"היא הסתכלה עליי במבט בוחן, ושאלה: 'אז מה? אוהב מה שאתה רואה?'
אני: 'כן, ממש. יפה כל כך'.
היא: 'לא נעשה משהו בנידון?'
אני: 'מה, סינימה פרדיסו כזה?', ואז חברה שלה הצטרפה: 'ברור. מה חשבת, 'לה לה לנד?'
שורה תחתונה: סרט, אבל צריך לשקם את בית הקולנוע. מי רוצה להתאהב?"
זה קרה לפני למעלה מחודשיים. על פניו עוד פוסט רומנטי בפייסבוק. אלא שצלילה לתוכו, כולל תמונה יפה ומסקרנת, הבהירה די מהר לגולשים שמדובר פה במשהו אחר ולא שגרתי: מושא אהבתו של הכותב יורי (מבטאים כמו יוראי - א"א) כהן הוא, ממש כמו בסרט המיתולוגי "סינימה פרדיסו" - אולם בית קולנוע ישן. אמנם לא זה שבאיטליה, אבל דומה: זה שבקיבוץ דפנה הפסטורלי שבצפון הרחוק.
הפוסט קרא לחובבי קולנוע מושבעים, המכירים בערכו של המוסד הציבורי כגורם מאחד בין קהילות, לתרום לטובת שיקומו של המבנה הישן בקיבוץ שפונה מיושביו ב-7 באוקטובר 2023, למשך כשנתיים.
באותו בוקר ארור רכב יורי כהן, בן 56 ואב לשניים - אחת מהם תצפיתנית לקראת שחרור - על אופנועו בדרך לפעילות שבת האהובה עליו: גלישה בסאפ. טלפון בהול שקיבל באותן דקות, החזיר אותו הביתה במהירות.
"בחמישה שבועות הראשונים למלחמה", הוא משחזר, "זנחתי את כל העבודה שהייתה לי לטובת חמ"ל שהקמתי יחד עם עוד כמה מילואימניקים. גייסנו תרומות, והורדנו משאיות עם ציוד לבסיס 'נבטים' בדרום. תוך כדי דיברתי עם חברים, ניסינו להבין מה עושים עם המפונים.
"באותה תקופה עסקתי בטכנולוגיה הולנדית שמאפשרת בניית מבנים בצורה איכותית ומהירה, ועלה לי רעיון - אם יש קיבוצים שלא נפגעו, עם תוכניות הרחבה שכבר אושרו, אולי אפשר לבנות בהם בתים זמניים למפונים. ואחרי שהמצב יירגע והם יוכלו לחזור הביתה, הבתים יישארו וישמשו את חברי הקיבוצים המארחים.
"ישבתי עם חברה קבלנית ובניתי תוכנית עבודה מסודרת: 200 בתים ב-13 שבועות במחיר מצוין. אבל כשהגעתי למנהלת 'תקומה', הראו לי את הדלת. התברר שלמרות שהפתרון שלי היה זול יותר, 'הפרעתי' להם באמצע דיון עם מכרז אחר".
רצה הגורל ומספר ימים אחרי הדחייה המתסכלת, קיבל כהן טלפון ממכרה מעברו - שרה אדום מה"תנועה הקיבוצית". ההיכרות בין השניים החלה כשנתיים לפני המלחמה, כשאדום פנתה אליו בנוגע ל"בית הראשונים" - מבנה ציבורי המיועד לשימור בקיבוץ בית זרע.
יורי כהן: "פעם חדר האוכל היה מספק את האוכל, בקומונה היו מכבסים את הבגדים, ומהמחסן היית לוקחת את הבגדים. ברור שהיום תפקידם השתנה, אבל אם אנחנו משקמים את המבנים של פעם - אנחנו מחזקים אצל אנשי הקיבוצים את תחושת השייכות והזיקה למקום, וזה מה שבסוף יעזור להם לחזור הביתה ולהקים מחדש את חיי הקהילה"
למרות שלא היה לו שום קשר להוויה הקיבוצית, כהן חש מיד בקשר עמוק ובלתי מוסבר למקום. וכך, במאי 2024, חצי שנה לתוך המלחמה, כשקיבוצים רבים נפגעו ומבני ציבור נשרפו, נפגעו או חרבו כליל - הוא קיבל מאדום שיחה נוספת: "תתקשר לקיבוץ נירים" אמרה לו, "אתה תדאג להם".
מה ענית?
"אמרתי לה 'כן" הוא נזכר, "למרות שבכלל לא ידעתי למה התנדבתי, או מה הם צריכים. אבל כששרה אומרת - היא יודעת".
מהרגע הראשון שכף רגלו נחתה בנירים שבעוטף, התרחש הקסם. "אנחנו עדיין בבלגן, ירי, תותחים. המקום ריק ויש מעט מאוד אנשים, ולמרות שמעולם לא הייתי שם קודם - הרגשתי מין ירידת מתח, כאילו הגעתי הביתה.
