משא הזיכרונות רובץ על ביתו של משה קליין בשכונת דניה בחיפה. אפשר ממש להרגיש אותו, פיזית: באלפי הספרים שמכסים את הקירות מהמסד עד הטפחות; בחפצי הנוי האקזוטיים שהביא ממסעותיו סביב העולם; בריהוט העץ הכבד; בחדר ההסבה שקירותיו עמוסים תמונות ותעודות, קפסולת זמן של 99 שנות חייו.
שם, בין מסמך מצהיב המעיד על פציעתו הקשה במלחמת השחרור לתמונתו עם גולדה מאיר בעת ביקורה בניגריה, ניצב צילום של גבר צעיר וכחוש במדי חיל האוויר. זהו בנו, סרן אמיר קליין ז"ל, נווט מטוסי תובלה, שנהרג באסון התרסקות ההרקולס בג'בל הלל שבסיני לפני כמעט 51 שנה.
10 צפייה בגלריה
"היום יותר קשה לי עם האובדן - ואני מרגיש יותר כאב וגעגוע". משה קליין עם תמונת בנו, סרן אמיר קליין ז"ל
(צילום: אלעד גרשגורן)
חרף גילו, משה חד כתער וצלול כבדולח. "בגיל 99 שום דבר לא עובד חוץ מהראש", הוא מעיד על עצמו.
"והלב", מוסיפה מרים, אחת משתי המטפלות שלו. "יש לך לב גדול".
משה הוא מעיין שופע של סיפורים, אך דמעותיו כבר יבשו. רק פעם אחת במהלך הריאיון התמלאו עיניו לחלוחית. היה זה כשסיפר על נכדו הצנחן, בן אחיו של אמיר, שהגיע לארץ מבריטניה והתגייס לצה"ל כחייל בודד. איפה הוא נמצא עכשיו, שאלתי, ומשה השיב: "איפה הוא יכול להיות? בלבנון. נלחם".
אתה בטח דואג לו.
"אני דואג לו מאוד, אבל גם מאוד גאה בו. בכל פעם שיש לו חופש הוא בא לבקר אותי עם המדים והנשק, אוכל פה, יושב איתי קצת, מדברים. אני מתכוון לתת לו את הסיכה שלי עם סמל הפלמ"ח, שיענוד אותה על המדים".
10 צפייה בגלריה
"הכאב אוכל אותך מבפנים". קליין עם הדר שויאר, מתאמת הטיפול שלו
(צילום: ארגון "צבר לרפואה")
איתנו בחדר יושבת הדר שויאר מבנימינה, אחות במקצועה ומתאמת הטיפול של משה במסגרת תוכנית "גבורות" של חברת "צבר רפואה" ואגף השיקום במשרד הביטחון.
גם את משפחתה פקד השכול: אחיה, טוראי דוד (דודיק) קימלפלד ז"ל, נפל במהלך מרדף אחר מחבלים בערבה ב-4 בפברואר 1970, במלחמת ההתשה. הדר ואחותה התאומה, אדוה, לא זכו להכירו. הן נולדו עשרה חודשים אחרי נפילתו.
"אנחנו נקראות על שמו", היא מספרת. "בשם שלי יש את האות ד' ובאדוה יש ו' ו-ד', יחד זה דוד".
יש געגוע לאח שלא פגשת מעולם?
"יש געגוע. וגם תחושת פספוס על זה שלא הכרתי אותו. הייתי רוצה להכיר אותו. אחי היה כדורגלן וגם הבן שלי אוהב מאוד כדורגל. יום אחד אמרתי לו: ''חבל שאתה לא יכול לשבת עם דוד שלך, דודיק, לדבר איתו על כדורגל'. ואז הוא אומר לי: 'אבל אמא, אם דודיק היה בחיים, את לא היית קיימת וגם אני לא'. זה כנראה נכון".
