לפני כשבועיים התקיים בבג"ץ הדיון המסכם בעתירה שהגישו נגד המדינה, לפני יותר מארבע שנים, כ-30 ארגונים המפעילים מעונות יום שיקומיים.
העתירה עסקה לכאורה בשאלה תקציבית: האם המדינה מתקצבת באופן ריאלי את הטיפולים הפרא-רפואיים שהיא עצמה מחייבת אותנו לספק לפעוטות עם מוגבלות. אלא שהדיון עסק בשאלה גדולה הרבה יותר: מה שווה זכות שנקבעה בחוק, אם המדינה אינה מתקצבת אותה באופן שמאפשר את מימושה?
גלריה
זכויות אינן נמדדות רק בספר החוקים, אלא ביכולת לממש אותן במציאות. "בית רז", המעון השיקומי שמפעיל בית "איזי שפירא"
(צילום: באדיבות בית "איזי שפירא")
בשנת 2000 חוקקה ישראל את חוק מעונות היום השיקומיים - חוק פורץ דרך בקנה מידה עולמי. הוא קבע כי פעוטות עם מוגבלות יקבלו מסגרת טיפולית מקיפה, המעניקה תחת קורת גג אחת חינוך, שיקום, עבודה סוציאלית וליווי למשפחה.
הרעיון היה פשוט ויעיל: במקום שהורים לילד עם מוגבלות ייאלצו לנהל מדי יום מסע בין אינספור גורמים ושירותים, המערכת תתארגן סביב הילד ותספק מענה כולל, מתואם ואפקטיבי.
זהו חוק שישראל יכולה להתגאות בו, אלא שזכויות אינן נמדדות רק בספר החוקים – הן נמדדות ביכולת לממש אותן במציאות.
קשה להתחרות בשוק העבודה, כשהמדינה עצמה מתמחרת את אותו איש מקצוע בשני תעריפים שונים. התקנים שהחוק מחייב אותנו לאייש נשארים לעיתים ריקים, ומי שמשלמים את המחיר הם הילדים
כ-4,500 פעוטות מקבלים כיום שירות במעונות יום שיקומיים ברחבי הארץ. אלו הילדים הזקוקים יותר מכל להתערבות מוקדמת, מקצועית ואינטנסיבית. עבורם, טיפול שניתן בזמן יכול לשנות מסלול חיים שלם.
אבל בעוד המדינה מכירה בחשיבותם של מקצועות הבריאות, ואף מחייבת את המעונות לספק את הטיפולים האלה, היא אינה מתקצבת את אנשי המקצוע באופן שוויוני: קופות החולים מקבלות כיום כ-220 שקלים עבור שעת טיפול, ואילו המעונות השיקומיים מקבלים כ-100 שקלים בלבד. הפער, שהיה משמעותי כבר כשהעתירה הוגשה ב-2022, רק הלך והתרחב מאז.
התוצאה ברורה וצפויה: המעונות מתקשים לגייס ולשמר פיזיותרפיסטים, קלינאי תקשורת ומרפאים בעיסוק.
קשה להתחרות בשוק העבודה, כשהמדינה עצמה מתמחרת את אותו איש מקצוע בשני תעריפים שונים. התקנים שהחוק מחייב אותנו לאייש נשארים לעיתים ריקים, ומי שמשלמים את המחיר הם הילדים.
עמיר לרנר, מנכ"ל ארגון בית איזי שפיראצילום: באדיבות בית איזי שפיראמאחורי המספרים האלה יש פעוטות שמחכים לקלינאית תקשורת שתספיק להכיר אותם באמת, לפני שתיאלץ לעבור למקום שמציע שכר ותנאים טובים יותר; ומדריכות שמספרות שוב ושוב את אותו סיפור לאשת מקצוע חדשה, במקום לעקוב אחר טיפול מתמשך.
לדברי עדנה קרני, מנהלת מעון היום השיקומי "בית רז" בבית איזי שפירא, "התקצוב הקיים מחייב אותנו להתפשר על דברים בסיסיים בטיפול בילדים. נשות מקצוע צעירות מגיעות, צוברות ניסיון ותוך זמן קצר עוזבות לשוק הפרטי או לקופות החולים. עבור הילדים מדובר בפחות יציבות, פחות המשכיות ופחות מומחיות טיפולית".
