אורלי שמואל דהן בריאיון לאולפן ynet
(צילום: ירון ברנר)
כשאורלי שמואל-דהן מרימה ערב למילואימניקים ולבני משפחותיהם, היא לא מחכה לאישור של אף אחד. התאריך נקבע לפי הגזרה בה הם משרתים, בהתאם למועד שבו הם פנויים, ויש גם פעמים שבהן האירוע נסגר באופן ספונטני - מעכשיו לעכשיו.
כמה מתנדבות מהקהילה שלה בגבעת שמואל עומדות דום, בתי עסק מקומיים תורמים בלי הגבלה, ומעבר להם יש לה גם חברים מקהילות יהודיות בארצות הברית שאימצו גדודים במהלך המלחמה, לפעמים אפילו יותר מגדוד אחד.
"היו פעמים שתוך כמה שעות הצלחתי להרים אירוע", אומרת שמואל-דהן. "יש יתרונות גדולים לכך שעושים דברים באופן עצמאי: לא צריכים לעבור דירקטוריונים ולא ישיבות הנהלה", היא מוסיפה בחיוך של מי שיודעת בדיוק על מה היא מדברת.
את היוזמות למען חיילי המילואים היא מתפעלת בזמן שבעלה, סגן מפקד גדוד (במיל') בגולני, מגויס מאז 7 באוקטובר 23' כקצין בגדוד מילואים, והיא נשארת בבית עם הילדים ועם עבודתה כמשפטנית.
"כשאחד מההורים מגויס, כל המשפחה מגויסת יחד איתו - הוא בחזית, והילדים ואני תומכים מהעורף", היא אומרת. "אני אשת מילואימניק שמשרת כבר יותר משלוש שנים, ואני מכירה את הקשיים האלה מבפנים. לכן אני מודעת היטב לצרכים ולאתגרים של בני המשפחה שנשארים בבית".
ודווקא בגלל שאת מכירה את המציאות הזאת מבפנים, את לא חושבת שהמדינה היא שצריכה לדאוג לאירועים כאלה?
"אני בכלל לא נכנסת לזה, ולא מתפקידי להגיד לאחרים מה לעשות. מה גם שאני בטוחה שהגורמים הרלוונטיים עושים את המקסימום שלהם. איפה שאני יכולה לתרום, אני מוסיפה משלי".
הפוגה גם לזוגיות
מפרוץ "חרבות ברזל" שמואל-דהן ארגנה שורה של ערבי זוגות, ארוחות ומפגשים ללוחמי מילואים ולמשפחותיהם - ללוחמי גולני, ליחידות אחרות ולקהילה שלה בגבעת שמואל - ללא עמותה מאחוריה ובלי שקיבלה שקל מהמדינה.
"אני לא מפיקת אירועים במקצועי, אני משפטנית בשירות המדינה", היא מבהירה. "פשוט הרגשתי שהגיע הזמן לעשות - אז קמתי ועשיתי. את הכישורים פיתחנו תוך כדי, כמו עוד הרבה אזרחים מדהימים שפועלים למען אחרים כבר למעלה משלוש שנים. אני רואה בזה שליחות: כשמזהים צורך, נקראים לדגל".
ערב הוקרה במסעדת "ווסט סייד". "גילינו שלא רק הנשים זקוקות להפוגה - גם הזוגיות שלהן"
רבים מהאירועים נולדו מתוך העומס שנופל על נשות המילואימניקים - הטיפול בילדים ובמשק הבית, והחודשים הארוכים לבד - אבל מהר מאוד התברר שגם הזוגות עצמם צריכים משהו: ערב אחד ביחד, מחוץ לבית, בימים שבהם הלוחם יוצא להתרעננות קצרה.
"תוך כדי העשייה גילינו שלא רק הנשים צריכות הפוגה, אלא גם הזוגיות, שנשחקת בחודשים הארוכים של הפרידה", היא מסבירה.
אחד הערבים האלה נערך במסעדת "ווסט סייד", שפעלה אז במלון רויאל ביץ' בתל אביב, בעזרת תורם מדרום אפריקה בשם דיוויד, "שכבר הפך להיות כמו משפחה" לדבריה.