10 צפייה בגלריה
"מאמינה שהמחלה קשורה להיותה אם שכולה". דודיק קימלפלד ז"ל, אחיה של הדר, עם האם יהודית
(צילום: אוסף פרטי)
במסגרת פרויקט "גבורות" מלווה הדר כ-25 פצועי צה"ל ומערכת הביטחון. במקביל היא משמשת כמתאמת טיפול עבור שישה פצועי ראש מהמלחמה האחרונה במסגרת מיזם אחר, גם הוא של "צבר" ומשרד הביטחון.
את המקצוע שלה, אחות מוסמכת, רכשה לפני כעשור. קודם לכן היתה תחקירנית של סרטים וסדרות דוקו בחברת "נגה תקשורת". שבע שנים עבדה ב"צבר" כאחות בהוספיס בית, ובשנתיים האחרונות היא מלווה פצועי צה"ל.
שני העולמות לא היו זרים לה: בעלה, מירון, לוחם במילואים, נפצע קשה מאוד בקרב על מחנה הפליטים ג'נין במבצע "חומת מגן", אפריל 2002. "הוא נפגע מירי בבטן ובמקומות נוספים בגוף וסובל גם מפציעת פוסט-טראומה", היא מספרת. "יום למחרת, באותה סימטה ממש, נפלו 13 חיילי צה"ל".
אמה של הדר, יהודית ז"ל, נפטרה מסרטן בגיל 58. "אני מאוד מאמינה שהמחלה קשורה להיותה אם שכולה", אומרת בתה, שהייתה אז בת 18. "כשיש לך ילדים קטנים, במיוחד תאומות, יש לך בשביל מה לקום בבוקר. אבל בסופו של דבר, הכאב אוכל אותך מבפנים".
אורה ז"ל, רעייתו של משה ואם ארבעת ילדיו, נפטרה אף היא מסרטן כשהייתה בת 60. "אני משוכנע במאה אחוז שזה בגלל נפילת הבן. היא נשברה לגמרי ולא התאוששה מהאסון", הוא אומר.
חצי שנה טיפל בה בעצמו. "הרופאים אמרו שאין לה סיכוי ורצו לשלוח אותה למוסד לחולים סופניים. אמרתי להם: 'אצל משפחת קליין אין כזה דבר, סופני. כשאלוהים יגיד לי שזה סופני, אני אאמין לו'.
"לקחתי אותה הביתה. פניתי לקופת חולים והם הלכו לקראתי, הרופא בא אלינו הביתה פעם בשבוע, שלחו לי את כל התרופות, לימדו אותי לתת לה זריקות ולשים לה אינפוזיה. הייתי לצידה עד הרגע האחרון".
"עשית בעצם הוספיס בית, שזה מה שאנחנו עושים היום ב'צבר'", מעירה הדר.
אחראי על מחנה של 11 אלף איש
משה יושב על כורסתו מול אוסף שעוני הקיר של "סייקושה" מתוצרת חברת "סייקו" היפנית, כולם בני יותר ממאה שנה - וכולם עובדים. מי כמוהו יודע שהזמן אינו עוצר מלכת.
בכלל, משה הוא אספן מושבע: יש לו אוסף מסכות ואוסף מקלות הליכה ואוסף ספרים עתיקים שערכם לא יסולא בפז, כולל תנ"ך מהמאה ה-17. בחצר הבית, מבתיה הראשונים של שכונת הווילות החיפאית, חונה ריקשה אמיתית שהביא מיפן.
זה קצת צובט את הלב לראות את הפלמ"חניק הקשיש שלחם על תקומת המדינה ופיקד על מחנה מעפילים בקפריסין, והתגורר 25 שנה ביפן ובניגריה ובהונג קונג ובלונדון וניהל חברות ספנות מצליחות, וחצה את אמריקה בקרוואן, ספון בביתו ונזקק לעזרתם של אחרים כדי לעבור מהסלון לחדר השינה.
אבל כשהוא מתחיל לספר את קורות חייו, נדמה כאילו השנים נושרות ממנו והוא חוזר להיות הנער הצעיר והפוחז שברח מהבית, מצויד במברשת שיניים בלבד, כדי להצטרף להכשרה של המחנות העולים במעוז חיים.
