כמה שעות אחרי ההיתקלות שבה נפל סמ"ר אייל מימרן ז"ל, ב-4 ביולי 2024, נפוצה הבשורה המרה בקבוצת נשות הקצינים של גדוד הצנחנים 101. ענבר, אשתו של המג"ד, נכנסה מיד לנוהל חירום. היא מצאה סידור לארבעת ילדיהם ודהרה לבית החולים סורוקה. "היו גם פצועים בתקרית והיה חשוב לי לחזק את אלה שבהכרה ולחבק את המשפחות", היא מספרת.
למחרת התקיימה בנס-ציונה הלווייתו של אייל. ענבר ידעה שבעלה, סא"ל מ', נלחם בעזה ולא יוכל להגיע. אז היא הלכה במקומו יחד עם אשתו של אחד ממפקדי הפלוגות. "מצאנו את עצמנו הולכות יד ביד בהלוויה, חובשות בגאווה כובעים של הגדוד, בוכות את חיינו - אבל מבינות שאנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול", נזכרת ענבר.
כמה שבועות אחר כך, ב-11 באוגוסט, נפל בקרב בחאן-יונס לוחם נוסף מגדוד 101 - סמל עומר גינזבורג ז"ל. "מפקד הצוות שלו, בחור נשוי, היה לידו כשנהרג", מספר סא"ל מ'. "הוא לא נפצע, אבל זו חוויה נפשית לא פשוטה. אני לא כל כך הייתי חד על זה. ענבר, לעומת זאת, התקשרה מיד לאשתו".
ענבר: "מרגע שנכנסנו לגדוד, היה לי חשוב להגיע גם לנשים ולארוסות של הקצינים הצעירים. זכרתי שהמפק"ץ של עומר ז"ל נשוי והרמתי טלפון לאשתו. זה היה ממש באמצע הלילה. עדכנתי אותה על האירוע, ואמרתי לה שאנחנו כאן לכל דבר שצריך".
חשוב להקשיב לניואנסים; "מרגע שנכנסנו לגדוד", אומרת ענבר, 35, אדריכלית ומעצבת פנים. "נכנסנו", בלשון רבים.
אף שאין לה תפקיד צבאי רשמי, ענבר לקחה על עצמה במלחמה משימה לא פשוטה: להוות משענת ולשמש אוזן קשבת לבנות (ובני) הזוג של אנשי ונשות גדוד 101 - הקצינים, הנגדים ואנשי המילואים. ולא רק אחרי אירועים קשים, אלא גם ביום-יום.
"יום אחד", היא מספרת, "אני מקבלת הודעה מאשתו של אחד הקצינים בגדוד. 'את יכולה לדבר?' היא כותבת לי. 'ברור, תתקשרי', עניתי לה. היא מתקשרת ונחנקת מבכי. הגדוד היה אז בלבנון, היא לא ראתה את בעלה במשך שבועות, והבנתי ממנה שיש בבית מצוקה אמיתית שמחייבת טיפול.
"החלטתי לעדכן את מ'. לקח כמה ימים עד שהצלחתי להשיג אותו, כי הוא היה בלחימה. סיפרתי לו על השיחה ואמרתי לו שהקצין חייב להיות רגע בבית, לאפס מצב. אותו קצין בחיים לא היה ניגש ביוזמתו למג"ד ומבקש לצאת. ובאמת, זה הציל להם את הבית".
הקשר בין הנשים נשמר, בין היתר, באמצעות מפגשי זום. "כשהגדוד בתמרון, המפגש מתקיים פעם בשבוע. הנשים צמאות לזה. כשהם בהפוגה, זה יכול להיות פעם בשבועיים-שלושה. גייסנו מלווה מטעם הצבא, מנחת קבוצות..."
"מילואימניקית שענבר הביאה", מעיר סא"ל מ'.
ענבר: "אני לא יכולה להגיד שאני הבאתי. זו יוזמה של כולנו"
סא"ל מ': "ענבר מצטנעת. היא יזמה והובילה את זה במשך שנה וחצי עם אותה מנחה".
