בכל יום שישי, בשעה 15:40 באופן קבוע, מצלצל המכשיר הנייד שמונח בכניסה בבית משפחת פישר. איש אינו עונה.
זה הטלפון של סמ"ר נבו פישר ז"ל, שנפל בעזה לפני כשנה וחצי. לאחר מותו הוחזרו חפציו להוריו, ובהם גם הנייד שלו. למרות הפגיעה המשמעותית שספג המכשיר המשיך לפעול, ובין ההתראות גילו בני המשפחה תזכורת קבועה שנבו הגדיר לעצמו: להתקשר לסבא וסבתא ולאחל להם שבת שלום.
מאז מונח הנייד בפינה שהקימו הוריו לזכרו בכניסה לבית. בכל יום שישי הוא מצלצל. הם נותנים לו לצלצל במשך כמה רגעים, ואז מכבים את ההתראה שאינה נפסקת מעצמה.
גלריה
יהודית פישר עם נכדה נבו ז"ל. "היה מתקשר אלינו בכל יום שישי, לא משנה איפה הוא היה בעולם"
(צילום: אלבום פרטי)
נבו, בן 20 בנופלו, היה מפקד טנק בגדוד 46 של חטיבה 401. הוא נפל ב-8 בינואר 2025, לאחר שהטנק שעליו פיקד עלה על מטעני חבלה בבית חאנון שבצפון רצועת עזה. הוא נפגע קשה, פונה לבית החולים ומת מפצעיו.
אחרי מותו הפכה התזכורת שבטלפון למיזם הנצחה. בני משפחתו חילקו מגנטים ומדבקות עם השאלה הפשוטה: "התקשרתם לסבא וסבתא להגיד שבת שלום?". עבור משפחת פישר, אבל גם עבור סבים וסבתות רבים אחרים, השאלה הזאת מסמלת הרבה יותר משיחת טלפון שבועית.
"נבו היה מתקשר אלינו כל יום שישי, לא משנה איפה הוא היה בעולם", מספרים יהודית פישר, בת 75, ויעקב פישר, בן 76, המתגוררים בתל אביב. "זה אף פעם לא היה כדי לצאת ידי חובה. הוא היה שואל איך עבר השבוע ומה שלומנו, ואם לא היינו ביחד, הוא היה מתקשר לכל אחד מאיתנו בנפרד. הוא לא היה מסתפק בשיחה רק עם אחד מאיתנו".
יהודית פישר עם נבו בילדותו. "היה לנו קשר אמיתי וטוב"
(צילום: אלבום פרטי)
כשהיה נבו ילד, הוא ואחיו נהגו לבלות שבתות רבות בבית סביהם. כשגדלו, היו יהודית ויעקב נוסעים אליהם. "היה לנו קשר אמיתי וטוב", הם אומרים.
כיום מקפידים שאר הנכדים להתקשר אליהם בכל יום שישי. חלקם נהגו לעשות זאת גם קודם, ואחרים התחילו בעקבות נבו. "אנחנו שומעים מסבים וסבתות שמודים למשפחה על היוזמה, כי פתאום הנכדים מתקשרים אליהם להגיד שבת שלום".
בהלוויה, לצד הכאב על אובדן נכדם, הרגישו השניים שכמעט לא רואים אותם. "כשנשאו דברים אמרו שמשתתפים בצער ההורים, האחים והחברים", הם מספרים. "חשבנו לעצמנו: מה עם סבא וסבתא?".
השאלה הזאת עמדה במרכז הנופש הראשון שקיימה עמותת "משפחה אחת", הארגון הלאומי למשפחות שכולות ופצועים בישראל, במיוחד עבור סבים וסבתות שכולים. הנופש התקיים בתחילת הקיץ במלון "נבל דוד" בנתניה, והשתתפו בו כמאה סבים וסבתות מרחבי הארץ.
במשך יומיים התקיימו במקום שיחות ומפגשים, לצד הרצאות, סדנאות, מופעים ופעילויות שנועדו לאפשר למשתתפים לעצור לרגע מהתפקיד שהם רגילים למלא בתוך המשפחה: להיות אלה שמחזיקים, תומכים ודואגים לילדיהם ולנכדיהם האחרים, גם בזמן שהם עצמם מתמודדים עם האובדן.