"השף האגדי איתן מזרחי סייע לנו להרים את הערב, ועשינו ערב מהסרטים יחד עם השף עמרי כהן", היא אומרת. "הזוגות מאוד נהנו, ועד עכשיו אני מקבלת פידבקים חיוביים מנשים וגברים שמודים לי על היוזמה, ומספרים שהערב הזה נתן להם אוויר לנשימה.
"זו פעילות מאוד חשובה - גם ברמה הזוגית וגם ברמה המשפחתית. הנשים יוצרות שיח אחת עם השנייה, וממשיכות לשמור על קשר גם אחרי האירועים".
"עד עכשיו אני מקבלת פידבקים מנשים וגברים שמודים לי על היוזמה, ומספרים שהערב הזה נתן להם אוויר לנשימה. לא רק הנשים צריכות הפוגה - גם הזוגיות, שנשחקת בחודשים הארוכים של הפרידה"
את ההיערכות שאירוע כזה דורש ממנה ומבני משפחתה, בנוסף לכל שאר המטלות שהיא נדרשת למלא כמי שמתפקדת כבר שלוש שנים כאם יחידנית, היא מסכמת בשלוש מילים - "הרבה רצון טוב" - ובכמה שמות.
"יש לי מתנדבות בקהילה, בנות מדהימות אחת-אחת, שמתייצבות בכל פעם כשאני צריכה להרים אירוע באפס זמן", היא אומרת. "אנחנו תלויות קודם כול בשירות ובפעילות הלחימה של הלוחמים, וסביב זה אנחנו מארגנות את הכול".
לפנק, לפנק, לפנק
את הקהילות שלקחו על עצמן לממן חלק נכבד מהאירועים שיזמה, היא מכירה מילדות: כמי שגדלה בארצות הברית, היא נשארה בקשר קרוב עם הקהילות היהודיות המתגוררות שם.
"בארה"ב יש לי חברים פילנתרופים מדהימים, וכשפרצה המלחמה מיד יצרתי איתם קשר", היא מספרת. "יש לנו תורמים בקהילות בניו ג'רזי, בשיקגו ובאזורים נוספים באמריקה, שתרמו הרבה מאוד כסף כדי שהאירועים האלו יצאו לפועל".
ומה עם בתי העסק בארץ - גם אליהם פניתן?
"כן, ואת רובם לא היה צריך לשכנע. גלידת 'גולדה' למשל, לא לקחו ממני שקל לאורך כל המלחמה, ולכל יוזמה שרציתי להרים - הם נענו מיד.
"יש עוד כל מיני בתי עסק מקומיים ששמחו לקחת חלק, וכל אחד תרם משהו קטן שעשה הבדל ענק. אבל אני משתדלת לא ליפול עליהם יותר מדי, כי הם גם ככה נקלעו לקשיים במלחמה".
"משתדלת לא ליפול על בתי עסק מקומיים, הם ספגו מכה קשה במלחמה". חלק מהפינוקים בערבי ההוקרה
האירוע הבא שעליו היא עובדת כבר מתוכנן, והפעם האורחים מבוגרים בכמה עשורים מהלוחמים שהיא רגילה לארח: גברים בני 50, 60, 70 ואפילו 80, שהפטור ממילואים מזמן מאחוריהם, ועדיין מתיישבים מאחורי ההגה של כלים כבדים ונוסעים איתם אל תוך רצועת עזה.
"שאלתי אותם אם עשו להם פעם ערב הוקרה על ההתנדבות שלהם במלחמה, והם אמרו: 'מה נראה לך? אנחנו בעצמנו נכנסים פנימה, רואים שהסדירניקים צריכים דברים, ועושים הכול כדי לארגן להם את מה שחסר'", היא מספרת.
"המג"ד אמר לי שהם מובילים משהו כמו 120 טון, ונכנסים למקומות מאוד מסוכנים, כי צריכים אותם. אז החלטתי שאנחנו חייבות להרים להם ולבנות זוגם ערב שמח ומפנק, שבו נוקיר אותם על התנדבותם ונודה להם מכל הלב".
