במשך שנים היה דניאל סטארק בריליאנט הילד שנשאר באוטובוס. זה שמחכה שילדי הכיתה יסיימו את המסלול שהיה מאתגר מדי עבורו, ומביט בהם מבעד לחלון. היום, בגיל 31, הוא זה שיוצא לשטח לפני כולם - צועד כל מסלול פעמיים-שלוש, מחשב שיפועים, בוחר תוואי - עושה הכול כדי שאף ילד לא יישאר באוטובוס.
המשימה הזו עמדה למבחן בחודש שעבר, בטיול בפארק רמת הנדיב שליד זכרון יעקב. ינאי בן ה-13, נער עם מוגבלות פיזית שלא מוותר על טיולים גם כשמסביב נשמעים קולות שמפקפקים ביכולת שלו להתמודד איתם, התבקש לעלות על הגילגולון - כיסא גלגלים מונגש לשטח - והוא פחד.
באותם רגעים, דניאל ניגש אליו ולחש באוזנו כמה מילים מרגיעות. הן עזרו, אבל לא רק הן עשו את העבודה. את אותן מילים בדיוק יכלו לומר לו הוריו, או כל מדריך אחר. מה שעבד כאן הוא מי שאמר אותן: כשינאי הרים את המבט, הוא ראה מולו אדם שווה לו, נכה בעצמו, שיודע בדיוק מה עובר עליו באותו רגע. ינאי נרגע, עלה על הגילגולון והשלים את הטיול. כמו כולם.
6 צפייה בגלריה
דניאל סטארק בריליאנט. "ההורים אמרו לי מהיום הראשון: 'יש לך נכות ואתה תנצח אותה"
(צילום: דנה קופל)
הטיול הזה הוא אחד מיני רבים שמקיימת עמותת "אתגרים" למען ילדים ובוגרים עם מוגבלות, ודניאל משמש בה אחראי חוג טיולי האתגר למשפחות. "זה סיפוק אדיר שהחבר'ה עולים על הגילגולון. הוא כלי בטוח אם משתמשים בו נכון", מסביר דניאל בהתלהבות. "כיף לראות את השמחה שלהם כשהם עושים דברים שלא האמינו שאי פעם יצליחו לעשות".
המשפט האחרון עשוי להישמע כמו משפט מוטיבציה גנרי שתמצאו בכל ספר בסגנון "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", אבל כאן ההקשר הוא כל הסיפור – ובעיקר מי שאומר אותו. כי דניאל יודע, יודע היטב, איך זה מרגיש להתגבר על קושי. הבחור הצעיר שיושב מולי, שגפיו הימניים משותקים למחצה כבר 23 שנה ושחווה פעמיים מוות קליני, מדבר מתוך ניסיון חיים שלרוב האנשים יישמע בדיוני.
הוא נולד בהר חלוץ שליד כרמיאל, ומהרגע שהוא זוכר את עצמו אהב יותר מכול שני דברים: לטייל בטבע ולשחק כדורגל. "אמנם לא היינו יוצאים בכל שבת לטיול משפחתי, אבל יצאנו לא מעט ואפשר להגיד שחרשנו את הארץ", הוא נזכר.
אלא שלחיים היו תוכניות אחרות עבורו. כשהיה בן שמונה, בהסעה לבית הספר, ניסה נהג האוטובוס לעקוף רכב, פגע בסלע והאוטובוס התהפך. "אחי האמצעי ראה שזה עומד לקרות וצעק לאנשים שהיו לידי להגן עליי, אבל זה היה מאוחר מדי. האוטובוס התהפך על צידו, ואני עפתי מצד לצד כמו יו-יו".
"בשבת הראשונה שלי בבית רציתי לשתות משהו, וביקשתי מהאחים שלי לקרוא לאמא. היא ענתה להם שאם אני רוצה - שאקרא לה בעצמי. הוריי אמרו לי מהיום הראשון: 'יש לך נכות ואתה תנצח אותה, ותעשה מה שאתה רוצה'. הם והאחים שלי דחפו אותי לא לוותר - ובאמת לא ויתרתי"
התאונה הסתיימה באסון: נהג האוטובוס נהרג, ודניאל נפצע באורח אנוש ואיבד את הכרתו עוד בזירה. מהרגעים האלה הוא לא זוכר דבר. "הטיפול בי נעשה בעזרת שבע משאבות שהזרימו דם למוח. הייתי בקומה שבוע ופעמיים נכנסתי למוות קליני. הרופאים אמרו להוריי שיש רק 25% סיכוי שאשרוד".
במשך ימים ארוכים דניאל שכב בבית החולים רמב"ם ללא תזוזה, עד שיום אחד המחנכת שלו הגיעה לבקר והחלה לשיר לו שיר ערבי שלימדה בכיתה. באותם רגעים, לראשונה מאז התאונה, הוא פקח את עיניו וחייך אליה.
