבסיס שהלכו אחריי והקשיבו לי". היא צוחקת, "הם שאלו אותי בצחוק עם מי דיברתי בפרסית ואם אני מרגלת.
"היום כשחברות שלי מגיעות אליי הביתה, הן רוצות שההורים שלי ילמדו אותן פרסית", היא מספרת. "הן גם מבקשות ממני לדבר איתן בפרסית, אבל זאת שפה מאוד קשה ללמידה".
"אבא לא האמין שאישה יכולה להחזיק נשק"
כשהגיע זמן הגיוס, נגין הודיעה להוריה שהיא רוצה להיות לוחמת. "אמא הייתה נגד ואבא פשוט לא האמין", היא צוחקת. "הוא שירת בצבא האיראני, נלחם במלחמת איראן-עיראק שלוש שנים, ואת מרבית חייו העביר במדינה פרימיטיבית מאוד. מבחינתו לא היה דבר כזה - אישה עם נשק".
שירות צבאי לא היה זר למשפחה - אחותה הגדולה שירתה כקצינה בחיל האוויר והאמצעית הייתה תצפיתנית. "אחותי הגדולה נאלצה להיאבק כדי להתגייס", נגין מספרת. "אבא רצה שהיא תעשה שירות לאומי במקום צבא. היא התגייסה שנתיים אחרי שעלינו לארץ, ומבחינת ההורים זאת הייתה סיטואציה מאוד שונה ולא מוכרת. היא ממש נלחמה כדי להתגייס".
כשהגיע תורה של נגין, הוריה רצו שתלך בדרך דומה לזו של אחותה הבכורה. "הם ממש התחננו שאתגייס לחיל האוויר או לחיל המודיעין בגלל שאני יודעת פרסית", היא מספרת. "אבל אני התעקשתי שאני לא מוכנה לשרת בשום חיל אחר, רק במג"ב".
בסוף הם השלימו עם השירות הקרבי שלך.
"עד הרגע שחזרתי הביתה בפעם הראשונה עם מדים ונשק, אבא לא באמת האמין שזה יכול לקרות, ובסוף לא הייתה להם ברירה לקבל את זה שאני לוחמת".
נגין שירתה בחברון וברמאללה, והשתתפה במבצעים רבים. "לא זוכרת שפחדתי", היא אומרת בפשטות. "הייתי מוקפת בחבר'ה טובים והרגשתי מוגנת. הלחץ היחיד היה שלא אצליח להוכיח את עצמי ולהיות טובה כמו שאר הלוחמים והלוחמות ששירתו איתי, אבל עם הזמן והניסיון החשש נעלם".
גם היום, כשהיא במילואים, הדאגה של ההורים ממשיכה ללוות אותה. "אמא התרגלה באיזשהו מקום. היא עדיין דואגת מאוד, אבל היא תמיד אומרת לי - 'העברת אותי שלוש שנים של סבל, אני כבר רגילה'", היא מחייכת כשהיא נזכרת.
"בסוף השירות שלי, כשהייתי ברמאללה, התחיל מבצע 'שומר חומות' והעבירו אותנו ללוד. לא סיפרתי לה איפה אני כי היא הייתה מאוד בלחץ. היא הייתה מתקשרת אליי בכל יום לשאול אם אני בלוד, והייתי עונה לה: 'לא אמא, אני לא בלוד'. אבא ידע שאני שם, וכשסיימנו את הסבב - רק אז סיפרתי לה שהייתי שם לאורך כל התקופה".
"ההורים ממש התחננו שאתגייס לחיל האוויר או לחיל המודיעין בגלל שאני יודעת פרסית, אבל התעקשתי שאני לא מוכנה לשרת בשום חיל אחר, רק במג"ב"
דאגת ההורים מובנת, במיוחד על רקע עברם באיראן. אולם כשמדובר באיומים של המשטר האיראני על ישראל, דווקא אז הם מפגינים ביטחון מפתיע. "האמת היא שההורים שלי לא מאמינים לאיומים של האיראנים", היא אומרת. "אבא שלי עדיין צופה בחדשות מאיראן, ונכון שהם מדברים שם הרבה מאוד על ישראל, אבל הוא תמיד אומר שכמי שלחם יחד איתם בצבא ובמלחמה - האיראנים רק יודעים לנבוח".
