עד 7 באוקטובר הייתי אדם פרטי מאוד. עבדתי כעובדת סוציאלית בשתי עבודות במגזר הציבורי, וטיפלתי גם בקליניקה פרטית. הקפדתי לשמור על אנונימיות כמתבקש בתחומי הטיפול הנפשי, חייתי את חיי המשפחתיים והרגשתי שהעולם הוא מקום סביר וברור - פחות או יותר.
אומנם יש בו הרבה עוולות ומצוקות (בכל זאת, זהו תחום העיסוק של עובדים סוציאליים), אבל יש גם הרבה מאוד יכולות, כוחות ומשאבים. הכרתי את השטח ואת המערכת הציבורית, שבה לצרכים יש מענים ובה ברור מי אחראי על מה.
טבח 7 באוקטובר טרף את כל הקלפים בכל מובן שאפשר להעלות על הדעת. זאת הייתה יממה בלתי נגמרת, הווה מתמשך שנדמה שלא יסתיים לעולם. החדשות סירבו להתעכל, עמדו כמו גוש ענקי בגרון - אי אפשר לבלוע, אי אפשר להקיא; אי אפשר לומר שזה לא קורה, ועוד לא ברור מה כן קרה.
בסוף אותו יום ידעתי את הדברים הבאים: אלפי מחבלים חדרו לישראל, רצחו וחטפו חיילים ואזרחים רבים, מכל גיל. לניר עוז, הקיבוץ שלי, פלשו מאות מחבלים, היה כאוס אדיר, יותר ממאה אנשים נחטפו ו"נעלמו" באותו יום, הקיבוץ עלה באש ונבזז, ובאותה נקודת זמן לא היה לי קצה חוט בנוגע לגורלם של אימי, אבי ואחי.
8 צפייה בגלריה
חנה ורמי קציר ז"ל, הוריה של כרמית. ב-7 באוקטובר קרסו אמונות ותפיסות עולם, שהותירו אחריהן בולענים נפשיים וחברתיים מורכבים וקשים לעיכול
(צילום: אלבום פרטי)
בתוך שנה וחצי מאותו יום נורא איבדתי את שלושתם: אבי רמי נרצח בטבח, אמי חנה ואחי אלעד נחטפו לעזה. אמי שוחררה בהסכם כעבור 49 יום - אך אושפזה במצב בריאותי קשה ביותר עקב נזקי השבי, עד לפטירתה כעבור שנה. אלעד שרד בעזה 99 יום, ונרצח בשבי. גופתו הושבה לישראל באפריל 2024.
חלפו מאז שנתיים וחצי.
האמונות שקרסו
הדבר הראשון שאדם לומד בחייו מתרחש עם היוולדו, כשאימו ואביו נושאים אותו בזרועותיהם ובדרך כך מלמדים אותו את האמנה האתית הבסיסית: הגדול שומר על הקטן והחזק שומר על החלש. עבור התינוק שרק נולד, יש חשיבות אדירה לתחושת ביטחון, מוגנות ושמירה הדדית.
אמנה זו מתרחבת בהמשך החיים לכלל המישורים, כולל ביחס שלנו למערכות ולמנהיגי המדינה שבה אנו חיים. במובן הזה ניתן לחשוב על מנהיגות כהרחבה של היסוד הקיומי המכריע ששוזר במהותו אתיקה וכתרגומה הלכה למעשה לשמירה על האחר, לראייתו ולהגנה על קיומו הפיזי, הנפשי והרוחני.
בניסיון להתחקות אחר השבר העמוק שבו אנו מצויים, אנסה לשרטט את ההיבטים באמנה היסודית הזאת שקרסו, ואת הערכים שנוכל לשים לנגד עינינו בדרך לתיקון שאסור לנו לוותר עליו.
ב-7 באוקטובר ובמלחמה שפרצה בעקבותיו, קרסו אצלי - ואצל ישראלים רבים - לא מעט אמונות ותפיסות עולם, שהותירו אחריהן בולענים נפשיים וחברתיים מורכבים וקשים לעיכול. הנה כמה מהם:
1. "יש מבוגר אחראי". במשפחה מתפקדת, כמו גם במדינה מתפקדת - זה הבסיס לכול. וכשהבסיס הזה קרס, נחשפו כל שאר המחדלים והכשלים שעמדו ביסוד ההשתלשלות של אותו אירוע עצמו: אין הגנה, אין מדינה, יש קריסת מערכות.