"אם אתה רוצה לשמוע את סיפור חיי, גם חמש שעות לא יספיקו", הזהיר אותי בתחילת הריאיון. כיוון שעמדו לרשותי שעתיים, הסתפקתי בתקציר.
הוא נולד ב-1927 בעיירה דרוביץ' שליד לבוב, אז חלק מפולין והיום אוקראינה. כשהיה בן שש עלתה המשפחה לארץ, והוריו הקימו את הקונדיטוריה הראשונה בחיפה.
כבר כילד החלו נדודיו: שנה בפנימייה בקיבוץ רמת רחל, שנתיים בבית הספר החקלאי בן שמן, עוד שנה בפנימייה בקיבוץ יגור. בגיל 16 הצטרף להכשרה הצעירה של המחנות העולים במעוז חיים ושנה אחר כך, ב-1944, התגייס לפלוגה ח' של הפלמ"ח שישבה בבית הערבה.
"קניתי למשה ספר על בית הערבה, שאבא שלי היה בין מקימיו, והוא מצא בו אי-דיוקים", מעירה הדר.
משה קליין: "יוסק'ה אומר לי - אנחנו 200 מטר מהחוף, תשחה לשם, אנשים שלנו מחכים לך'. הייתי בנבחרת הפלמ"ח בשחייה, מה זה בשבילי לשחות מרחק כזה? ואני שוחה ושוחה ושוחה, שעת לילה, כבר עברתי מזמן את ה-200 מטר, ואני מתחיל להתעייף. בסוף הגעתי לחוף באפיסת כוחות. כמובן שאף אחד לא חיכה לי".
ב-1945, אחרי שבעה חודשים בבית הערבה, עבר משה קליין לפלי"ם - הפלוגה הימית של הפלמ"ח, וסיים קורס ימאים בן חמישה חודשים בשדות ים. "אחרי זה יצאתי לקורס חבלנים וקורס מ"כים והדרכתי בפלוגה ז' של הפלמ"ח. חיים פוזננסקי ז"ל, פוזה, היה המפקד שלי".
פוזה, מאגדות הפלמ"ח, נפל בקרב נבי סמואל בואכה ירושלים.
"יום אחד, ב-1947", ממשיך משה, "הגיע לבית הערבה טנדר. יצא ממנו חתולי, נהג המטה של הפלמ"ח, ושאל: 'מי זה משה קליין?' אמרתי לו, 'אני'. אמר, 'תעלה לרכב, אתה בא איתנו ולא חוזר'. ואז פוזה נתן לי תמונה שלו עם הקדשה.
"לקחו אותי למטה הפלמ"ח בשדרות רוטשילד תל-אביב, ומשם לשדות ים. היינו שישה חברה. ציידו אותנו בנשק ואמרו: 'אתם נוסעים לקפריסין, למחנות המעפילים".
כאן החל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בחייו. הבריטים הקימו בקפריסין מחנות שאליהם גירשו את המפעילים שנתפסו בדרך לארץ ישראל או בחופי הארץ. לכל אחד מהמחנות שלח הפלמ"ח בחשאי לוחמים ומפקדים במסווה, כדי שיסייעו למעפילים לנהל את שגרת חייהם ויכינו אותם ליום שבו יסתיים שלטון המנדט והם יוכלו להגיע למכורתם.
"היו בקפריסין שני מחנות עיקריים - מחנה קיץ, שנקרא כך כי גרו בו באוהלים, ומחנה חורף, שבו התגוררו בצריפים, ועוד מחנה קטן", משחזר משה. "מינו אותי להיות המפקד של מחנה קיץ, ליד פמגוסטה" (על המחנה הזה, אגב, כתב נתן אלתרמן את השיר "קומזיץ בקפריסין").
וכך, בגיל 20, מצא עצמו משה קליין אחראי על מחנה של 11 אלף איש, אישה וילד.