סדרי עדיפויות, לא טעות
בדיון טענה המדינה כי בחנה את הסוגיה לעומק והגיעה למסקנה שאין ממש בטענותינו. לא הוצגו נתונים, מחקרים או ניתוחים כלכליים שיסבירו מדוע הפערים מוצדקים.
המדינה אף דאגה להבהיר לבית המשפט כי מדובר בסוגיה של סדרי עדיפויות תקציביים, וכי אין זה מתפקידו של בג"ץ להתערב בהחלטות מסוג זה.
במובן מסוים, זו אולי האמירה הכנה ביותר שנשמעה באולם. כשהמדינה טוענת שאין לבית המשפט סמכות להתערב משום שמדובר בהחלטה של תעדוף תקציבי, היא למעשה אומרת שהפער אינו טעות. הוא תוצאה של בחירה.
להורים של פעוט עם מוגבלות אין עניין במחלוקות בין הרשויות. הם אינם שואלים אם האחריות מוטלת על משרד הבריאות, משרד האוצר, הכנסת או בית המשפט. הם שואלים שאלה פשוטה הרבה יותר: האם הילד שלהם יקבל את המענה שהמדינה התחייבה לתת לו?
במשך שנים מתנהל בישראל ויכוח ציבורי סוער על מערכת המשפט, על סמכויות בג"ץ ועל היחסים בינו לבין הממשלה והכנסת. לרוב זהו ויכוח פוליטי, אידיאולוגי ולעיתים אפילו שבטי: כל צד משוכנע שהוא מגן על הדמוקרטיה, וכל צד משוכנע שהצד השני מסכן אותה.
הדיון בבג"ץ המחיש לי שהוויכוח הזה אינו תאורטי. כשהכנסת מחוקקת חוק מתקדם וערכי, אך המדינה אינה מתקצבת אותו באופן שמאפשר את יישומו המלא. כשהיא מכירה בצורך, אך בוחרת להקצות לו פחות משאבים. וכשבית המשפט מהסס להתערב משום שמדובר בשאלה תקציבית - התוצאה אינה רעיונית. היא נמצאת בחיים עצמם.
אל תוך הפער שבין החוק, התקציב והיכולת לאכוף את מימושו, נופלים ילדים אמיתיים ומשפחות אמיתיות.
אינני חושב שהשופטים אדישים למצוקת הפעוטות. להפך. גם המלצתם להסתפק בהישגים החלקיים שנרשמו לאורך הדרך נבעה, ככל הנראה, מהבנה של מגבלות תפקידם. אבל דווקא משום כך יצאתי מהדיון עם שאלה מטרידה עוד יותר: מה קורה כשכל אחד מהמנגנונים פועל בתוך גבולות הגזרה שלו, ובכל זאת הבעיה נותרת ללא פתרון?
אל תוך הפער שבין החוק, התקציב והיכולת לאכוף את מימושו - נופלים ילדים אמיתיים
(צילום: באדיבות בית "איזי שפירא")
בסופו של דבר, להורים של פעוט עם מוגבלות אין עניין במחלוקות בין הרשויות. הם אינם שואלים אם האחריות מוטלת על משרד הבריאות, משרד האוצר, הכנסת או בית המשפט. הם שואלים שאלה פשוטה הרבה יותר: האם הילד שלהם יקבל את המענה שהמדינה התחייבה לתת לו?
הדיון בבג"ץ הראה שגם מאבק משפטי צודק, אינו תמיד מספיק. אם אנחנו רוצים שההבטחה הגלומה בחוק מעונות היום השיקומיים תתממש במלואה, אסור שהמאבק יישאר רק באולם בית המשפט.
הוא חייב לצאת אל המרחב הציבורי, לקבל פנים ושמות, ולחבר בין ארגונים, אנשי מקצוע, הורים ומקבלי החלטות סביב דרישה אחת ברורה: לקיים את החוק כלשונו ולתקצב את השירותים הקבועים בו. לא כדי לקבל יחס מועדף, אלא רק כדי שהמדינה תעמוד במה שכבר הבטיחה לילדים הזקוקים לכך יותר מכל.
כותב הטור הוא מנכ"ל ארגון "בית איזי שפירא"