זהו שבר בסיסי ועמוק. זוהי הפרת סדרי עולם - הן בקרב האדם היחיד שנפגע באופן ישיר מהטרור ומהמלחמה, אך במידה רבה גם בקרב החברה הישראלית כולה, שחוותה את האירועים האלה או הייתה עדה להם.
היעדר המבוגר האחראי בא לידי ביטוי בכמה מובנים: התפקיד הראשון של מבוגר אחראי הוא להגן על מי שנמצא באחריותו. ב-7 באוקטובר התברר שלא היינו מוגנים כלל. כנגד כל ההבטחות על ה"הגנה שהגדר מעניקה לנו" - ארגוני הטרור פרצו אותה בקלות. ובניגוד לתפיסה שהמודיעין והממשלה ערניים לכל תנועה מעבר לגדר, חדירת מחבלים המונית תפסה אותנו בהפתעה מוחלטת, והובילה לאירוע טרור ולחטיפה חסר תקדים: 1,200 נרצחים בטבח, ועוד 251 בני אדם שנחטפו לעזה והצטרפו לארבעה ישראלים שנחטפו כבר ב-2014.
מאוקטובר 23' ועד היום - בכל הזירות - אנחנו חשים את היעדרו של המבוגר האחראי שיגן עלינו.
התפקיד השני של המבוגר האחראי, הוא הושטת עזרה בזמן אמת. בקיבוץ ניר עוז הצבא לא התייצב, גם לא המדינה. אחרון המחבלים עזב כשעה וחצי לפני שכוחות הביטחון הראשונים הגיעו. אחד מכל ארבעה מתושבי ניר עוז נרצח או נחטף באין מפריע. רק כיתת הכוננות יצאה להגן בגבורה על תושבי הקיבוץ, ומנעה טבח גדול עוד יותר. הצבא, כאמור, לא הגיע לעזרתם.
מ-8 באוקטובר חיכיתי בביתי למבוגר אחראי שיספר לי מה קרה למשפחתי, ויסביר איך ומתי מחזירים את החטופים. אבל הימים חלפו, ומדינת ישראל הרשמית לא התייצבה. במקומה התייצבו אנשים טובים שהתנדבו להושיט יד, ארגונים אזרחיים ועמותות ששורדות מתרומות הציבור
"בניר עוז כל אדם לעצמו". את המשפט הזה אמר בכנות מפתיעה וכשהוא חסר אונים, מוקדן שקצרה ידו מלהושיע לחברתי, בת הקיבוץ, שהתקשרה לאחד ממוקדי החירום ב-7 באוקטובר. הקיבוץ הקטנטן שלי, שהיו בו ועדות בריאות ותרבות ופעילויות לגיל השלישי ורווחה. שהיו בו אחראים לכל צורך ואחריות כתפיסה קהילתית - היה משותק באותו יום.
אף עזרה לא הגיעה, ומצב החירום חסר התקדים לא אפשר את הפעלתו של מערך הערבות ההדדית שכל כך אפיינה את ניר עוז. הורים לא הצליחו להגן על ילדיהם, ילדים לא הצליחו להגן על הוריהם הקשישים, חברים לא הצליחו להציל את החברים שעימם גדלו כמשפחה כל חייהם.
ההבנה הזאת, שבמשך שעות ארוכות שבה הם היו נתונים תחת סכנת חיים מיידית ואימה בלתי נתפסת, כל אדם היה לעצמו ונלחם על חייו לבדו, היא אנטיתזה לקהילת ניר עוז. זו גם אנטיתזה למה שהנחתי והנחנו כולנו, או לפחות רובנו, על המדינה שבה אנחנו חיים.
התפקיד השלישי של מבוגר אחראי הוא הושטת יד וטיפול לאחר האסון. קריסת המערכות לא הסתיימה ב-7 באוקטובר. מ-8 באוקטובר חיכיתי בביתי למבוגר אחראי שיספר לי מה קרה למשפחתי, ויסביר לי איך ומתי מחזירים את כל מי שנחטף באותו יום.