ליקה, סבתו של סרן (במיל') איתן קופלוביץ ז"ל: "פתאום נראה שאתה שקוף. בשבעה אתה יושב בפינה וכולם מנחמים את ההורים ואת האחים. לא תמיד רואים אותך ויודעים שאתה קיים"
בבוקר היום השני, לאחר ארוחת הבוקר, התכנסו המשתתפים באחד מחדרי המלון לפעילות יוגה שהותאמה לגיל השלישי. במשך שעה הם תרגלו נשימה, מתיחות ותנועות עדינות, בקצב שאפשר לכל אחד ואחת להשתתף בדרך שנכונה להם.
רגע אישי במיוחד התרחש בסדנת "גלויות השראה": סביב השולחנות בחרו הסבים והסבתות תמונות משפחתיות והרכיבו מהן קולאז' אישי, שלצדו נכתב לכל אחד מהם משפט השראה משלו.
נופש סבים וסבתות שכולים. "פתאום נראה שאתה שקוף"
(צילום: מאיר פבלובסקי)
בין תמונה של נכד, רגע משפחתי או זיכרון מחיים שלמים, עלו סיפורים קטנים וקשרים שלא תמיד מקבלים מקום בשיחה על השכול. בסיום לקח כל משתתף את הקולאז' הביתה, כדי לתלות אותו על המקרר ולפגוש בו גם בתוך היומיום.
"כשדבר כזה נופל עליך אתה לא יודע מה קורה מסביבך, ואיפה אתה ממוקם בסדר העדיפויות", אומרת ליקה, סבתו של סרן (במיל') איתן קופלוביץ ז"ל.
איתן, בן 28 בנופלו, קצין שריון ממושב הושעיה שבעמק יזרעאל, נפל ב-15 ביוני 2024 כשמטען התפוצץ על הטנק שבו לחם בקרב בעיר עזה. הוא הותיר אחריו את אשתו יעל ואת בנם בועז, שהיה אז תינוק בן שמונה חודשים.
"פתאום נראה שאתה שקוף", ממשיכה ליקה. "בשבעה אתה יושב בפינה, וכולם מנחמים את ההורים ואת האחים. לא תמיד רואים אותך ויודעים שאתה קיים".
למה החלטת להצטרף לנופש?
"באנו לנופש הזה בעיקר כדי לדבר על עצמנו. להבין איפה אנחנו ממוקמים בתוך המבנה ההיררכי והמורכב של השכול".
סרן איתן קופלוביץ ז"ל. "לא תמיד רואים אותך ויודעים שאתה קיים"
(צילום: באדיבות המצולם)
לדברי נאווה פורמנסקי, רכזת אזור המרכז בעמותת "משפחה אחת", הצורך במסגרת ייעודית לסבים ולסבתות עלה שוב ושוב בשנים האחרונות.
"עד המלחמה האחרונה עניין הסבים והסבתות כמעט לא היה מדובר. הם היו די שקופים", היא אומרת. "רבים מהם לא ידעו אם להתערב או לא להתערב, איך להיות שם עבור הילדים והנכדים האחרים, ואיפה המקום שלהם בתוך המשפחה השכולה. בדיוק מתוך השאלות האלה נולד הנופש".
"קשה לראות את הסבל של ההורים"
ככל שהשיחות בנופש העמיקו, התברר שתחושת השקיפות היא רק חלק מהסיפור.
עבור הסבים והסבתות, השכול אינו מסתכם בפרידה מהנכד או הנכדה. לצד האבל האישי, הם נאלצים לראות גם את בנם או בתם הופכים להורים שכולים, ולנסות לתמוך בהם בתוך מציאות שאין לה מילים.
יהודית ויעקב פישר קיבלו את הבשורה על נבו מבנם, אביו של נבו, שהיה הראשון במשפחה שהתבשר על נפילתו. הוא לא רצה להודיע להם בטלפון, והגיע לביתם יחד עם קצין נפגעים. יעקב היה בבית, אך יהודית הייתה באותו זמן אצל אחת השכנות, בפעילות קבועה שבה היא משתתפת.