10 צפייה בגלריה
סרן משה פוזננסקי (פוזה) ז"ל, שנפל בקרב נבי סמואל, בתמונה עם הקדשה שהעניק לחברו משה קליין
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
אל חוף קפריסין, כמה לא מפתיע, הגיע בשחייה. "יוסק'ה רום, איש הפלי"ם, היה הסקיפר של הספינה שהביאה אותנו לשם", משחזר משה. הספינה לא יכלה להתקרב לחוף כדי לא להתגלות, והיא עגנה במרחק בטוח ממנו.
"יוסק'ה אומר לי - אנחנו 200 מטר מהחוף, תשחה לשם, אנשים שלנו מחכים לך'. הייתי בנבחרת הפלמ"ח בשחייה, מה זה בשבילי לשחות מרחק כזה? ואני שוחה ושוחה ושוחה, שעת לילה, כבר עברתי מזמן את ה-200 מטר, ואני מתחיל להתעייף. בסוף הגעתי לחוף באפיסת כוחות. לבד, פעם ראשונה בארץ זרה מאז שעליתי לישראל. כמובן שאף אחד לא חיכה לי.
"יוסק'ה ואני, שהיינו חברים טובים עד יום מותו, הקנטנו זה את זה במשך שנים: אני אמרתי שהוא ניסה להרוג אותי, והוא אמר שהייתי טמבל ושחיתי באלכסון".
משה מבקש מהדר להביא את אחת התעודות שעל הקיר. "תעודה זו מוענקת למשה קליין בהוקרה ובהערכה רבה על פועלך הרב למען מעפילי קפריסין במחנות המעצר ובמדינת ישראל. פרופ' סנונית שהם, יושבת ראש עמותת מעפילי קפריסין".
שהם, פרופסור-אמריטה באוניברסיטת בר-אילן, נולדה במחנות בקפריסין. והיא לא היחידה. מעפילי המחנות, אודים מוצלים מאש, הקימו משפחות והביאו ילדים לעולם.
בין יושבי המחנה שעליו פיקד קליין היו ברוניה רוזנברג, שורדת אושוויץ, ופישל ברנד, שנמלט מהחזית הסובייטית. ב-1 בפברואר 1947 נולד להם תינוק, משה מיכאל ברנד שמו. הוא יגדל בחיפה, עיר מגוריו של קליין, יהפוך לזמר בינלאומי נערץ ויתפרסם תחת שם הבמה מייק ברנט.
משה קליין: "הרופאים עברו בין הפצועים, וכשבדקו אותי הם אמרו: 'צריך לקטוע לו את היד'. אמרתי להם: 'יש לי רימון בכיס, אם מישהו מתקרב אליי בלי רשות, אני הורג את עצמי יחד איתכם'"
עשרה חודשים היה משה קליין בקפריסין. יום לפני הקמת המדינה שב לישראל, ועד מהרה מצא את עצמו נלחם בחזית המצרית המדממת, בגזרת כיס פלוג'ה.
"שלחו אותי ואת המחלקה שלי לבית עפא, כפר ערבי ליד נגבה, ובקרב הקשה שנערך ב-11 ביוני 48' נפצעתי מפגיעת כדורים ביד וברגל", הוא מספר. "הרגשתי שזה הסוף. אמרתי, 'אני אזחל לגדר הסברס ואתחבא שם'. מסביב לכל כפר ערבי היתה גדר סברס. זחלתי לתוך הסברסים, חבשתי את עצמי והתעלפתי.
"בבוקר התעוררתי וראיתי חיילים מצרים עוברים בין הפצועים שלנו, ומבצעים בהם וידוא הריגה. מזל שהתחבאתי. הבעיה היא שהעלים הבשרניים של הצבר שנושרים על האדמה נרקבים, אבל הקוצים נשארים ונערמים במשך שנים. ואני שוכב בתוך הערימה הזאת. נפצעתי גם מהקוצים, לא רק מהכדורים.