אבל הימים חלפו, ומדינת ישראל הרשמית לא התייצבה. במקומה התייצבו אנשים טובים שהתנדבו להושיט יד, ארגונים אזרחיים ועמותות ששורדות באמצעות תרומות מהציבור. ובאותו זמן ממש שבו המדינה נעלמה ונאלמה - אלפי ישראלים לא ידעו מה עלה בגורל בני משפחותיהם, לא קיבלו סיוע ולא תשובות. במקביל, עשרות אלפי אנשים פונו מבתיהם (רבים מהם עדיין מפונים), ואף מערכת ממשלתית לא תפקדה כמצופה וכנדרש באותו יום וגם לא בימים שהגיעו אחר כך.
2. "כל ישראל ערבים זה לזה". אמונה משותפת בסיסית נוספת שקרסה ב-7 באוקטובר, והמשיכה ושקעה מטה בימים שלאחר מכן, היא ש"חיי אדם תחילה" וש"כל ישראל ערבים זה לזה". הפקרת בני אדם בשבי ל-843 ימים, שבהם היו החטופים החיים נתונים בסכנת מוות מתמדת, והחטופים החללים היו בסכנת היעלמות לנצח תחת הפגזות שלא פסקו - היא פגיעה אנושה הן בתחושת הביטחון האישי של כל מי שמתגורר במדינה, והן בשני אתוסים מרכזיים ביהדות: "אֵין לְךָ מִצְוָה גְּדוֹלָה כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים", ו"לא מפקירים פצועים בשטח".
מהאתוסים הללו, נגזרה גם התפיסה שמדינת ישראל מחויבת לשלוח סיוע לכל מקום - בארץ ובעולם - שבו אזרח ישראלי נמצא בסכנה.
אבל מעבר לאתוס, מדינת ישראל גם כללה בחוק הלאום - חוק חדש יחסית - סעיף המציין במפורש כי "המדינה תשקוד על ביטחונם של בני העם היהודי ועל ביטחונם של אזרחיה הנמצאים בצרה ובשבייה בשל יהדותם או אזרחותם". אולם בהפקרתה את החטופים בשבי חמאס, המדינה למעשה לא צייתה לחוקים שהיא עצמה קבעה.
3. "מנהיג רוצה בטובת אזרחיו ומחויב להם באופן שוויוני". ב-7 באוקטובר צצה בחיינו מילה שמעולם לא נשמעה באופן חריף, עקבי וזועק כל כך: "הפקרה". מושג מופשט לכאורה, שהופעתו בזמן שהפגיעות מוחשיות וקונקרטיות כל כך, מדגישה את חשיבותו.
מושג ה"הפקרה" נמצא בזיקה ישירה לאותה אמנה יסודית שהופרה. ככל שנקף הזמן מ-7 באוקטובר אל תוך התמודדות המשפחות השכולות ומשפחות החטופים, עם התהום שנפערה בחייהן ובחיי העם כולו - כך חלחלה יותר ויותר תחושה שלא זו בלבד שהופקרנו בזמן שקדם לטבח ובמה שהתרחש במהלכו, אלא שנוצרו חיץ ואף ניכור ועוינות מטלטלים בין קורבנות הטבח ומשפחותיהם - ובין הגורמים האחראים.
ככל שזעקת המשפחות על ההפקרה נחוותה כהאשמה, כך הפכה ההנהגה את המשפחות - הקורבנות עצמם - לאויב מסוכן. וכך בקרב קהילה ענקית של אזרחים פצועים, קרסה בהדרגה ההנחה שההנהגה, ממש כמו הורה, רוצה בטובתם של כל אזרחיה.
מנהיגות ליברלית, פלורליסטית ודמוקרטית, מאפשרת למחנות להתנגד באופן ערכי זה לזה, ועדיין להישאר שותפים לאותה משפחה שצריכה לנהל את מחלוקותיה מתוך שמירה על כל אחד ואחת משותפיה, ומתוך הקשבה לטענותיו.
במקום זאת, נשמעו יותר ויותר קולות שביטאו את החוויה הכואבת והמאיימת שלהנהגה שלנו יש ילדים מועדפים וילדים דחויים. השטח הפך להיות רווי בחוויות של "גזלייטינג", האשמת הקורבן, ביזוי ושמחה לאיד של אלה שזעקו את אסונם.
אי-היכולת של ההנהגה לשאת את התוכחות והביקורת ולטפל בהן באופן שייתן להן מענה מתקף, כזה שלוקח אחריות בדיעבד ומטפל במחדלים בהווה - יצרה קרע הולך וגדל שעודנו נפער.
