"הוא היה כל החיים שלי. ברגע אחד איבדתי את הקרקע היציבה", משתפת בכאב רחלי אבחליקוב (24), חברתו של חלל צה"ל רס"ל (במיל') לידור יוסף קרואני ז"ל. אובדן בן זוג היא חוויה כואבת ומטלטלת, וכשמדובר בזוגות צעירים עם חלומות על עתיד משותף, היא מגיעה עם התמודדויות ייחודיות. עמותת "הותיר אחריו חבר.ה" שהוקמה ב-1997 מבקשת להעניק תמיכה נפשית ייעודית לאותן חברות.
קרואני ז"ל, בן 23 בנופלו, התעקש להתגייס למילואים ב-7 באוקטובר, למרות שהיה פטור, ושבעת המתקפה היה מאושפז עקב התקף אלרגיה. לפי עדויות חבריו הטובים, הוא היה אדם ממגנט. חברתו השכולה מספרת עליו: "היינו יחד שלוש שנים, הכרנו במבצע 'שומר חומות' בו שירתנו ביחד. אין בחור ערכי כמו לידור. הוא אהב את הארץ, היה לוקח אותי לטיולים, ואומר 'לא אירגע עד שתראי את כל הנופים הכי יפים שיש לנו'. לא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותו שלא לצאת להילחם, הוא אמר לי שהוא לא יהיה שקט כשכל החברים שלו במלחמה והוא לא". קרואני שירת בחיל הנדסה קרבית, בגדוד 8163, ונהרג מירי נ"ט בקרב בצפון הרצועה בדצמבר 2023.
אבחליקוב הגיעה לעמותה בזכות צוות איתור שיצר איתה קשר. "כבר בשבעה דיברה איתי מישהי", היא נזכרת. "הם יודעים איך לגשת ולתת לך מרחב. הכל ברגישות. כבר שנתיים אני הולכת לטיפולים נפשיים על חשבון העמותה: פסיכולוגית פעמיים בשבוע וקבוצת תמיכה פעם בשבוע. כתושבת שדרות, אובחנתי עם פוסט טראומה, נכנסתי לדיכאון מאוד עמוק, ובלי העמותה, לא היה מי שיעזור לי. לא הייתי פה היום. הכל נלקח ממך בצורה כל כך טרגית ואכזרית. אני מודה להם שידעו למצוא ולהחזיק אותי, זה מציל חיים. בזכות הפעילות שלה, נשים וגברים לומדים לאהוב את עצמם ולהתחיל מחדש. מחזיקים לנו את היד בתקופה כל כך קשה ומייסרת, בחום שאין כמותו".
"שברון לב שאי אפשר לתאר"
גם רוני דישי (20) היא חברה שכולה שאיבדה את בן זוגה, סמ"ר איתן קרלסברון ז"ל, במלחמת "חרבות ברזל". הרגע שבו התבשרה על כך שנפל בעזה, נותר מעורפל עבורה: "אני רק זוכרת שנפלתי לרצפה ונכנסתי להתקף חרדה של בכי", היא מספרת. "לא הצלחתי להבין, קיוויתי שזה לא נכון. זה העצב הכי גדול ועמוק. שברון לב שאי אפשר לתאר".
קרלסברון, שכונה "קרלוס" על ידי חבריו, היה מדריך מוביל בשבט הצופים "אופק", מנהיג טבעי וחבר אהוב. בעקבות רצון לשירות משמעותי, הוא התקבל לסיירת גבעתי ויצא לקורס מ"כים. הוא נפל בקרב בדרום הרצועה כשהיה בן 20 בלבד. מפקד הסיירת, סא"ל זיו בואניש, ספד לו בלוויה: "בשבוע האחרון התקבלה החלטה שתמלא את מקומו של מפקד הצוות. היית לוחם מקצועי, מיומן ומוכשר שהפך למפקד מסור לחייליו. דאגת לבצע את כל המשימות על הצד הטוב ביותר. איתן, אתה גיבור ישראל. אני מצדיע לך בפעם האחרונה".
דישי מספרת שהכירו בתיכון, בו הוא למד שנה מעליה. כשפרצה מלחמת "חרבות ברזל", הוא שירת בסדיר והיא הייתה בתחילת שנת שירות. "אחרי ה-7 באוקטובר, הוא נכנס המון לעזה והייתי מאוד מודאגת", נזכרת רוני. "כשהמצב נרגע הוא הפך להיות מפקד בכניסה האחרונה שלו לעזה, ושם נהרג".