ענבר: "קוראים לה מירב והיא מהממת. המפגש יכול להיות על כל נושא. אנחנו יכולות בזום אחד לדבר על הקשיים ולא להפסיק לבכות, ובזום שלאחר מכן להתגלגל מצחוק".
סא"ל מ': "רוב הדברים היפים בגדוד 101 קרו בזכות ענבר. אנשים אומרים לי 'תודה' ואני עונה להם, 'זה לא אני. זו ענבר על מלא'. זה משפחות שכולות, זה פצועים, זה לשמור על קשר בווטסאפ, זה ליזום פעילויות לילדים".
"חלק מהפצועים הפכו להיות חברים שלי", אומרת ענבר. "אני באה לבקר אותם בשיקום והם שואלים מה שלומי, איך אני מתמודדת, מה עם הילדים. אני אומרת להם: 'עזבו אותי. איך אתם?"
8 צפייה בגלריה
"רוב הדברים היפים בגדוד 101 קרו בזכות ענבר". מתנות שענבר יזמה וחילקה לנשות לוחמי הגדוד
(צילום: אוסף פרטי)
סא"ל מ': "צריך להבין שבשנתיים של מלחמה החיים לא נעצרים - מ"פ עומד להתחתן, וארוסתו לא מפסיקה לבכות כי היא לא יודעת אם החתונה תיפול על התמרון או בזמן הפוגה. והוא לא רוצה לעזוב את הלוחמים. אז בסוף הוא ייצא איכשהו לחתונה, אבל הוא לא חלק מכל מסכת ההכנות, הוא מגיע כמו אורח, ואחרי יום-יומיים הוא חוזר לעזה, כי הוא מרגיש מחויב לחיילים ולמשימה. על ירח דבש בעתיד הנראה לעין אין מה לחשוב אפילו. ועוד לא דיברתי על זוגות שנמצאים בטיפולי פוריות, או על איש קבע שלא מוצא זוגיות והוא תכף בן 30".
ענבר: "אנשים רוצים להקים משפחה. זה דבר בסיסי. והצבא משפיע גם על זה".
מבחינתו, ענבר היא עוד עין שרואה את מה שהוא, כמג"ד בלחימה, לא תמיד רואה. "כל הזמן: 'תשים לב לזה', 'תעשה ככה', 'תעשה אחרת'. כמובן שהיא לא מתערבת בעניינים מקצועיים. אבל בכל מה שקשור ברוח ובחיבור למשפחות ולאנשים - היא מנוע אמיתי".
"שיבינו שהם חלק מהמשימה של אבא"
מתוך אותו חיבור למשפחות, ולאור הניסיון שלה כאמא לארבעה ילדים שכמעט ולא ראו את אבא בשנתיים האחרונות (הלל בת העשר, רננה בת התשע, יאר בן השמונה וברי בן הארבע), כתבה ענבר עבור ילדי הגדוד את הספר "פתן הנחשי במשימה חשובה".
"נחש זה הסמל של חטיבת הצנחנים ופתן זה השם של גדוד 101", היא מסבירה. "הרעיון לכתוב אותו נולד בזמן המלחמה עם איראן. מצאתי את עצמי בלילות בממ"ד עם הילדים כי היו אזעקות בלי סוף, וחשבתי על זה שאנחנו דואגים לפצועים, דואגים לנשים - אבל גם הילדים של הקצינים ואנשי הקבע צריכים לקבל מענה".
8 צפייה בגלריה
ענבר עם הספר שכתבה. "גם הילדים של הקצינים ואנשי הקבע צריכים לקבל מענה"
(צילום: מאיר אבן חיים)
על עטיפת הספר דמותו של פתן הנחש הקטן, לבוש ירכית צנחנים ולראשו כומתה אדומה, ובכריכה הפנימית הקדשה: "לכל הילדים הגיבורים שנותנים כוח לאבא ואמא להמשיך במשימת השליחות". מתחת להקדשה שלושה סמלים: תג הנחש המעופף של הצנחנים, הסמל של גדוד 101 והלוגו של "נשות פתן 101 - פורום נשות האדומה". וכך הוא נפתח:
"פתן הוא נחש מיוחד.