הטראומטי והפוליטי התערבבו באופן ממאיר, ובמקום המבנה המשפחתי של הורים וילדים כמבנה שומר ותומך - השתלטה תמונת מציאות מפוצלת של "בעדי" או "נגדי", "אוהב" או "אויב" בתוך המשפחה. זהו מצב הרסני מאין כמוהו, שלא מביא בחשבון את פערי הכוחות בין ההנהגה לאזרחיה ואת הבדלי התפקידים ביניהם, מה שבפסיכואנליזה רואים כתסמינים פרוורטיים במשפחה (מתייחס בפסיכולוגיה למבנה אישיות שמאופיין במניפולטיביות, חוסר אמפתיה ושליטה רגשית באחר).
כוחה של מנהיגות הוא כה עוצמתי, עד שהוא פועל כקוביות דומינו שמפילות את כל המערכות שמתקיימות תחת ההנהגה - עד ליחיד במשפחתו.
פיצול הזה ניכר גם ברטוריקה: בעוד ההנהגה דיברה על "יחד ננצח", "אחדות" ו"ניצחון מוחלט", זעקה מולה קהילה עצומת ממדים "הפקרה", וקראה להשבת הסדר האתי והמעשי על כנו. הכוחות המשפחתיים שלה הפכו לסולידריות אחראית, שנשמעה בכיכרות בקריאות "את כולם עכשיו" ו"אנחנו איתכם, אתם לא לבד".
תיקון שמתחיל ב-א'
הבולענים שתוארו מתמקדים במה שאבד והתקלקל לנו.
אני ערה לנטייה (גם בתוכי) להתייאש ולהכריז שהכול אבוד, הושחת במשך שנים רבות מדי תחת שלטון הכוח-כסף-כבוד-כיסא כערכים מקודשים. אבל כל הורה יודע שאנחנו חייבים להשאיר את העולם לילדינו במצב בטוח וטוב יותר מכפי שקיבלנו אותו, וייאוש הוא לא באמת תוכנית עבודה.
כעובדים סוציאליים, לעולם לא נאמר שאנחנו מרימים ידיים ומוותרים על התקווה עבור הילד שאותו אנחנו מלווים. כך גם אל לנו לומר זאת על חיינו וחיי ילדינו.
במקום המבנה המשפחתי של הורים וילדים כמבנה שומר ותומך - השתלטה תמונת מציאות מפוצלת של "בעדי" או "נגדי", "אוהב" או "אויב" בתוך המשפחה. זהו מצב הרסני מאין כמוהו, שלא מביא בחשבון את פערי הכוחות בין ההנהגה לאזרחיה ואת הבדלי התפקידים ביניהם
ביכולתנו לדרוש ולבחור בהנהגה שתבטיח את שלומנו, ותשאף ליצור עבורנו עתיד בטוח כפי שמגיע לנו. איננו ילדים ואיננו חסרי ישע. נוסיף לחפש את הדרך לתיקון - ובעודנו מחפשים, נגלה שאנחנו כבר מתחילים ליצור אותה בעצמנו.
בימים אלו אני מנסה לחשב מסלול מחדש. שואלת את עצמי מאין יבוא עזרי. אני אישה מאמינה. אומנם כאישה חילונית, אני מתקשה להאמין שעזרי יבוא מעם השם, אבל אני מאמינה בכוחות שלנו להכיר במה שנשבר בנו, ומתוך כך למצוא את הכוח לתקן; אני מאמינה ברצון וביכולת לחיות פה יחד, למרות הפערים; אני מאמינה באתיקה של ראיית האחר שעליה גדלנו, שתמגר את ערלוּת הלב ואובדן הדרך במוקדם או במאוחר.
אבל כל זה לא יקרה מעצמו. זו משימה שמוטלת עלינו, להצליח לחולל שינוי ערכי עמוק ורחב. להחליף את ארבעת הכפי"ם (כסף-כוח-כבוד-כיסא) בערכים אחרים.
ולצד כל מה שתיארתי, עלינו לזכור שמתקיימים בינינו גם ערכים מיטיבים מאז 7 באוקטובר. ערכים שהיו נוכחים כאן במלוא עוזם לאורך כל הדרך. על הערכים הללו למדתי מהשותפים שלי, בני המשפחות האחרות. ממאות ארגונים אזרחיים שקמו בין-לילה בתנופה ספונטנית להושטת יד. ממיליוני אזרחים בישראל ובעולם, שעמדו לצד החטופים ומשפחותיהם במאבק על ההכרח שיושבו לביתם.