"ארבעה קילומטר מאיתנו יש מלחמה, ואנשי נירים עורכים לי סיור בקיבוץ. ואז הגענו לאולם הספורט", הוא משחזר, "ראיתי מולי מבנה אדריכלי מהמם, כזה שלא היה מבייש את האולם ביד אליהו. ואז התברר לי שהמדינה נתנה כסף לתשתיות כדי שיבנו ביישובי העוטף שנפגעו שכונות צעירים חדשות ובתים פרטיים, אבל מבני ציבור לא.
"צריך להבין שמבנים ציבוריים הם עניין מהותי בקיבוצים", הוא ממשיך, "הם המשאב שמאפשר לחברים לקיים את אורח החיים הייחודיים שלהם. פעם חדר האוכל היה מספק את האוכל, בקומונה היו מכבסים את הבגדים, ומהמחסן היית לוקחת את הבגדים. ברור שהיום תפקידם השתנה, אבל אם אנחנו משקמים את המבנים של פעם, אנחנו מחזקים אצל אנשי הקיבוצים את תחושת השייכות והזיקה למקום, וזה מה שבסוף יעזור להם לחזור הביתה ולהקים מחדש את חיי הקהילה".
5 צפייה בגלריה
"מבנים ציבוריים הם עניין מהותי בקיבוצים". עבודות שיקום בקיבוץ נירים
(צילום: מנהלת תקומה )
עד שהגעת לנירים, לא היית בקיבוצים שנפגעו?
"בנובמבר 23', חודש אחרי הטבח, הצלחתי להגיע לכפר עזה. הגעתי לשם יום לפני הטיהור של הקיבוץ. הבחור שאיתו הסתובבתי הסביר לי על החותמות שזק"א וצה"ל שמו על הדלתות, ופתאום הוא דחף אותי. איבדתי שיווי משקל, ושאלתי אותו בהלם - 'מה קרה?', והוא ענה: 'עוד לא סיימנו לפנות את כל השאריות'. זה לא היה דבר שאפשר להבין בכלל, כל האירוע הזה".
בין הנצחה למורשת
נירים היה הקיבוץ הראשון שיורי הצליח לסייע לו עם שיקום אולם הספורט, ואחריו הגיעו מבנים קהילתיים בקיבוצים בצפון, חלקם הופצצו קשות כמו מנרה, משגב עם ויראון. בדרום הוזמן גם לאורים, זיקים, יד מרדכי, ואפילו למושב אחד, מבטחים.
יש הבדל בין קיבוצי הצפון לאלו שבדרום?
"זה כמו ההבדל בין קיבוץ א' לקיבוץ ב'", הוא אומר וצוחק. "אני נכנס לתמונה בנקודה שבה הקהילה מעורערת, וצריכה להתרווח חזרה לתוך המקום שלה. המטרה שלי היא למצוא את החוויה שמשלבת בין ההנצחה למורשת, כי אל תשכחי שיש גם את האידאולוגיה הקיבוצית, שהיא ערך חשוב באותה מידה כמו ערך הקהילתיות, שגם אותה צריך להנכיח".
5 צפייה בגלריה
"אני לא יודע להגיד שאני 'מומחה לקיבוצים', אבל אני רואה אותם". הקולנוע הישן בדפנה לפני השיפוץ
(צילום: אביהוא שפירא)
במהלך עבודתו ממפה כהן את המבנים ואז, בעזרת תושבים מהקיבוץ, מקים צוותי היגוי מקומיים, "שמנהלים שיח עם הקהילה, אוספים את הצרכים, מזקקים, ומבינים איך להשתמש בהם. היום אנחנו יודעים לנהל קדימה את השימוש במבני ציבור, לפי הגודל העתידי של הקהילה. העבודה שלי היא פסיכולוגית. אבל לא עם בן אדם, אלא עם קהילה".
איך מגיבים לזה בתוך הקיבוץ?
"אם לפני 7 באוקטובר התפקיד של אותו מבנה ציבור היה סמלי ולא הייתה לו שום תכנית שימור - רצו לשים מזגן, עשו חור בקיר וזהו - היום השימור חשוב להם. 7 באוקטובר היה קריאת השכמה גם בשבילם. בקיבוצים שבהם העברתי את התהליך, הבינו שחלק מאסטרטגיית היציאה מהשבר, עוברת דרך הקמת מרחב קהילתי מתפקד, ראוי ונכון".
בינואר האחרון, במסגרת חפירת קו ביוב לשכונת הצעירים החדשה שנבנית בקיבוץ נירים, נתקלו העובדים בקיר בטון עבה מתחת לאדמה. לאחר שפרצו את הבטון, התברר שמדובר בבונקר ובמערכת תעלות מחוברות שנבנו בשנותיו הראשונות של הקיבוץ, ושימשו אותו עד מלחמת ששת הימים.
כהן קיבל אז שיחת טלפון כי המשפצים רצו להעביר צינור בבטון, ובגלל שבונקר משנות ה-60 של המאה הקודמת הוא כבר עניין לשימור - היה צריך למצוא פתרון מספק. וזה עוד כלום לגבי הדרישות של הקיבוצניקים הוותיקים.