יהודית פישר: "הכלה שלנו מפנה הרבה מהכוחות שלה להנצחת נבו ולעזרה לאחרים. הבן שלנו מופנם יותר, ואנחנו רואים כמה קשה לו. הלב כואב, אבל צריך לנסות להתמודד ולהמשיך לחיות - ולהישאר משפחה מאוחדת"
אחותה של יהודית, שמתגוררת בבניין שבו מתגוררת השכנה, היא שהובילה את בני המשפחה אל הדירה. "כשראיתי אותם לא הבנתי בהתחלה", מספרת יהודית. "שאלתי אם נבו נפצע. בכלל לא עלה בדעתי שהוא נהרג".
שני אמבולנסים המתינו מחוץ לבניין. כשיהודית חשה ברע, היא פונתה לאחד מהם, ומשם נסעו האב והסב, יחד עם הקצינים, לביתו של בנם האחר - שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה, ומתמודד מאז עם פוסט-טראומה. "הוא ונבו היו מאוד קשורים והוא ממש התפרק", מספרת יהודית.
איך מתמודדים, במקביל לאבל שלכם, גם עם הכאב של הבן והכלה?
"זה קשה לראות את הסבל שלהם. הכלה שלנו מפנה הרבה מהכוחות שלה להנצחת נבו ולעזרה לאחרים. הבן שלנו מופנם יותר, ואנחנו רואים כמה קשה לו. הלב כואב, אבל צריך לנסות להתמודד ולהמשיך. אסור לעצור. צריך להמשיך לחיות ולהישאר משפחה מאוחדת".
נירה פפר עם נכדה יואב ז"ל. "הזמן לא עושה את שלו"
(צילום: אלבום פרטי)
גם שמואל פפר, בן 75, ונירה פפר, בת 74, מרעננה, מתארים משפחה שהשתנתה לאחר נפילת נכדם הבכור, סמ"ר יואב פפר ז"ל.
יואב, בן 19 בנופלו, היה לוחם בסיירת נח"ל. הוא נפל ב-13 בינואר 2025, במהלך פעילות מבצעית בבית חאנון שבצפון רצועת עזה, לאחר פיצוץ וקריסת המבנה שבו שהה הכוח. לצד יואב, באירוע הקשה נפלו ארבעה לוחמים נוספים: סרן יאיר יעקב שושן, סמ"ר יהב הדר, סמ"ר גיא כרמיאל וסמ"ר אביאל וויסמן, זכרם לברכה.
"יואב היה הנכד הבכור, ולכן הקשר שלנו איתו היה מאוד צמוד", מספר שמואל. "גרנו קרוב וכל תשומת הלב הייתה עליו. הוא היה משחק טניס, והיינו מסיעים אותו למשחקים ומחזירים אותו. גם כשהוא התבגר נשארנו מאוד קשורים. יש לנו נכדים שלא גרים בארץ, אבל עם יואב זה היה קרוב-קרוב".
ביום שבו נכדו נפל, שמואל היה בעבודה. בנו גיא, אביו של יואב, התקשר אליו וביקש שיגיע לביתו. בדרך, כשהוא לא מתאר לעצמו איזו בשורה קשה ממתינה לו בביתו, עצר שמואל בבית החולים איכילוב כדי לבקר את אחיינו, שאשתו הייתה בחדר לידה. "באותו יום שבו יואב נהרג, נולד תינוק חדש למשפחה", מספר שמואל בכאב.
"כשהגעתי לבית של גיא ועידית, ההורים של יואב, ראיתי שני אמבולנסים, אבל עדיין לא נפל לי האסימון", הוא מתאר. "יש לי רקע צבאי והשתתפתי בלא מעט מלחמות, ולמרות זאת כנראה שהמוח שלי בחר להתעלם מהסימנים.
"נכנסתי פנימה וראיתי את הבן שלי, את כלתי ושלושה קצינים. ואז גיא אמר לי בטון יבש שיואב נפל בעזה בבוקר. נכנסתי להלם. פשוט התיישבתי בלי להגיד דבר".
לאחר מכן נסע שמואל לספר לנירה, אשתו וסבתו של יואב, שהייתה באותו זמן בעבודה. הוא החליט שלא למסור לה את הבשורה בטלפון, מחשש לאופן שבו תגיב. נפגשנו וסיפרתי לה שיואב נפל, והיא פרצה בבכי.