את התיקון נתחיל באות א': אמת, אמון, אחריות ואנושיות. אלה הערכים שחייבים להוביל את התיקון שלנו, שעומדים, כמו ה-א', ביסוד השפה הערכית שלנו. נשיב את ערכי היסוד למקומם - אלו שלאורם אנו מחנכים את ילדינו, חיים בתא המשפחתי, מתנהלים במקומות העבודה שלנו.
ערכים אלו, שמיד אפרט, קשורים אלה באלה, ויקשרו מחדש את הבסיס המשותף שהתפרק ושעלינו לתקן.
אנושיות - היכולת הבסיסית להישיר מבט זה לזו, ולראות קודם כול אדם. כמוני - כמוך, לפני כל תיוג ושיפוט אחרים. אדם. אני לא מציעה את המושג "אחדות", אני מציעה להכיר את עצמנו ואת ההבדלים בינינו, ולהביט בהם ככאלה מבלי לבלבל שוני עם השלם האנושי.
אחי אלעד ואני היינו רחוקים מאוד מבחינת השקפותינו הפוליטיות והתווכחנו על המון נושאים, ולצד זה היו בינינו אהבה והערכה. מעולם לא ביטלנו זה את זו או השפלנו אחד את השנייה בדרך, כך שאני יודעת שזה אפשרי.
8 צפייה בגלריה
אלעד קציר ז"ל ב"מסדר הדר" לצד משפחת גולדין. מאבק עיקש ולא מתפשר על ערך האדם בחייו ובמותו
(צילום: מתוך הפייסבוק)
אלעד לימד אותי היבט חשוב נוסף של אנושיות - מאבק עיקש ולא מתפשר על ערך האדם בחייו ובמותו. הוא, בשונה ממני, במשך שנים יצא בכל יום שישי להפגין עבור השבתם של הדר גולדין, אורון שאול, אברה מנגיסטו והישאם א-סייד מהשבי בעזה.
בזמנו, לא הבנתי את מה שהוא הבין כבר אז - שאם מדינת ישראל לא תיאבק על כל אחד מאנשיה ותחזיר כל אחד מהם הביתה כציווי יסודי ובסיסי בקיום המשותף שלנו, היא גם לא תשמור עליו ועל רבים אחרים. "מי שמפקיר את החללים, יפקיר גם את הפצועים והחיים", אמרו שמחה ולאה גולדין - וצדקו. הם חזו שהפחתת ערך האדם תפגע בהמשך בכולנו.
ב-6 באוקטובר 23', אלעד עוד עמד עם משפחת גולדין ואזרחים מעטים נוספים באנדרטת "חץ שחור" ליד קיבוץ מפלסים שבעוטף, והפגין לצידם להשבת בנם החלל הדר ושלושת החטופים הנוספים שהוחזקו ברצועה באותו זמן. למחרת, הוא נחטף בעצמו.
גם בין המשפחות שנאבקו להשבת החטופים היו הבדלים בהשקפות העולם, בתרבות, בסביבת הגידול, באמונות - אבל המאבק המשותף הוכיח לנו שאנחנו יכולים, למרות ההבדלים וחילוקי הדעות, להיאבק זה לצד זו על ערך האדם, מתוך אנושיות וסולידריות שחוצות כל הבדל.
יתרה מכך, נוכחנו שבעצם המאבק המשותף להשבת יקירינו, אנחנו גם מחזירים לעצמנו את האנושיות.
אני מציעה לשוב ולהציב אנושיות כערך בסיסי, לא לתת להבדלים בינינו למוטט אותנו ולא לחצות גבולות (כשהאנושיות עומדת לנגד עינינו, אנחנו יודעים היטב היכן הם עוברים). עלינו להבין שאף אחד לא ייעלם לשום מקום - לא היהודים, לא הפלסטינים, לא השמאלנים, לא הימנים, לא הדתיים ולא החילונים - ומתוך כך עלינו למצוא דרך להתקיים פה יחד.