כיום, דישי משרתת כחובשת בבא"ח גבעתי, לשם התגייסה בעקבותיו. "זה שירות לא קל, אבל זה מרגיש יותר משמעותי", היא משתפת. "יש לי גאוות יחידה, וגם הרגשה של סגירת מעגל, בגלל איתן".
גם במקרה של דישי, נציגה מהעמותה ניגשה אליה במהלך השבעה. "היא הסבירה לי שהיא המלווה שלי, ושגם היא בת זוג שכולה מלפני הרבה שנים. זה הקל עליי ונתן לי תקווה, לראות מישהי שעברה את זה, הצליחה להמשיך ויש לה ילדים".
דישי מדגישה עד כמה תחושת שותפות הגורל סייעה לה. "המתנדבות עזרו לי לעבור את החודשים הראשונים של האבל. זה עוזר לדבר עם מישהי שיודעת בדיוק מה את עוברת, שם בשבילך ומקשיבה. במפגשי התמיכה פגשתי עשר בנות, כולן בנות זוג שכולות, הרגשתי שאפשר לשתף הכל. הן מבינות את הדילמות. העמותה עזרה לי להתמודד עם ההלם הראשוני, אבל גם להמשיך משם. היא מנוהלת על ידי נשים מדהימות, בכל פגישה הן רוצות לתת כתף ותמיכה. זה תמיד מחמם את הלב".
את חושבת שכיום יש יותר קבלה חברתית של החברות השכולות של הנופלים?
"אני רוצה להאמין שכן. אבל לא מספיק. הייתי האדם הכי קרוב לאיתן בשנים האחרונות לחייו. אני חושבת שזה צריך לקבל יותר הכרה".
דישי ממוקדת בהנצחה של איתן בכל הזדמנות. "אני מספרת על האדם שהוא היה לכל מי שרוצה לשמוע. בכתבות בתקשורת, לטירונים. הכנו מדבקות הנצחה והמשפחה של איתן עובדת על אנדרטה ימית עבורו ועבור כל מי שנפלו איתו".
"ביום אחד היו לנו מאה חברות שכולות חדשות"
"כששואלים אותי אם קשה לי לעבוד בעבודה שבה בכל בוקר את קמה להתעסק באובדן, אני עונה שזה ההפך. אני מתעסקת בתקומה". כך מספרת עו"ד עדי אלון שיינברג, מנכ"לית העמותה. היא נשואה לעידן, אמא לאיתי ומיקה, וחברה שכולה משנת 2002.
"כשהצטרפתי לקבוצת תמיכה בעמותה, זה הציל את החיים שלי. בשנה הזו הצלחתי להתרומם, לראות שאני יכולה לחיות עם האובדן הזה", היא נזכרת. אחרי שמפגשי הקבוצה הסתיימו, החליטה להתנדב בעמותה, ולבסוף הגיעה לתפקיד המנכ"לית. "החלטתי שאני עוזבת הכל והולכת על זה", היא נזכרת. "בנינו מערך שלם של מתנדבים והכשרות, תשתית מול הממשל ומערך החירום, ופעלנו להעלאת מודעות". כשה-7 באוקטובר הגיע, הן פתחו חמ"ל באופן מיידי. "ב-8 באוקטובר כבר הייתה לנו רשימה של מאה חברות שכולות חדשות", היא מספרת בצער. "במשך 25 שנים העמותה טיפלה בכ-500 חברות. זה בממוצע 13 חברות חדשות בשנה. פתאום ביום אחד היו מאה חדשות. אני מתייחסת במין נקבה, אבל מן הסתם יש גם בני זוג שכולים".
"היום אנחנו מטפלות במעל 450 חברות שכולות שהצטרפו לעמותה רק בשנתיים האחרונות. חברות רבות נמצאות במצב רגשי קשה. במערבולת של חוסר ידיעה ותקיעות. אנחנו רוצות לתת להן כלים לחיות עם האובדן. שיוכלו למצוא אושר וזוגיות בצורה הכי בריאה".
עיקר הפעילות של העמותה היא סיוע נפשי. "כל הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים הקליניים אצלנו מתמחים באובדן ובשכול. המהות שלנו היא לתת את הסיוע הפסיכולוגי המדויק ממש מהרגע הראשון שיאפשר יכולת להתמודד עם הסיטואציה שנגזרה עליהן. אנחנו יוצרות קהילה שמחבקת אותן כדי לתת להן כלים לחיות את החיים מחדש. הרבה מהבנות מאד צעירות, בשלבים הראשונים של זוגיות. האהבה פורחת ובונים חלומות משותפים לעתיד. האובדן הוא גם של העתיד המשותף, ואז עולות שאלות: איך החיים שלי יראו? איפה אגור? מה אלמד? אנחנו איתן יד ביד, עוזרות להן ללמוד לחלום שוב".