אבא שלו בצבא ויוצא למשימות חשובת מאוד - כאלה ששומרות על כולם.
פתן התגעגע אליו כל כך...
כל לילה חלם על החיבוק שלו.
יום אחד שכב פתן על הדשא הרך, הביט בעננים ולחש לעצמו:
'גם אני אצא למשימה חשובה, כמו אבא שלי. גם אני יכול להיות אמיץ!'
במהלך המסע פוגש פתן צפרדע, קיפוד וינשופה, "אבל הוא לא מבין שהמשימה האמיתית והחשובה זה מה שהוא עושה ביום-יום שלו", אומרת ענבר. "וכשהוא מבין, הוא מקבל כנפיים.
"לא סתם בחרתי בפתן הנחש: רציתי ליצור אצלם שייכות לגדוד, שיבינו שהם חלק מהמשימה של אבא. נכון, פיזית הוא לא בבית רוב הזמן, אבל יש לו משימה חשובה ואתם חלק ממנה. הכוח שאתם נותנים לאבא - מאפשר לו להיות מפקד יותר טוב".
זאת לא משימה קצת כבדה על הכתפיים של ילד קטן?
ענבר: "בסוף זו המציאות שלנו, ואנחנו יכולים לבחור איך הם יזכרו את זה כשיהיו גדולים: כטראומה - אבא שלי היה כל הזמן בצבא, לא ראיתי אותו; או כמשהו שהיית חלק ממנו, היית שייך אליו.
"במשך שנים לא הסכמתי לעשות שבתות עם מ' בצבא. לארוז תיקים, את כל הציוד של הילדים... פחות התאים לי. אבל אז הבנתי שהילדים לא מרגישים חלק ממה שאבא עושה ואמרתי: 'טוב, נעשה חג בצבא. הם צריכים לראות את אבא, להבין מה הוא עושה, להכיר את הלוחמים והלוחמות. אני יכולה לומר לך שבטקס סיום התפקיד שלו, הילדים שלי בכו".
"הם כעסו עליי שאני עוזב את הגדוד", מספר סא"ל מ', שסיים בתחילת נובמבר את תפקידו כמג"ד 101 ויחל בעוד כשבועיים את תפקידו החדש כמפקד יחידה מובחרת.
ענבר: "אשתו של אחד הקצינים בגדוד התקשרה אליי ונחנקה מבכי. הגדוד היה אז בלבנון, היא לא ראתה את בעלה במשך שבועות, והבנתי ממנה שיש בבית מצוקה אמיתית שמחייבת טיפול. סיפרתי למ' על השיחה, ואמרתי לו שהקצין חייב להיות רגע בבית ולאפס את המצב. אותו קצין בחיים לא היה ניגש ביוזמתו למג"ד ומבקש לצאת. ובאמת, זה הציל להם את הבית"
את הספר כתבה ענבר תוך כדי מבצע עם כלביא. "בהתחלה עשיתי טסטים על הילדים שלי. הדפסתי על דפי A4, במדפסת הביתית, עדיין בלי איורים, רק טקסט".
ואיך הם הגיבו?
"וואו, הקטן שלי השתגע. הוא לא הסכים ללכת לישון בלעדיו. גם הגדולים התלהבו, למרות שזה פחות לגיל שלהם. אמרתי, זה חייב לצאת. לי יש יד טובה בציור, אז עשיתי סקיצות של איורים, קצת AI, קצת עזרה מחברים.
,ואז דיברתי עם השלישה ועם הפק"רית (פקידה ראשית - י"ק) של הגדוד, והוצאנו את הספר. הדפסנו אותו במימון של הגדוד וחילקנו אותו לכל הילדים, עד רמת הנכדים של הנגדים. זה היה עוצמתי. עשינו גם תיקים לגן עם הציור של פתן הנחשי. אתה לא מבין איך זה שימח את הילדים".