אמת - אנחנו מחנכים את ילדינו לאמירת האמת, גם כשהיא לא נעימה. אנחנו מחנכים להודות בטעויות ומבינים למה חשוב להודות בהן בעצמנו כשאנחנו אלו שטועים.
ב-7 באוקטובר התרחש במדינת ישראל טבח נורא, מתקפה חסרת תקדים של רצח, הרג המוני וחטיפות של ילדים, נשים, גברים וקשישים. בכל מקום בעולם דווח על הטבח הזה, על ידי ההנהגה ועל ידי כולנו. הרגשנו שכל ניסיון להמעיט בעומק הזוועות או להכחישן אינו שונה במהותו מהכחשת השואה, ופוגע בכל אחד מאיתנו אישית.
אולם עם הזמן, מול הציבור בישראל, התחיל תהליך של הקטנת ממדי הזוועה, שהובל על ידי ההנהגה. כיום המילה "טבח" הפכה להיות שנויה במחלוקת ומוצעות לה חלופות. זו פגיעה משמעותית בתפיסת המציאות שלנו ובהכרה באמת, שהיא לא רק הבסיס לאמון בין בני אדם, היא גם התשתית העובדתית הנדרשת לתיקוף.
הספרות הטיפולית מלמדת אותנו שתיקוף הוא הבסיס לתהליכי ריפוי והחלמה מטראומה, על אחת כמה וכמה כשהטראומה היא מעַוולת - טראומה מעשה ידי אדם - הנובעת מפגיעה מכוונת, הרסנית, כלפי אחר חסר אונים.
תמונת המראה לתהליך הריפוי, מתרחשת כשהעובדות עצמן הופכות להיות זירת אגרוף בקרב על הנרטיב ואמיתות ברזל מוצגות כקונספירציה, ולעומתן עיוותים של האמת מוצגים כעובדות, עד שאין תחושת קרקע יציבה שבה יש קריטריונים לקבוע מהי האמת.
במצב זה, כשאנחנו נכנסים לעולם שאין בו אמת אובייקטיבית, אלא יש רק את "האמת שלי" מול "האמת שלך" - המתח והחרדה גוברים, ואיתם גם הקיצוניות שצריכה לגַבות אמיתות רופפות וכוזבות. וככל שהמערכה הופכת רב-זירתית, כך החרדה הזו רק גדלה ומתעצמת.
ובמציאות שבה איומים חדשים צצים חדשות לבקרים, הצורך בעוגן של אמת מצד ההנהגה הופך לשאלה של הישרדות נפשית ממש.
ב-6 באוקטובר אלעד עמד עם משפחת גולדין ואזרחים מעטים באנדרטת "חץ שחור" ליד קיבוץ מפלסים, והפגין לצידם להשבת בנם החלל הדר ושלושת החטופים האחרים שהוחזקו אז בעזה. למחרת - הוא עצמו נחטף. "מי שמפקיר את החללים, יפקיר גם את הפצועים והחיים", אמרו שמחה ולאה גולדין, וצדקו
בשנתיים וחצי האחרונות מצאתי את עצמי במצב כמעט מתמיד של דריכות וחשדנות. חלק מההסבר לכך הוא שקשה מאוד לתת אמון אחרי שהעולם והנחות היסוד שלו קורסים, אך חלק נוסף הוא שהייתי עדה בעצמי לשקרים, לחלקי אמת, למצגי שווא.
אמירת אמת מצד ההנהגה משמעה שקיפות, דיווח מדויק לציבור והימנעות מהטעיה מכוונת. בהיעדר אמת והסכמה על עובדות (למשל, "החטופים סובלים אבל הם לא מתים", או הצהרה חגיגית כי "החזרנו את כולם" תוך העלמת ההבדל בין מי שהוחזר חי לבין מי שהיה ניתן להציל, אך הוחזר מת) - החברה נותרת ללא נקודת אחיזה.
אמון - הוא התשתית של כל מערכת יחסים מיטיבה, בין ילד להוריו, בין הנהגה לאזרחיה.
במשפחה אמון מתחיל מכך שאפשר לסמוך על המבוגר האחראי, וממשיך בידיעה שאפשר לסמוך זה על זו - על הכנות ועל הכוונות הטובות; אפשר לשתף ולהיות פגיע מבלי לחשוש מפגיעה או מדחייה.