"התחלתי לזחול בתוך הקוצים. נגמרה גדר הסברס, הגעתי לשביל, עברתי אותו בשלום, הגעתי לשדה דורה, חציתי גם אותו בזחילה, ואז התחלתי לקפוץ על רגל אחת. המצרים הבחינו בי והתחילו לירות עליי, אבל זה מה שהציל אותי, כי בצד הישראלי שמעו את היריות. הגיע אורי אבנרי (העיתונאי ועורך "העולם הזה" - י"ק) מ'שועלי שמשון' עם הג'יפ שלו, וחילץ אותי".
שנים אחר כך, כשכבר היה נציג חברת "צים" בניגריה, נערך בבירה לאגוס טקס פרידה מנספח צה"ל במזרח אפריקה. "אנחנו עוברים לידו, לוחצים לו את היד, ואז הוא אומר: 'משה קליין, אתה מוכר לי. הצלתי אותך כשנפצעת'. התברר שהוא היה עם אורי אבנרי בג'יפ שחילץ אותי".
אחרי פציעתו הובהל משה לבית החולים הצבאי בביל"ו, סמוך לרחובות. "הרופאים עברו בין הפצועים, וכשבדקו אותי הם אמרו: 'צריך לקטוע לו את היד'. אמרתי להם: 'יש לי רימון בכיס, אם מישהו מתקרב אליי בלי רשות, אני הורג את עצמי יחד איתכם'.
"ניגש אליי ד"ר טייכמן, שהיה רופא בצבא האדום במלחמת העולם השנייה, הסתכל עליי ואמר: 'אני אציל לך את היד'. והוא באמת הציל אותה מקטיעה, אבל עכשיו היא קצרה בשלושה סנטימטר וחצי מהיד השנייה".
ומה עם הרגל?
משה מרים את שולי מכנסיו. "עם הרגל היה לי מזל גדול. הכדור נכנס בין העצמות, בין הגידים, ולא פגע בכלום. הנכות שלי היא בגלל הפציעה ביד".
אחרי עשרה חודשים ושמונה ניתוחים השתחרר מבית החולים ומונה למפקד בסיס אימון יבשתי של חיל הים. כעבור זמן מה נשלח שוב לקפריסין מטעם המוסד לעלייה ב', כדי להביא למדינת ישראל את המעפילים שנותרו שם.
"זו הייתה בשבילי סגירת מעגל", הוא אומר. "רגע, תן לי לנשום קצת".
"אתה רוצה הפסקה? רוצה קצת חמצן?" שואלת הדר.
משה: "אני מתרגש. מה שאני מספר לך עכשיו זה קצה-הקצה של החיים שלי".
הדר: "אתה בסדר?"
מרים המטפלת: "הוא יותר בסדר מכולנו...".
"שנים חייתי בהרגשה שאמיר אשם"
ב-1951 מונה משה למנהל פרויקט סלילת הכביש לסדום. באותם ימים הכיר את אשתו אורה, חיילת בפיקוד הדרום. הם נישאו, וב-4 במרץ 1953 נולד בנם הבכור, אמיר. בהמשך נולדו להם עוד שלושה ילדים - ערן, הילה ועדו.
משה הוא כיום סבא ל-12 נכדים, וסבא-רבא לארבעה נינים. "לנינה שלי יש עוד מעט בת-מצווה", הוא מספר בגאווה.
עם סיום הפרק הביטחוני בחייו עבר לעולם הספנות. הוא ניהל חברות בת של "צים", עמד בראש חברה סינית וגם ניסה להקים חברת ספנות משל עצמו. "הייתי שבע שנים בניגריה, חמש שנים בטוקיו, שמונה שנים בהונג קונג וחמש שנים בלונדון", מספר משה.
כשמשפחת קליין התגוררה בניגריה, אמיר היה עדיין נער צעיר. "הוא למד בבית ספר אמריקני, ובגיל 14 חזר לבדו לארץ והצטרף לפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה", מספר אביו. "אנחנו נשארנו באפריקה, והסבא והסבתא טיפלו בו בארץ".