סא"ל מ' הגדיר את ענבר כ"מנוע" של משפחות הגדוד. זה קצת אנדרסטייטמנט. מדובר בבולדוזר של ממש, ולא רק בתפקיד שלקחה על עצמה כאשת מג"ד. אנחנו יושבים בחצר הבית שלהם באחד ממושבי הדרום, לא הרחק מנתיבות. זה בית מידות, 200 מ"ר בנוי על מגרש של 700 מ"ר - והיא בנתה אותו בעצמה, מאפס, חובשת את כובעי המתכננת, הקבלנית, מנהלת העבודה ומעצבת הפנים.
"ב-7 באוקטובר כל מה שהיה פה זה יציקה של רצפה ושני עמודים", היא מספרת, "מישהו היה צריך להמשיך את הפרויקט. כמובן שהחלום היה לעשות את זה יחד, אבל זה לא יצא ככה.
"זה היה קשה מאוד. הייתי בבוץ כל היום, עם נעלי 'בלנסטון', עם כובע, וזה בתקופה שכמעט לא היו עובדים, בגלל הסגר. הייתי סופרת ברזלים בידיים. אבל התהליך של בניית הבית נתן לי כוח. מ' היה מגיע כל איזה חודש וחצי ורואה איך התקדמתי עם הבנייה: אוי קיר', 'אוי, גג', 'אוי, ריצוף', אוי, גינה'".
מ': "ולמרות הכול, נכנסנו תוך שנה לגור פה. אגב, את הלילות הראשונים בבית החדש היא עשתה לבד, עם הילדים. אני הייתי בעזה".
ענבר: "קבענו מזוזה והוא לא היה. רק אחרי שבועיים הוא חזר".
לא רצית לחכות שהוא יחזור כדי להיכנס לבית?
"לא ידעתי מתי הוא יגיע. אף פעם אין ודאות".
מ': "זו גם הייתה תחילת שנת הלימודים, סוף אוגוסט. היא רצתה יציבות לילדים..." הוא עוצר לשנייה ומתקן את עצמו: "רצינו יציבות לילדים".
יציבות היא פריבילגיה שמשפחת מג"ד יכולה רק לחלום עליה, ודאי במלחמה שנמשכת יותר משנתיים. ובכל זאת, הצלחנו לתפוס אותם ברגע נדיר של רוגע. עד שייכנס לתפקידו החדש הוא אבא ובן זוג במשרה מלאה, דבר שלא קרה כבר שנים.
מה מ' למד מאז שהוא בבית?
"קודם כל, שיש תפקיד חשוב בבית: נהג", אומרת ענבר ומחייכת, "של הילדים, לא שלי. זה ארבעה ילדים, ארבעה חוגים שונים, ימי הולדת, פעילויות אחרי בית ספר, תנועת נוער. לא חסרה עבודה. והוא לומד איפה כל דבר נמצא בבית. זה גם חשוב".
מ': "היא כל הזמן אומרת לי, 'אתה לא מסוגל לזכור כלום?' אז אני שואל את הילדים איפה הדברים נמצאים".
ענבר: "מה שאלת את רננה כשהיא ענתה לך 'אבא, נו באמת, איזה שאלות יש לך?'".
מ': "שאלתי אותה איפה הטוסטר".
ענבר: "לא, לא, נדמה לי שהוא שאל אותה איפה אנחנו מחזיקים את הגרביים של ברי. איפה הם יכולים להיות? תפתח את הארון, יש מגירת גרביים".
אז מה יותר קשה: לנהל ארבעה ילדים או לפקד על גדוד צנחנים במלחמה?
"לא, זה באמת אתגר, לנהל את הבית באיזונים כל כך עדינים ונכונים", אומר סא"ל מ'. "גם כשאנחנו יחד זה לא פשוט, אז תחשוב על זה שרוב הזמן היא לבד".
8 צפייה בגלריה
"הדפסנו את הספר במימון של הגדוד וחילקנו אותו לכל הילדים, עד רמת הנכדים של הנגדים. זה היה עוצמתי"
(צילום: אוסף פרטי)
הלבד הזה הוא לא רק פיזי. מעבר לגעגוע, מעבר לצורך לשאת את הבית על הכתפיים (ובמקרה שלה - גם לבנות אותו) ולתמרן בין העבודה לילדים, קיים הפחד התמידי, הידיעה שבכל רגע עלולים לדפוק בדלת. "אישה שבעלה בקרב, אין לה יום ואין לה לילה", אומרת ענבר. "אני יכולה לנהל שגרה כרגיל, אבל המוח שלי עסוק אך ורק בזה שהוא בקרב.