הוא לא מאמין לאיומים שלהם שהם ישמידו אותנו?
"הוא טוען שהם מבלבלים את המוח ואוהבים לעשות רושם שהם מפחידים ומסוכנים, אבל האמת היא שבפועל הם פחדנים. יכול להיות שהוא טועה, אני מקווה שלא".
נכדה בלב
היום, בין סבבי המילואים במלחמה, נגין לומדת לתואר ראשון ומתנדבת במסגרת תכנית IMPACT - תכנית מלגות ייחודית של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב, שהוקם על ידי ניצולי שואה שהיגרו לאמריקה אחרי מלחמת העולם השנייה. התכנית מעניקה מלגות לחיילים משוחררים מהמערך הלוחם, בתמורה ל-130 שעות התנדבות שנתיות בקהילה.
"הגעתי לתכנית דרך ידיד מהעבודה", היא מספרת. "יש בערך 25 מקומות שאפשר להתנדב בהם, ואני בחרתי ב'איחוד הצלה'. כשהייתי בת 16 עברתי קורס עזרה ראשונה, ושמחתי לרענן את הידע".
היא מלווה ניצולת שואה בת 84, עולה מאוקראינה המתגוררת ביבנה. "בהתחלה זה היה קצת מביך, לא הייתי בטוחה מה ואיך לספר. אבל היא כל כך מקסימה, והאווירה מהר מאוד הפכה נעימה. היא קצת כמו סבתא שלי, ואני קצת כמו הנכדה שלה"
במסגרת ההתנדבות, היא מלווה ניצולת שואה בת 84, עולה מאוקראינה המתגוררת ביבנה. מה שהתחיל כמפגשים פורמליים, הפך במהרה לקשר עמוק ומשמעותי עבור שתיהן. "בהתחלה זה היה קצת מביך", היא מודה. "לא הייתי בטוחה מה ואיך לספר. אבל היא כל כך מקסימה, והאווירה מהר מאוד הפכה נעימה. היא קצת כמו סבתא שלי, ואני קצת כמו הנכדה שלה".
למרות שנגין לומדת ועובדת, היא מקפידה להגיע אליה פעמיים בשבוע לפחות. "אני מגיעה לשעתיים וזה עושה טוב גם לה וגם לי", היא מסבירה. "היא מספרת לי הרבה סיפורים על החיים שלה באוקראינה ועל העלייה לישראל - ואני פשוט יושבת ומקשיבה. זה מרתק, ואותה זה מרגש ומשמח מאוד שיש לה אוזן קשבת.
"היא זורמת וקלילה", היא מתארת. "כל הזמן רוצה להכין לי אוכל ושתייה. אני אומרת שאני רוצה להכין לה - והיא מתעקשת לבשל לי ולא מוכנה שאקום מהספה. חשוב לה שארגיש אצלה בבית. אנחנו מדברות על הכול, יושבות ביחד על הספה, צופות בטלוויזיה, לפעמים יוצאות לטיול בחוץ או לבית קפה. בשבילה זה הרבה יותר מסתם ביקור של מתנדבת, והאמת היא שגם בשבילי".
כשנגין יוצאת למילואים, הקשישה דואגת לשלומה. אבל יחד עם הדאגה, היא גם מקור לחיזוק עבורה. "הבטחתי לה שהכול יהיה בסדר ושאעשה הכול כדי לשמור על עצמי", אומרת נגין. "והיא, למרות הדאגה שלה, תמיד חוזרת ואומרת לי שלא צריך לפחד, שיש לנו את 'כיפת ברזל' ואת אלוהים ששומר עלינו. המילים שלה מחזקות אותי מאוד, במיוחד ברגעים הפחות נעימים ובאלו שבהם האופטימיות שלי מתערערת".