אמיר היה צייר מחונן, וכמה מציוריו עדיין תלויים על קירות הבית. "אחרי שנהרג, מצאתי אצלו את הכתובת של מכון 'אבני'. הוא תכנן ללמוד שם אמנות. אחד הדברים המדהימים הוא שכבר בתור ילד, אמיר צייר אסונות של אווירונים. מטוסים מתרסקים. כאילו ידע שככה הוא ייהרג".
ביולי 1972 התגייס אמיר לקורס טיס, וסיים אותו כנווט תובלה. הוא שובץ בטייסת ה"הרקולסים 131", שישבה אז בבסיס חיל האוויר בלוד.
משה קליין: "בהתחלה הייתי עסוק. עבדתי 20 שעות ביממה. כל הזמן בריצת אמוק. לא היה לי זמן לחשוב על זה. היום אני יושב בבית וחושב. משחזר אחורה את כל החיים שלי, לטוב ולרע. וגם על אמיר אני חושב. מה הוא יכול היה להיות היום, לו היה איתי"
ב-25 בנובמבר 1975, במהלך תרגיל בסיני, התנגש מטוס "הרקולס" בפסגת ג'בל חלאל (הר הלל) - והתרסק. כל תשעת אנשי הצוות ו-11 לוחמי צנחנים במילואים שהיו בבטן המטוס נספו, ובהם הנווט סרן אמיר קליין ז"ל.
"במשך שנים חייתי בהרגשה שאמיר, כנווט, אשם בתאונה", מגלה משה. "עד שיום אחד, כשניהלתי את חברת הספנות 'גולד סטאר ליין', נסעתי במסגרת עבודתי לדרום אפריקה. בטיסה חזרה, במחלקה הראשונה של אל על, אחד הטייסים התיישב לידי. תוך כדי שיחה סיפרתי לו שהבן שלי נהרג בהתרסקות ה'הרקולס' בסיני.
"התברר שאותו טייס היה בוועדת החקירה של האסון במסגרת שירותו בחיל האוויר. סיפרתי לו על התחושה שלי, שאמיר אשם, והוא אמר: 'זה שטויות. מי שאשם זו הבקרה על הקרקע. הבן שלך לא אשם בכלום'".
כמעט 51 שנים אחרי, והכאב אינו דועך. להיפך. "היום יותר קשה לי עם האובדן ואני מרגיש יותר כאב וגעגוע", אומר משה. "בהתחלה הייתי עסוק. עבדתי 20 שעות ביממה. כל הזמן בריצת אמוק. לא היה לי זמן לחשוב על זה. היום אני יושב בבית וחושב. משחזר אחורה את כל החיים שלי, לטוב ולרע. וגם על אמיר אני חושב. מה הוא יכול היה להיות היום, לו היה איתי".
אתה גם חולם עליו בלילה?
"כן. אני חולם עליו הרבה".
אל הכאב והגעגוע מצטרפת הבדידות. "כל החברים שלי מהפלמ"ח כבר אינם", אומר משה. הוא מצביע על אחת התמונות שעל הקיר - חדר ישיבות עמוס אנשים. "זה מהתקופה של כמנכ"ל 'גולד סטאר ליין'. אני פה בראש השולחן, וכל השאר הם סוכנים שלי ומנהלי סניפים".
האיש שהיה מוקף תמיד באנשים, נותר כמעט לבדו.
מעטפת רפואית מלאה
הדר, לצד תפקידה הרשמי כאחות ומתאמת הטיפול מטעם חברת "צבר", עוזרת לו להפיג מעט את הבדידות.
"אני מגיעה אליו פעם בשבוע למרות שאני אמורה להגיע פעם בשבועיים", היא מספרת. "עושה לו בדיקה כללית, רואה מה הוא צריך מבחינה רפואית, אם היה שינוי במצב שלו. אבל משה פחות אוהב לדבר על הבעיות הרפואיות שלו. יותר חשוב לו שיהיה מי שיקשיב לסיפורים שלו. וכמו ששמעת, יש לו באמת סיפור חיים מרתק. והסיפורים אף פעם לא נגמרים.