"החרדה היא לא יומיומית ולא שעתית, היא ברמה של שניות. זה להיבהל מכל דבר, זה לא לישון בלילה, זה חוסר תיאבון. ואת צריכה לעטוף את עצמך בהרבה כוח ואמונה, כי את צריכה לשדר כוח גם לילדים. בסוף, מה הם אשמים? הם לא ראו את אבא שישה שבועות, שבעה שבועות. אז זה כל הזמן להזכיר להם שאבא פה, אבא נוכח, אבא איתם. וזה לקנות להם מתנות ולהגיד להם שאבא שלח מתנה מעזה. או לכתוב להם מכתבים בשמו, להדפיס אותם ולהגיד: אבא שלח מכתב".
סא"ל מ': "לפעמים אני מגיע ויש כבר שקיות מוכנות עם הפתעות ואנחנו מביאים להם יחד, כאילו אני הבאתי".
וכשהם שואלים איפה אבא, מה את עונה?
ענבר:" אבא שומר על עם ישראל. אנחנו שומרים על עם ישראל. אתם שומרים על עם ישראל".
"צריכות לתת גב לגברים שלנו"
מ' וענבר גדלו שניהם בבתים דתיים ומקיימים אורח חיים דתי. הם הכירו ב-2006, כשהדריכו יחד בקייטנה לנוער בסיכון. מ' היה אז בן 17 וענבר - בת 16. "שם התחברנו, והשאר היסטוריה", אומר מ'.
ב-2008 התגייס לגדוד 101 שבו יעשה את כל מסלול הפיקוד, ממפקד כיתה ועד מג"ד. "הייתי איתו בבקו"ם", מספרת ענבר.
הם התחתנו כשהתחיל את המלט"ק (המכללה לפיקוד טקטי - י"ק), שבמסגרתה עושים תואר ראשון לפני קורס מפקדי פלוגות, וזמן קצר אחרי מבצע "צוק איתן" נולדה בתם הראשונה, הלל.
בנובמבר 2015 מונה למפקד פלוגת הכשרות בבא"ח צנחנים (בסיס האימון החטיבתי - י"ק), משם המשיך כמ"פ המסייעת של גדוד 101 ואז לקח הפוגה ללימודי תואר שני במדיניות ציבורית.
"התואר השני זה בזכות המח"ט דאז, יקי דולף (כיום אלוף, מפקד הגיס הצפוני - י"ק)", מספרת ענבר. "זו הייתה תקופה מאוד קשה בחיי המשפחה. ילדתי שלושה ילדים ברצף, שנה אחרי שנה, הוא היה בתפקיד מאוד אינטנסיבי, בקושי יצא הביתה. יקי היה רגיש מאוד לסיטואציה. מפקד אחר היה אומר: 'אוקיי, תשתחרר, הכול טוב'".
"כבר החלטתי להשתחרר מהצבא", אומר סא"ל מ'. "הציעו לי כל תפקיד אפשרי - מ"פ בסיירת, סגן מפקד מגלן, מפקד מגמה בבא"ח", אבל מ' הבין שהוא חייב לעצור את המירוץ. "יקי ניסה לשכנע אותי להישאר. היו איזה שש-שבע שיחות, גם עם ענבר.
"בסוף, שלושה שבועות לפני תאריך השחרור שלי, הוא אמר: 'בוא נעשה עוד קפה, ככה סתם'. ישבנו. ואז הוא אמר לי, 'יש לי רעיון: צא לתואר שני שמונה חודשים ותעשה אחרי זה שנה חל"ת". על החופשה ללא תשלום הוא ויתר, אבל חופשת הלימודים הייתה בשבילם כמו אוויר לנשימה.