"כשהתעוררתי וסיפרו לי מה קרה, הרגשתי שיש לי סיפור, אפילו עשיתי ממנו הרצאה", הוא מתאר, "אבל בגיל שמונה לא הבנתי בכלל מה זה מוות קליני, זה היה רק מושג מבחינתי. רק אחרי כמה שנים, כשהתבגרתי וראיתי אנשים בוכים כשאני מספר להם על מה שעברתי, התחלתי להבין: מה שהיה לי קל לספר - כי בסופו של דבר הרגשתי שאני חי - היה קשה לאחרים לשמוע".
גם אחרי שיצא מכלל סכנה, השפעת הפגיעה הייתה ניכרת. צידו השמאלי של מוחו נפגע קשות בתאונה, מה שפגע ביכולת המוטורית בצידו הימני של גופו. "במשך חודשים למדתי מחדש לדבר וללכת, להזיז לאט-לאט את היד והרגל".
6 צפייה בגלריה
"לא ויתרתי, ובסוף עקפתי את כולם". דניאל בפעילות של עמותת "אתגרים" בילדותו
(צילום: באדיבות דניאל סטארק בריליאנט)
מי שעזרו לו מאוד בתהליך השיקום היו הוריו, שכבר מהרגע הראשון החליטו - עבורו ועבור כל בני המשפחה - שהנכות הפתאומית שנחתה עליהם לא תגדיר את חייו מעתה ואילך.
"בשבת הראשונה שלי בבית רציתי לשתות משהו, וביקשתי מהאחים שלי לקרוא לאמא. היא ענתה להם שאם אני רוצה - שאקרא לה בעצמי", הוא מגולל את הסיפור בעיניים בוהקות, וכאילו בלי לומר זאת במילים, מודה לאמו על אותו יום ששינה את גישתו להכול.
"הוריי אמרו לי מהיום הראשון: 'יש לך נכות ואתה תנצח אותה, ותעשה מה שאתה רוצה'. הם והאחים שלי דחפו אותי לא לוותר - ואני באמת לא ויתרתי".
ילד הטבע חוזר לשטח
וכאן צריך לעצור ולהתעכב על ההבדל שבין לומר משהו, ואפילו להאמין בו, לבין לממש אותו בפועל.
כולנו מכירים את רגעי הקסם שבהם אנחנו נושאים לעצמנו נאום מוטיבציה, אבל אם נודה על האמת - אחרי שחולפת תחושת הגאווה, לרוב לא נממש את משפטי הקואוצ'ינג שפמפמנו לעצמנו בראש.
6 צפייה בגלריה
"סיפוק אדיר". דניאל רוכב בגילגולון של עמותת "אתגרים"
(צילום: באדיבות דניאל סטארק בריליאנט)
אבל דניאל, מסתבר, עשוי מחומר אחר. כשהיה בכיתה ה', שלוש שנים בלבד אחרי התאונה, ילד הטבע התגעגע לטיולים בשטח, וחיפש דרך לשוב אליהם. "היה לנו שכן שאהב לרכוב על אופניים, והוא הכיר לי את עמותת 'אתגרים'. הוא הציע לאבא שלי לרשום אותי, ואמרנו יאללה.
"בהתחלה נרשמתי לקורס קיאקים בעכו, אבל פחות התחברתי לעניין, אז עברתי לחוג רכיבת אופניים בנהלל - והתאהבתי. בשיעורים הראשונים רכבתי בעיקר בשדות של המושב, ולאט-לאט הארכתי את המסלול לאזור עמק יזרעאל. בהתחלה רכבתי על אופני יד, כשיד ימין שלי קשורה לכידון, ואחר כך עברתי לאופני טנדם".
"בדרך הלוך הייתי בודק את המסלול, כל סלע וסלע, ובדרך חזור - כי לרוב בטיולים כאלה הולכים עד נקודה מסוימת וחוזרים - עקפתי את כולם"
המפגש עם אופני הטנדם פתח בפני דניאל עולם של אפשרויות בלתי מוגבלות. לא רק שחמש שנים לאחר מכן השתתף בטריאתלון - שבמהלכו הוא רכב ורץ- הוא גם שב לאהבתו הגדולה: הטבע.
"בכיתה ו' הצטרפתי לקבוצה שהלכה את שביל ישראל לזכר נופלי אסון המסוקים. נכון, לא עשיתי את כל המסלול מתחילתו ועד סופו, וכשהתעייפתי אספו אותי - אבל לא ויתרתי על הרצון שלי לטייל", הוא מספר, "אותו דבר קרה גם בטיולים של בית הספר; בהתחלה אמרו לאמא שלי שלא אוכל לצאת לטיולים לבד, אז היא הצטרפה כהורה מלווה. אני זוכר איך בדרך הלוך הייתי בודק את המסלול, כל סלע וסלע, ובדרך חזור - כי לרוב בטיולים כאלה הולכים עד נקודה מסוימת וחוזרים - עקפתי את כולם".
בתיכון למד בכיתה מיוחדת המותאמת לנכים, אבל דווקא שם הרגיש "הילד הכי רגיל בכיתה, כי עשיתי הכול בלי נכות".