כיום, במשפחה הלאומית שלנו, קשה מאוד לסמוך זה על זו. להיות פגיע, לא כל שכן להפגין פגיעות, מתפרש על ידי ההנהגה כהאשמה, ומעורר תגובת זעם ואישום נגדי. אלה עלולים להוביל, ואף הובילו, למתקפות חסרות רסן כלפי מי שמבטא ביקורת ואומר את האמת הקשה לעיכול: "טבחו בנו", וכן, גם "לא החזירו לנו".
התקפת המשפחות שנפגעו, גינויָן וביזויָן, מעמיקים את חוסר האמון שנפער ב-7 באוקטובר. על כך נוסף היעדרה של ההכרה במה שאירע, היעדר שמערער עוד יותר את האמון המעורער ממילא.
חלק מעומק השבר קשור בקרב על הנרטיב, שמוביל את שאלת האחריות ומתמקד בה: מי ייקח אחריות על הגורמים לשבר, מי יראה לעומקם של השברים, ומה הם האופנים שבהם יתרחש התיקון. אחריות משמעה, בין היתר, מתן מענים ממוסדים של הכרה, חקיקה ותגמולים.
קהילת הנפגעים בישראל - קבוצה גדולה שכוללת אלפים רבים של פצועים בגוף ובנפש, מפונים, משפחות חללים ונרצחים, חטופים שהושבו חיים או מתים ומשפחותיהם - נאלצת להתמודד עם היעדר הכרה ברמות שונות ובנושאים שונים: החל משם המלחמה והדרישה לשנות את הכיתוב על המצבות, דרך תיאור המאורעות (סוגיית השימוש במילה "טבח", למשל), וכלה בקבלת הכרה רשמית על מצבם.
להכרה ולמענה יש קשר הדוק ליכולת הריפוי והשיקום. על פי הספרות בתחום, הכרה בעוולות תורמת באופן ברור וחיוני להחלמה של נפגעי טראומה מעַוולת, כזו שאירעה בזדון ובידי אדם, ולשיקום מן השבר הפסיכולוגי שהם חווים. ההכרה היא צעד ראשון והכרחי לשחרור של הקורבן מכבלי המעוולים, ולהשבת האמון שלו בעולם מתוקן שניתן לסמוך עליו.
אחריות - בתא המשפחתי אחריות כוללת עמידה בהתחייבויות, דאגה הדדית והכרה בהשפעת המעשים של כל אחד על שאר בני המשפחה. כלומר, כדי לקחת אחריות אנחנו חייבים לראות את האחר ולהכיר בהשפעת המילים והמעשים שלנו על אדם נוסף.
בעמדת מנהיגות - הסמכות מגיעה עם אחריות, ואין דרך להפריד בין השניים. כל אדם שביקש לכהן בתפקיד שבו הוא מקבל החלטות שמשפיעות על אחרים - הוא אחראי. זה נשמע כמעט מובן מאליו. השאלה המכרעת היא אם ובאילו תנאים המנהיג מכיר באחריותו, ומתי אינו מכיר בה.
כשאתה נבחר ציבור, גם קבלת האחריות צריכה להיעשות באופן ציבורי. וכאן חל קלקול נוסף ששייך לתחום הכחשת המציאות.
כשאין קבלת אחריות - האמון קורס. נוצרת פתולוגיה מסוג חדש, צורה פוגענית במיוחד של הפקרת הנפגעים, שבה לא רק שהם אינם פנויים לשיקומם בהווה ולבניית עתידם, הם אף נאלצים לחזור שוב ושוב לזמן עבר, לעיסוק חוזר ברגעי האימה, כדי להיאבק על חקר האמת ועל תפיסת המציאות המותקפת - שלהם ושל הציבור כולו. זאת משום שהגורם האחראי, אינו עושה את שהיה אמור לעשות מתוקף מעמדו כאחראי.
8 צפייה בגלריה
דרושה לנו הנהגה שתכיר במה שקרה ותפעל אחרת. נתניהו וממשלתו מכריזים על שינוי שם המלחמה מ"חרבות ברזל" ל"מלחמת התקומה"
(צילום: עומר מירון/ לע"מ)
מאז 7 באוקטובר היה ניתן לראות גילויים רבים של לקיחת אחריות מצד אזרחים וארגוני החברה האזרחית שהתמקמו במהירות, ממש כמו משפחה, היכן שהממשלה התקשתה להתייצב: בהיקף התגייסות חברתית חסר תקדים, דאגה - הן מיידית והן ארוכת טווח - לנפגעים, ואין-ספור מיזמים חברתיים שהחלו ב-7 באוקטובר ולא עצרו מאז.