"נסענו בחזרה לבית המשפחה, ואז היינו צריכים לחשוב איך מודיעים לאחים של יואב, שהיו בבית הספר", הוא מתאר, "ידענו שתוך זמן קצר התקשורת תתחיל לפרסם את האירוע, והיינו צריכים להגיע אליהם קודם. אבל איך מודיעים בשיחת טלפון שיואב נפל?"
שמואל פפר, סבו של סמ"ר יואב פפר ז"ל: "נירה ואני מחזיקים חזק את החיים תחת הכלל ש'במותם ציוו לנו את החיים'. אנחנו בעשייה ובעבודה מהבוקר עד הערב. אנחנו יוצאים עם חברים ולא נותנים לעצמנו לשקוע, ולומדים לחיות עם ולצד השכול"
את האשליה שהזמן מרפא, שמואל ונירה למדו לזנוח מזמן. "האסון כבר קרה, המשפחה השתנתה ולצערנו, אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור", הם אומרים. "אין ספק שהמשפט שהרבה אוהבים לומר, שהזמן עושה את שלו, הוא פשוט לא נכון".
ובכל זאת, שניהם בוחרים להמשיך להיות פעילים. "יש לנו הרבה מעגלים שעוטפים אותנו", אומר שמואל. "נירה ואני מחזיקים חזק את החיים תחת הכלל ש'במותם ציוו לנו את החיים'. אנחנו בעשייה ובעבודה מהבוקר עד הערב. אנחנו יוצאים עם חברים ולא נותנים לעצמנו לשקוע, ולומדים לחיות עם ולצד השכול".
"חרשנו את כל הגולן עם האופניים"
נושא שחזר כמעט בכל שיחה בנופש הוא הקשר המיוחד שבין סבים וסבתות לנכדיהם, קשר שבמקרים רבים התגלה כעמוק ואישי הרבה יותר מכפי שהסביבה ידעה.
שמחה בלאס, בן 81, ושרה בלאס, בת 79, מקיבוץ סעד שבעוטף, איבדו את נכדם סרן לירון שניר ז"ל, בנה של בתם פזית.
לירון, בן 25 בנופלו, היה מפקד צוות בסיירת גולני. הוא נפל ב-21 בנובמבר 2023 בקרב בשכונת זייתון בעיר עזה, לאחר שנפגע מירי בעת שהוציא את פלג גופו העליון מהנמ"ר כדי לסרוק את השטח.
שמחה ושרה בלאס עם נכדם, לירון שניר ז"ל (ראשון מימין). "דברים אישיים שלו הוא היה משתף איתנו"
(צילום: אלבום פרטי)
"הורים לא תמיד יודעים מה הקשר של סבא וסבתא עם הנכד ומה עומק החיבור", אומר שמחה. לירון, מספר שמחה, נהג להתקשר לשרה מדי יום שישי, רגע לפני כניסת השבת.
"גם כשהיה בישיבה וגם בטירונות, הוא תמיד היה מתקשר", אומרת שרה. "היה לנו קשר עמוק מאוד. דברים אישיים שלו הוא היה משתף איתנו".
שרה זוכרת היטב את המפגש האחרון עם לירון, חמישה ימים לפני שנהרג. באותה תקופה היא ושמחה היו מפונים מביתם למלון בירושלים. "הוא הגיע לבקר אותנו, ישבנו איתו בלובי למעלה משלוש שעות, ואני זוכרת שהייתי ממש צמודה אליו כל המפגש".
זמן קצר לפני שלירון היה צריך ללכת והם נפרדו ממנו, שאלה אותו שרה מדוע הוא נחוש כל כך להיכנס לעזה. "הוא אמר לי: 'כדי שתוכלי לחזור הביתה, כדי שיהיה לך שקט וכדי להחזיר את החטופים'".
את הבשורה הקשה על נפילתו קיבלנו השניים במלון. "היינו באמצע מפגש עם מפונים אחרים, ואז הרב שלנו אמר שהוא צריך לדבר איתנו. זה היה קשה מנשוא", הם מספרים ונזכרים ברגע שבו הרב ארגן להם מונית שתיקח אותם מהמלון לעופרה, שם נולד וגדל לירון ושם גם התגוררה בתם, אמו של לירון, ומשפחתה, והם ישבו יחד עימם בשבעה.