6 צפייה בגלריה
"לקח לי שנתיים להתנדב ליחידה שרציתי". דניאל בטריאתלון
(צילום: באדיבות דניאל סטארק בריליאנט)
בגיל 18, אחרי שבצו הראשון הצבא הראה לו את הדרך החוצה, החליט דניאל להילחם והתנדב להיות תומך לחימה ביחידת "שלדג", שם שימש בתפקיד סודי שעליו אינו מוכן להרחיב.
"לקח לי שנתיים להתנדב ליחידה שרציתי. זה לא היה פשוט בהתחלה, אבל ברגע שאתה מגיע לאדם הנכון, זה צ'יק צ'ק. כמתנדב עוד שאלו אותי לאן אני רוצה להיות משובץ, ולי היה ברור שלשלדג. הלכתי לריאיון - וקיבלו אותי".
"הרגשתי אדם רגיל עם מוגבלות"
אם חייו של דניאל היו סרט אמריקני טיפוסי, זה היה השלב שבו, רגע לפני הכתוביות, היינו רואים אותו מאושר. אבל החיים מחוץ למרקע ההוליוודי שונים מעט, ודווקא אחרי שהתגבר על כל כך הרבה אתגרים והוכיח לעצמו ולסביבתו שהוא מסוגל כמעט להכול - דניאל נתקע במציאות.
"כשהשתחררתי מהצבא, חיפשתי עבודה במשך שנתיים. הלכתי לראיונות בתחומים שעניינו אותי, כמו רכז נוער או חינוך בלתי פורמלי, והיו גם מחשבות להשתלב בתחום הלוגיסטיקה. בכל ריאיון הרגשתי שאני אדם רגיל עם מוגבלות, אבל אף אחד לא קיבל אותי. אסור היה להם כמובן להגיד לי שזה בגלל הנכות, אבל ככה הרגשתי".
6 צפייה בגלריה
"הרגשתי שאני אדם רגיל עם מוגבלות, אבל אף אחד לא קיבל אותי"
(צילום: באדיבות דניאל סטארק בריליאנט)
בכנות מרגשת הוא מספר איך סירוב אחרי סירוב הכניס אותו לדאון שנמשך כמעט שנתיים. את הדרך החוצה, הוא מצא באהבה ישנה שזנח מעט בתקופת הצבא ולאחריה: רכיבה על אופני טנדם. הוא שב לרכוב בטיולים של "אתגרים" - והצבע חזר ללחייו.
בסוף 2019 מדריכי העמותה, שהבחינו בתשוקה שלו לתחום, סיפרו לו שהם מחפשים רכז מתנדב שיארגן את טיולי המשפחות בארגון. "אהבתי את זה מהרגע הראשון. בשנה הראשונה ריכזתי את חוג טיולי הבוגרים ואת חוג טיולי המשפחות, בחנתי מסלולים ונהניתי מכל רגע. פעם בחודש היינו יוצאים לטיול של יומיים ולנים באיזה חאן.
"תוך כדי התחלתי ללמוד לתואר ראשון בגאוגרפיה ובחינוך חברתי-קהילתי, וכחלק מהלימודים נדרשתי לעבוד במסגרת של חינוך בלתי פורמלי. פניתי לעמותה, והם הסכימו לעזור: סיכמנו שאמשיך לעשות את מה שעשיתי - רק הפעם בתשלום, כעובד מן המניין".
עכשיו הוא עומד בראש מערך טיולי השטח בעמותה, והוא זה שמכיר כל שביל עוד לפני שהמטיילים מגיעים אליו. "לפני כל טיול אני עושה את המסלול פעמיים-שלוש, כדי לוודא שהוא בטוח לילדים ולגילגולון. אני מחשב שיפועים ודרכים ובוחר בתוואי הנכון ביותר. לפעמים מדריכי טיולים רוצים לעשות תוואי בירידה, ואני אומר להם שזה בטוח יותר בעלייה".
6 צפייה בגלריה
"אין דבר העומד בפני הרצון". דניאל וידידה מעמותת "אתגרים" במהלך רכיבה באופני טנדם
(צילום: באדיבות דניאל סטארק בריליאנט)
והעבודה הזו לא רק מאתגרת אותו מול מגבלותיו שלו - היא בעיקר מספקת. בדיוק כפי שהרגיש כשהצליח לגרום לינאי לרכוב על הגילגולון ולסיים את המסלול יחד עם כולם.
"לראות ילד עם מוגבלות שמטייל עם החברים שלו ב'אתגרים' או עם הכיתה, זה מעורר השראה", הוא אומר בסיפוק, "אני הייתי הילד שהשאירו באוטובוס, ועכשיו הילדים האלה, שבקלות היו יכולים גם הם להישאר כמוני באוטובוס, עושים את המסלול ומראים שאין דבר העומד בפני הרצון.
"'אתגרים' קמה בדיוק בשביל זה - להוכיח לילדים האלו ולסביבה שלהם, שהמגבלות לא אמורות לעצור אותם בשום דבר, ובטח שלא בדברים שהם אוהבים לעשות".