הרב אברהם יהושע השל, שצעד לצד מרטין לותר קינג בצעידה הגדולה למונטגומרי, חזר למלון שלו בערב וכתב ביומנו: "היום התפללתי ברגליים". כמוהו נהגו מיליוני ישראלים, שנשאו תפילה ותרגמו אותה לפעולה במסגרת המאבק להשבת החטופים והסיוע לכלל נפגעי המלחמה. אלה יכולים להוות מודל למנהיגות החדשה שאנו מבקשים לנו.
לבנות קשר אחר
להנהגה יש תפקיד מכריע בתמונת המציאות שאליה אנו חותרים. כדי להתחיל בתהליך התיקון, דרושה לנו הנהגה שתכיר במה שקרה ותפעל אחרת.
כל ערכי ה-א' קשורים אלה באלה. בכל מערכת יחסים - ציבורית או פרטית - אמת מייצרת אמון, ולקיחת אחריות משמרת את האמון, ואלה ביחד מחזקים את האנושיות.
השם "מלחמת התקומה" לא נבחר בהיסח הדעת, ולא בכדי הוא מעורר התנגדות עזה בציבור. אין תיקון ותקומה בלי לעבור את כל הדרך, להכיר אותה ולהתאבל עליה יחד. אי אפשר לדבר על "תקומה" בזמן שהמערכה האזורית המתרחבת, גם מול איראן, משמשת לעיתים ככסות למחדלים פנימיים
אני מבקשת מההנהגה, מהחברה הישראלית וגם מעצמי, לשמור על אנושיות, להכיר במה שקרה, לכולנו. אנחנו נושאים את הטראומה הזאת בנפשנו, בגופנו. עלינו להכיר באלימות המחרידה שהכתה בנו ומחלחלת לתוכנו, שגורמת להתלקחויות שנאה, זעם, פחד - בינינו ובין שכנינו, בינינו לבין עצמנו, ולפעמים גם בינינו לבין נפשנו.
אני מבקשת לבנות מחדש קשר אחר עם מי שמבקשים ורוצים להנהיג אותנו. קשר שמתחיל ב-א': שיש בו אמת, שנבנה בו אמון, ואחריות נלקחת בו בכובד ראש - כלפי כלל האזרחים. קשר שנקודת המוצא שלו היא אנושיות שלפיה כל אדם נברא בצלם, או במילותיו של טשרניחובסקי, "כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך".
היינו רוצים להיות כבר בסוף הטוב של הסיפור - בשיקום, בתיקון, בתקומה.
8 צפייה בגלריה
כשאין קבלת אחריות - האמון קורס. מחאה בניר עוז בזמן ביקורו של נתניהו בקיבוץ
(צילום: REUTERS/Amir Cohen)
השם "מלחמת התקומה" לא נבחר בהיסח הדעת, ולא בכדי הוא מעורר התנגדות עזה בקרב חלקים נרחבים בציבור. אין תיקון ותקומה בלי לעבור את כל הדרך, להכיר אותה, להתאבל עליה יחד, כולנו. אי אפשר לדבר על "תקומה" תוך כדי שהמערכה האזורית המתרחבת, גם מול איראן, משמשת לעיתים ככסות למחדלים פנימיים.
הדרך לבית, ל-ב' של האל"ף-בי"ת שלנו, לא עוברת דרך ניצחונות צבאיים, אלא דרך הכרה כואבת באמת ובאחריות על מה שקרה כאן, בתוכנו.
נצטרך להתחיל לצעוד את המרחק בין ערכי ה-א': אנושיות, אמת, אמון, אחריות - כדי להגיע ל-ב': בית.
כרמית פלטי קציר היא עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית, ופעילה במאבק להקמת ועדת חקירה ממלכתית ולהכרה בנפגעי המלחמה. אביה רמי נרצח ב-7 באוקטובר, אמה חנה נחטפה, שוחררה ונפטרה כשנה לאחר מכן, ואחיה אלעד נחטף חי ונרצח בשבי.
- המאמר התפרסם בכתב העת "אופקים" - מנהיגות, מבית מכון הרטמן