אם אנחנו מכירים מישהי שחוותה אובדן כזה איך לדעתך נכון להגיב?
"לספר לה על העמותה. לא צריך להגיד יותר מדי, פשוט להיות שם ולהקשיב, גם כשזה קשה, מורכב ועצוב. הבעיה היא שלסביבה הקרובה הרבה פעמים קשה להכיל את השיח המתמשך, ולכן יש לנו את הקהילה של החברות שעוזרת עם תחושת הבדידות. זה מאפשר להן לדבר על זה כמה שהן רוצות. שום דבר לא נשמע לא נורמלי. בו בזמן, הן לוקחות את הצעדים קדימה ביחד, תוך שהן מהוות מודל אחת לשנייה".
איך נראה תהליך ההתמודדות של הורי החברות השכולות?
"בתחילת המלחמה הבנו שהמעגל הכי קרוב של החברה צריך לקבל כלים להתמודדות עם הסיטואציה בבית. הם גם איבדו את החלומות שהיו להם בשביל הבת שלהם. הקמנו קבוצות תמיכה להורים בסוף אוקטובר 2023 ואנחנו נותנים להם גם ליווי פרטני".
איך נראה הקשר ביניכם לבין צה"ל ומשרד הביטחון?
"אנחנו עובדים עם צה"ל מאוד בצמוד. כל מקרה מדווח אלינו, ואנחנו בתקשורת ישירה תוך כדי האירוע לפעמים. יש הכרה שהיא דרך העמותה. אנחנו ארגון יציג של משרד הביטחון. יש במשרד הביטחון סעיף תקציבי שמתקצב את העמותה. אנחנו מקבלים מהם תקציב של 6.5 מיליון שקל בשנה. עד ל-7 באוקטובר התקציב שלנו היה מיליון שקל. משרד הביטחון בעצמם התקשרו אלינו בתחילת המלחמה, ואמרו לנו, 'מה אתן צריכות?'. שיתוף הפעולה איתם מדהים. בנות הזוג מתוקצבות על ידי משרד הביטחון. הם מכירים את הפעילות שלנו לעומק".
אז מדוע משרד הביטחון לא נותן את הסיוע הזה? למה הוא צריך לעבור דרככם?
"במקרה של אלמנה, זה מאוד ברור כי הם נשואים, החוק מכיר בהם, אבל יש מורכבות בכל מה שקשור לקשר לא ממוסד. משרד הביטחון יודעים שאנחנו עושים את העבודה הכי טובה והכי מקצועית ולכן זה הפתרון שהם מכירים בו. הם מעורבים ומיודעים על כל תהליך. מבחינת העמותה, כל נושא החברות מוסדר, מתוקצב. ההכרה היא דרכנו, זה נותן לנו גם הרבה מאוד גמישות שצריך בסוגיה של בנות הזוג".
מה עם נושא ההכרה בהן?
"אני לא נכנסת לתהליכי ההכרה כי כל מקרה לגופו. לכל אחת מהבנות יש את התהליכים שלה מול משרד הביטחון. יש הגדרות בחוק למה צריך להראות ולהוכיח. היו בנות שהגישו בקשות להכרה וקיבלו הכרה. אגב הן נשארות איתנו בקשר ואם הן רוצות להצטרף לקבוצות שלנו, אנחנו מאפשרות את זה כי זו קבוצת השווים שלהן. אבל בכל מה שקשור לתהליכים בירוקרטיים מול המדינה, זה תהליך אחר לגמרי, זה נפרד".
לדעתך מאז ה-7 באוקטובר יש שינוי בתפיסה?
"יש שינוי אדיר, קבלה יותר רחבה, יותר מודעות גם לעמותה וגם למושג חברה שכולה. הקמנו מוקד כדי שיוכלו לדווח לנו על חברות שכולות, וקיבלנו מאות פניות".
יש התמודדויות שאת שמת לב שהן ספציפיות למלחמה האחרונה?
"כן, ההנצחה. היו כל כך הרבה חללים ואובדן, שמאד חשוב להן להנציח, שהוא לא ישכח".