שרה זוכרת היטב את המפגש האחרון עם לירון, חמישה ימים לפני שנהרג. באותה תקופה היא ושמחה היו מפונים מביתם שבקיבוץ סעד, למלון בירושלים. "ישבנו איתו בלובי למעלה משלוש שעות, ואני זוכרת שהייתי ממש צמודה אליו כל המפגש"
את העובדה שלירון כבר לא יתקשר בימי שישי - או בכלל - הם עדיין מעבדים. "אנחנו עושים עבודה עם עצמנו כל הזמן כדי לא לשקוע בשכול, כי קל מאוד לשקוע בו".
הם משתתפים יחד בטיפול שבועי במרכז "חוסן" בשדרות, ומגיעים למפגשים הקבועים של "משפחה אחת". חלק מהמפגשים כוללים פעילויות יצירה וסדנאות שונות, ולא תמיד עוסקים ישירות באובדן. "אנחנו מאוד פעילים ותמיד יש לנו תוכניות, וככה אנחנו מתמודדים", שמחה ושרה מדגישים.
"אנחנו חושבים שהיקירים שאיבדנו היו רוצים שנמשיך לחיות. המוטו של לירון היה להמשיך קדימה ולעשות דברים טובים, וזה מה שמוביל אותנו בהתמודדות עם האובדן שלו".
אליעזר רוט עם נכדו עומרי ז"ל. "מהרגע שהוא נולד היה בינינו קשר מיוחד"
(צילום: אלבום פרטי)
הקשר של אליעזר רוט, בן 78 מקצרין, עם נכדו רס"ר (במיל') עומרי רוט ז"ל, היה חלק מרכזי מחייו.
עומרי, בן 25 בנופלו, היה מפקד טנק בגדוד 53 של חטיבה 188. הוא נפל ב-7 בדצמבר 2023 במהלך קרב בשכונת שג'אעייה בעיר עזה, כששיירת הטנקים נקלעה למארב וטיל נ"ט פגע בטנק שבו היה.
"מהרגע שעומרי נולד היה בינינו קשר מיוחד", מספר אליעזר. "כל פעם שהייתה לו בעיה, הוא לא היה פונה להורים שלו, אלא לאשתי זהבה ואליי. כשהוא היה קטן חרשנו את כל הגולן עם האופניים. היינו נוסעים למג'דל שמס ולקטיף דובדבנים. היינו מאוד מאוד קרובים".
אליעזר היה בביתו בלילה שבו קיבל את הבשורה. "כבר הייתי במיטה. דפקו בדלת, אבל אני ישן בלי מכשירי שמיעה ולכן לקח לי זמן לפתוח. כשראיתי הרבה אנשים, חלקם על מדים, מיד הבנתי. ישר אמרתי: 'זה עומרי'".
אליעזר ועומרי בילדותו. "כשראיתי הרבה אנשים, חלקם על מדים, מיד הבנתי"
(צילום: אלבום פרטי)
באותה תקופה הייתה זהבה, אשתו, מאושפזת במרכז שיקומי בפרדס חנה, לאחר שנאלצה לעבור כריתת רגל בעקבות מחלת הסוכרת ממנה היא סובלת. עומרי נהג לבקר אותה בכל יום שישי, מיד כשחזר מהבסיס. את הבשורה על נפילתו קיבלה במהלך השיקום, ולמרות זאת לא ויתרה והגיעה להלוויה.
לאחר מותו של עומרי הידרדר מצבה, והיא נאלצה לעבור כריתה של רגלה השנייה. וכשלושה חודשים לאחר מכן היא נפטרה. "זה לא היה רק טראומה, זה היה הרבה יותר מזה", אומר אליעזר. "היא לא הצליחה לצאת מזה".
מאז נפילתו של עומרי, אליעזר - מהרגע שהוא קם בבוקר ועד שהוא הולך לישון - עונד על צווארו תליון עם דמותו של נכדו האהוב. בכל יום שישי הוא פוקד את קברו ומדליק נר לזכרו. לעיתים הוא גם חוזר לבדו למקומות שבהם נהגו לטייל יחד.