ענבר: "יום אחד מצלצל הטלפון ואני רואה על המסך 'בעלי האהוב'. ידעתי שאם אני עונה, אני מתפרקת ולא מפסיקה לבכות. ואני בוחרת לא לענות, כי אני יודעת שזה רק יחליש אותו, לשמוע אותי בוכה. ואני צריכה לחזק אותו. יש לו חיי אדם בידיים. ואני מסננת אותו בידיעה שהטלפון הבא יכול להיות רק בעוד שבועיים או שלושה"
עם סיום התואר השני מונה לסגן מפקד מגלן, ולאחר מכן פיקד על מגמת האימון המתקדם בבא"ח צנחנים והיה קצין אג"ם של חטיבת הקומנדו. ב-7 באוקטובר 2023 שימש מ' כראש ענף במרכז לאימוני יבשה בצאלים, תפקיד מרכזי בהכנת הצבא למלחמה - אך ללא מסגרת לוחמת שעליה הוא מפקד.
"בשמחת תורה היינו אצל ההורים של ענבר, בכפר ורבורג", הוא מספר, "ברגע שאנחנו מבינים את גודל האירוע אני עולה על מדים, לוקח נשק ויוצא לכיוון העוטף. עכשיו, שתבין איזו גבורה יש לה, כמה ביטחון היא נותנת לי. במקום לנסות לעצור בעדי - היא מסתכלת עליי, ואומרת: 'זה נראה משמעותי, תשמור על עצמך'. וזהו. חיבוק. חזק. בפעם הבאה שאנחנו מדברים זה ב-12 או אחת בלילה.
8 צפייה בגלריה
הגימלאים לצד המיגונית בתחנת האוטובוס בשדרות ב-7/10, זמן קצר לפני שנרצחו על ידי המחבלים
התחנה הראשונה שלו ביום של לחימה רצופה היתה העיר שדרות. "היו שם מחזות שהעיניים רואות והמוח לא יודע להכיל. אני לוקח איתי חייל מהשריון שפגשתי במקרה, עוד שוטר, ותוך כדי סריקות אנחנו רואים לפחות עשר גופות של גברים ונשים מבוגרים מוטלות על הכביש ליד מיגונית. הצלחנו להציל אישה אחת שהייתה פצועה אנוש. את השאר כבר אי אפשר היה להציל".
מדובר באחת מזירות הטבח המזוויעות ביותר של 7 באוקטובר - 13 גמלאים שיצאו לטיול בים המלח נרצחו על ידי מחבלי הנוח'בה לאחר שדלת המיגונית, שאמורה להיפתח אוטומטית בזמן אזעקה, נותרה נעולה.
"משם הלכנו לכיוון תחנת המשטרה", ממשיך מ' ומתאר. "שם יש לנו קרב בסדר גודל של 45 דקות, עד שהימ"מ הגיעו, ובמהלכו אנחנו מחלצים שתי שוטרות מהקומה הראשונה. אני פוגש שם חבר, ראש ענף מקביל בצאלים, אנחנו עולים לרכב שלו ומתחילים לנסוע לכיוון קיבוצי העוטף. באזור 'חץ שחור' אנחנו חוברים למספר דו-ספרתי קטן של חיילים ונכנסים לקרב לא פשוט של שעה וחצי עם משהו כמו שמונה מחבלים על כביש 232, בטווחים של עשרה מטרים.
"אני רואה את המכוניות שמוטלות לצד הדרך, שרופות ומחוררות, ואת הצעירים עם הצמידים על הידיים. רק בדיעבד הבנתי שמדובר בחבר'ה שהצליחו להימלט מהנובה - ונרצחו באזור מפלסים".
משם המשיכו מ' והקצין השני לכפר עזה. "אנחנו חוברים למג"ד 13 של גולני, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, שהיה אחד החברים הטובים שלי, ונכנסים לרצף של קרבות מאחת בצהריים ועד הלילה".
היו באותו יום רגעים שחשבת שיותר לא תראי אותו?