"אז אני יושבת ומקשיבה לו. לפחות שעה. לפעמים אני אוכלת איתו צהריים, או שומעת איתו תקליט בפטיפון הישן. לפעמים מוזיקה קלאסית, לפעמים אריק איינשטיין. בפורים התחפשנו יחד - משה, הרופא של 'צבר' ואני".
"גבורות" היא תוכנית טיפול אישי של אגף השיקום במשרד הביטחון, בשיתוף ארגון נכי צה"ל, המופעלת על ידי חברת "צבר רפואה" שהקים ד"ר רוני צבר. מטרתה לשפר את השירות שניתן לנכי צה"ל על ידי חיבור ותיאום בין הגורמים השונים שמטפלים בהם.
צוות רב-מקצועי של צבר בונה לכל נכה תוכנית טיפול אישית בהתאם לצרכיו, ומלווה אותו בביתו. מתאם או מתאמת הטיפול (במקרה של משה זוהי הדר) מסייעים לו בהתנהלות מול גורמי השיקום והגופים הרפואיים השונים, בהתמצאות בנבכי הבירוקרטיה ובמצוי זכויותיו, משמשים לו אוזן קשבת ומסייעים לו בזמן משבר המחייב טיפול מהיר.
לצד מתאם או מתאמת הטיפול, כל מטופל זכאי לרופא/ה, אח/ות, עובד/ת סוציאלית ופיזיותרפיסט/ית שמבקרים בביתו בתדירות קבועה, ואם יש צורך בכך - גם למרפא/ה בעיסוק, תזואי/ת וקלינאי/ת תקשורת.
כיום מטופלים במסגרת התוכנית יותר ממאה נכי צה"ל, לא רק בני הגיל השלישי. "על רקע המלחמה והעלייה במודעות לצרכים הייחודיים של הנכים הורחבה התוכנית והיא פועלת כיום עבור כלל נכי צה"ל במגוון רחב של תוכניות שיקום, תוך מתן מעטפת רפואית מלאה בבית הכוללת ליווי רפואי, סוציאלי ושיקומי אישי, לצד סיוע בתיאום ומיצוי זכויות", מסביר שי כהן, מנכ"ל "צבר רפואה".
שרית קדרון, סגנית ראש אגף השיקום במשרד הביטחון, מוסיפה כי "הצלחת היוזמה הביאה את אגף השיקום להרחיב את השירות משמעותית, ולהעניקו כסל טיפול ביתי גם לפצועים צעירים המטופלים עם פציעות קשות ומורכבות. זוהי חובתנו וזכותנו".
הדר שויאר, מתאמת הטיפול של משה מטעם "צבר רפואה": "משה פחות אוהב לדבר על הבעיות הרפואיות שלו. יותר חשוב לו שיהיה מי שיקשיב לסיפורים שלו. וכמו ששמעת, יש לו באמת סיפור חיים מרתק. והסיפורים אף פעם לא נגמרים"
משה מעיד כי התוכנית שיפרה לאין שיעור את איכות חייו. "'צבר' ומשרד הביטחון הדהימו אותי לטובה. אני מקבל טיפול - אין מילים. הדר היא מלאך. הרופא שלהם, ד"ר שרון צמח, הוא מלאך. בהתחלה נתנו לי רופא פעם בחודש. אמרתי, מה עוזר לי רופא פעם בחודש? שיבוא לדגדג אותי? היום הוא מגיע פעם בשבועיים. וגם פיזיותרפיסטית פעמיים בשבוע".
הדר: "כמה שהוא לא מסוגל לזוז, היא גורמת לו לקום ולרקוד".
אבל בלילה, במיטה, הוא שוב לבד עם המחשבות: על הבן שנפל. על החברים שאינם. על הזמן שחולף, כמו בשעונים היפניים העתיקים שעל קיר ביתו.