"רק לפני שבוע נסעתי לאזור שבו היינו קוטפים דובדבנים", הוא מספר. "רציתי להיזכר קצת בימים האלה. היה עצוב מאוד להיות שם עכשיו בהשוואה לאז. עד האסון היו לנו הרבה מאוד ימים מאושרים ".
אליעזר רוט עם נכדו עומרי ז"ל. "כשראיתי את הטנק בכיתי עליו"
(צילום: אלבום פרטי)
זמן קצר לאחר שעומרי נפל, הצטרף אליעזר לקבוצת סבים שכולים שמפעילה העמותה באזור עמק הירדן. "אנחנו מחכים בכל פעם למפגש הבא", הוא אומר. "אנחנו עושים תרגילים, יושבים וכל אחד מספר את הסיפור שלו, ויש לזה השפעה כל כך גדולה".
מתוך המפגשים עלה גם הרעיון לבקר יחד באתרי ההנצחה של הנכדים. במקרה של עומרי מדובר בטנק שבו נפל, שלאחר מאמצי המשפחה הועבר לאתר של חטיבה 188 ברמת הגולן. "כשראיתי את הטנק בכיתי עליו", מספר אליעזר. "במפגש הבא ניסע עם הקבוצה לבקר אותו".
"את יודעת שכבר נהרג לי אחד?"
על דלתה של דליה נבון, בת 70 מפתח תקווה, דפק השכול פעמיים בתוך 42 ימים. סמ"ר אלקנה נבון ז"ל היה בנו של בנה רפי ושל כלתה שירה. סמ"ר איתי פוגל ז"ל היה בנה של בתה יעל. מלבד העובדה שהשניים היו בני דודים, הם גם היו חברים קרובים.
אלקנה, בן 20 בנופלו, היה מפקד כיתה בגדוד 906 של חטיבת ביסל"ח. הוא נפל ב-31 באוגוסט 2024, במהלך פשיטה על בית במחנה פליטים בג'נין. כאשר הכוח נתקל במחבלים, אלקנה הסתער ראשון ונהרג בחילופי האש.
דליה נבון עם בעלה אברי ונכדיהם, אלקנה נבון (שני מימין) ואיתי פוגל זכרם לברכה
(צילום: אלבום פרטי)
באותו בוקר שהתה דליה בביתה של בתה יעל ביישוב יקיר. איתי היה אז בלחימה בעזה. קציני הנפגעים הגיעו לבית הוריו של אלקנה בפתח תקווה וביקשו להגיע גם אל בני המשפחה האחרים, אך שירה ביקשה מהם שלא לדפוק על דלתה של יעל, שכן בנה לוחם בעזה והיא עלולה הייתה להיבהל מאוד.
במקום זאת, שירה בחרה לצלצל לגיסתה ולבשר לה בעצמה על נפילתו של בנה. "ברגע שראינו את הטלפון הבנו שיש קצינים בבית ושקרה משהו", מספרת דליה. "בתוך שניות הבנו שאלקנה איננו".
חודש לאחר נפילתו של אלקנה, הייתה אמורה להתקיים חתונתה של אחותו איילה. למרות האבל הכבד, החליטה המשפחה לקיים אותה כמתוכנן. "קיבלנו החלטה שהולכת להיות חתונה, והחתונה הכי שמחה בעולם", מספרת דליה.
דליה ואברי עם אלקנה ואיתי. "כנראה שברגעים האלה מתתי"
(צילום: אלבום פרטי)
המשפחה קמה מהשבעה, ציינה את השלושים וניסתה לאסוף את עצמה. אלא שבערב יום כיפור הגיעה בשורה מטלטלת נוספת; איתי, בן 22 בנופלו, שירת כמפקד טנק בגדוד 46 של חטיבה 401. הוא נפל ב-11 באוקטובר 2024, לאחר שהטנק שבו לחם נפגע מטיל נ"ט במהלך קרבות באזור רפיח.
"עוד התלבטתי מה אלבש לתפילת 'כל נדרי'", מספרת דליה. "בערב יום כיפור יש דממה כזאת, כי כולם כבר בבתים, ואז נשמעה נקישה בדלת. פתחתי ותוך שנייה ראיתי שלושה קצינים".