"זה היה סיוט. אני מנסה להתקשר והוא לא עונה. שולחת לו הודעות, רק שאני אראה 'וי' כחול. ותוך כדי רצות שמועות, וזה עוד יותר מכניס אותך לחרדה. באיזשהו שלב עזבתי את הטלפון. אנחנו שומרים שבת, אבל באותה שבת הסכמתי שהילדים יראו סרטי דיסני מהבוקר עד הערב. חיכיתי שהוא יתקשר, ובסוף הוא התקשר. שאלתי אותו מה איתו, אם הוא בסדר. הוא אמר לי: 'קשה, מחזות קשים, אני אוהב אותך, נדבר'. וזהו".
אחרי כמה ימים בעוטף חזר מ' לצאלים כדי להתחיל לאמן את גדודי המילואים לקראת כניסה לעזה. "זה היה הרגע הכי קשה", הוא אומר. "אמרתי לענבר: 'זה לא הגיוני. איך זה קורה לי?' כל השירות הצבאי התכוננתי למלחמה. היה לי ברור שאהיה בתפקיד משמעותי כשזה יקרה. האירוע הכי גדול מאז קום המדינה, ואתה רוצה להיות בראש הלוחמים ולחצות גדר ראשון, בטח אחרי מה שחוויתי וראיתי ב-7 באוקטובר.
"ואז היא הזכירה לי משפט של חז"ל: 'בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך'. כלומר, יש לך כרגע משימה - להכין את האנשים למלחמה, וזו משימה ערכית וחשובה מאין כמותה. עוד יגיע זמנך להילחם. היא העבירה לי גם שיעור באמונה וגם שיעור בענווה, וזה נתן לי כוחות לאמן תשע או עשר חטיבות. ובין לבין הייתי נכנס לעזה ומצטרף לכוחות הלוחמים. מאמן שלושה שבועות, נכנס לשבוע-שבועיים, וחוזר חלילה".
בתחילת יוני 2024 קיבל סא"ל א' את הפיקוד על גדוד 101, מינוי שעליו סוכם עוד לפני המלחמה. בפרק זמן של שנה וחמישה חודשים, עד לסיום תפקידו, הוא הוביל את הגדוד בארבע גזרות לחימה: עזה, לבנון, סוריה ויהודה ושומרון.
"כשהודיעו שהם הולכים לאיו"ש, בדיוק היינו באחת מפגישות הזום של פורום הנשים", מספרת ענבר. "אני זוכרת שצרחנו מאושר: 'יש, הולכים לקבל איו"ש!'. פעם זו נחשבה לגזרה הכי חרא, הכי מגעילה. אבל אחרי עזה, סוריה ולבנון, קיבלנו פרופורציות. תודה לאל, קיבלנו איו"ש".
8 צפייה בגלריה
"זה כל הזמן להזכיר להם שאבא פה, אבא נוכח, אבא איתם". ילדיהם של ענבר וסא"ל מ'
(צילום: אוסף פרטי)
בכנות ראויה לציון היא מספרת סיפור שממחיש מה זה להיות אשת מג"ד שנלחם בעזה. "זה היה בזמן 'מרכבות גדעון', בדיוק סיימנו את בניית הבית, ועברו עליי ימים קשים מאוד. יום אחד מצלצל הטלפון ואני רואה על המסך 'בעלי האהוב'. ידעתי שאם אני עונה, אני מתפרקת ולא מפסיקה לבכות. ואני בוחרת לא לענות. כי אני יודעת שזה רק יחליש אותו, לשמוע אותי בוכה. ואני לא יכולה להרשות את זה לעצמי. אני צריכה לחזק אותו. יש לו חיי אדם בידיים. ואני מסננת אותו בידיעה שהטלפון הבא יכול להיות רק בעוד שבועיים או שלושה.
"אני באמת מאמינה שזו המשימה שלנו, הנשים של הגדוד - אנחנו צריכות אחת את השנייה, ואנחנו צריכות גם לתת גב לגברים שלנו שנלחמים".
מה אתה חושב על זה?
"איך אני להגיד משהו אחרייך? הרגת אותי", אומר מ', ואוחז את ידה ברוך. ולרגע היה נדמה לי שראיתי דמעה בזווית עינו של המפקד עטור הקרבות.