כשהבינה מי עומד מולה, שאלה את קצינת הנפגעים: "את יודעת שכבר נהרג לי אחד?", הקצינה השיבה שכן. "אני כנראה ברגעים האלה מתתי", אומרת דליה.
דליה ואברי עם אלקנה ואיתי בילדותם. "שאלתי את קצינת הנפגעים: 'את יודעת שכבר נהרג לי אחד?'"
(צילום: אלבום פרטי)
לצד הסיפורים הכואבים, עלתה בנופש גם חשיבותו של המפגש עצמו. עבור רבים מהמשתתפים הייתה זו הפעם הראשונה שבה ישבו בחדר אחד עם אנשים שלא היה צורך להסביר להם דבר, שמבינים מה המשמעות של לאבד נכד, לשבת בשבעה ולהרגיש שלא רואים אותך - ובכל זאת, לקום בבוקר ולהמשיך לתפקד עבור המשפחה.
נאווה פורמנסקי, מספרת שלא מעט מהמשתתפים התלבטו אם להגיע. "לא היה להם פשוט להצטרף לנופש, אבל עשינו הכול כדי לשכנע אותם לנסות בכל זאת, כי ידענו שזה יכול לעשות להם טוב", היא אומרת.
"לא היה להם פשוט להצטרף, אבל שכנענו אותם כי ידענו שזה יעשה להם טוב". הסבים והסבתות בהרצאה במהלך הנופש
(צילום: מאיר פבלובסקי)
התהליך שהוביל להוצאתו של הנופש לפועל, התחיל זמן רב קודם לכן. עמותת "משפחה אחת", שהוקמה לפני 25 שנה על ידי בני הזוג שנטל ומרק בלזברג - שנטל אף זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים, בזכות פועלה למען משפחות שכולות ונפגעי טרור - מעניקה למשפחות ליווי רגשי, טיפולי וכלכלי, ומאז 7 באוקטובר הרחיבה את פעילותה במטרה להגיע לכל משפחה בארץ שנפגעה כתוצאה מאירועים ביטחוניים.
לאורך כל השנתיים וחצי האחרונות, רכזי העמותה פקדו את בתי המשפחות, לעיתים בשבעה ולעיתים בהמשך הדרך. במקרים רבים ביקשו גם את פרטי הקשר של הסבים והסבתות, מתוך ההבנה שגם הם חלק ממעגל השכול.
בהמשך, החלה העמותה לקיים מפגשים קבועים לסבים ולסבתות שכולים באזורים שונים בארץ. מתוך המפגשים עצמם, ובשיתוף המשתתפים, עלה הרעיון לקיים נופש משותף.
מעבדים את השכול. סבים וסבתות שכולים בנופש העמותה
(צילום: מאיר פבלובסקי)
מה עמד במרכז הנופש - הזיכרון או האנשים עצמם?
"בנינו את הנופש פחות מתוך רצון לדבר על הנכד או הנכדה, ויותר כדי לדבר עליהם עצמם", אומרת פורמנסקי. "על המקום שלהם בתוך המשפחה מאז האובדן, ועל השאלה איך ממשיכים מכאן".
לדברי משה סוויל, מנכ"ל העמותה, הנופש נולד מתוך צורך שעלה שוב ושוב מהשטח: "כשאנחנו מדברים על שכול, באופן טבעי אנחנו חושבים קודם על הורים, אחים ובני זוג. אבל מאחורי מרבית המשפחות עומדים גם סבא וסבתא שאיבדו נכד או נכדה.
"הסבים נמצאים בעמדה מורכבת מאוד - מצד אחד הם אבלים בעצמם, ומצד שני ממשיכים להיות מקור התמיכה של המשפחה כולה. והנופש נולד מתוך ההבנה שגם להם יש צרכים ייחודיים".
בינתיים, בבית הוריו של נבו פישר ממשיך הטלפון לצלצל בכל יום שישי בשעה 15:40. סבו וסבתו אינם נמצאים לידו כשהוא מצלצל, אבל באותה שעה ממש מצלצלים גם הטלפונים בביתם. על הקו - שאר הנכדים, שממשיכים את ההרגל של נבו, ומתקשרים לאחל לסבא וסבתא שבת שלום.