"הייתה לי פעם סיטואציה", הוא מספר, "קיר שרציתי להרוס שהיה מכוסה בצמחייה נוראית, והאחראית על הנוי אמרה לי שבשום פנים ואופן. המשפט המדויק שלה היה: 'על גופתי המתה הורסים את הקיר הזה'".
מה עושים במקרה כזה?
"עקפנו אותו. האחריות שלי היא לדאוג שתהיה זרימת אוויר ואור, אבל בלי להתווכח איתה. יחד עם זאת, אני חייב להגיד שיש הרבה פשטות גאונית במבנים בקיבוץ, וזה מדהים. נגיד, חדרי האוכל עם הרמפה מאחור לאספקת סחורה, חדרי הקירור, המטבח. הזרימה בין כל אלו מאוד נבונה. אפילו מגדלי המים.
"הכול מאוד עירום, ואת רואה מול העיניים מה הבניין נועד לעשות. יש בזה כנות נהדרת, ואף אחד לא מתחבא מאחורי שום דבר. כאילו הבניין אומר לי: 'זה מי שאני', בדיוק כמו האנשים בקיבוץ.
"אני לא יודע להגיד שאני 'מומחה לקיבוצים', אבל אני רואה אותם, עם כל האינטריגות ביניהם שהם סוחבים מגיל חמש, ויש בהם הרבה כנות. הם לא הולכים סחור-סחור. בן אדם יגיד לך בפרצוף מה הוא חושב. מתאים לך? לא מתאים לך? זה כבר עניין של איך את לוקחת את זה".
5 צפייה בגלריה
"חברי הקיבוץ צמאים שיקרה משהו עם הקולנוע הזה". יורי באולם הקולנוע בדפנה
(צילום: אביהוא שפירא)
שמו של כהן יצא למרחוק בקרב הקיבוצים, והוא הפך לפנים מוכרות. "יום אחד הייתי בכפר סאלד ורציתי להגיע לשווארמה בצומת הגומא. ואני נעמד עם האופנוע, כולי מלא בבוץ, יורד ממנו, ואז שומע מישהו צועק: 'היי גידו, תראה, הנה המשוגע הזה עם האופנוע שבא לתקן לנו את הבתים'".
למה אתה נחשב משוגע?
"כי אני עושה 400 קילומטר בחודש בערך. אני מגיע אליהם, יושב איתם, מקשיב ומסביר, והם לא רגילים לזה. ובסוף גם יוצא שהפרויקטים שהם צריכים יוצאים לפועל. לא כי מישהו החליט שככה זה צריך להיות, אלא כי מנהלים שיחה ומחליטים ביחד - ואז זה מדויק.
"את רוב הדברים אני עושה בהתנדבות - הכנת תיק פרויקט, עזרה בגיוס תרומות, כל תהליך התכנון ושיתוף הציבור. רק כשפרויקט בשל ועובר לביצוע, אני מתחיל לקבל שכר, כמו בכל פרויקט רגיל.
"העבודה המשותפת עם האנשים", הוא מגלה, "חושפת אותי להיסטוריה המקומית. יש למשל מישהו בנירים שחי את הקיבוץ מיום הקמתו, ודרכו נפתח לי חלון אל החיים הקיבוציים בעבר. מישהו אחר ערך לי סיור דרך כל הפינות הסודיות בקיבוץ, וסיפר שכילדים הם פירקו את כיסוי האמבולנס של הקיבוץ והחביאו אותו, והוא הראה לי איפה. חלק מנקודות הציון האלו יהפכו בהמשך להיות שבילי מורשת. באורים למשל, זה ממש מתקדם. שם יש שביל היסטורי, שביל חקלאי, וכל מיני נקודות בהן את יכולה לחוות ולהבין את הדבר הזה, קיבוץ.
"אחד הדברים שמאוד מרגשים אותי הן המקלחות הציבוריות. בדפנה למשל, שמו את הארכיב בתוך המבנה שבו היו המקלחות הציבוריות, ועכשיו אנחנו עושים שם שיפוץ, בעצם שיקום. אני משאיר את הברזים הישנים ואת לוחות האבן של תאי המקלחות, אלו חלקים שאסור להרוס. הפרופורציות נהדרות לקליניקות של רפואה אלטרנטיבית - כי זו לא סתם מקלחת, זה חדר מקלחת".
מאיפה מגיעה המוטיבציה שלהם?
"גם מזה שהמדינה נותנת כסף, זה נכון, אבל היא גם נובעת מכך שהם היו מפונים ופתאום נפגשו שלוש פעמים ביום בחדר האוכל במלון, ואמרו: 'אה, רגע, פעם זה היה ככה גם בקיבוץ'. יש צמא לחיי קהילה, ומה שאני עושה זה לייצר את הסיטואציה הפיזית שבה החיים האלו יכולים להתקיים.
"בדפנה למשל שיפצנו את הפאב. עכשיו תגידי: 'מה קרה, כולה פאב'. אז לא. היה את הערב שפתחו את הפאב, וכל הקיבוץ הגיע, ושבוע אחרי עוד ניגשו אליי תושבים, ואמרו: 'תקשיב, יש לנו קהילה'".
"בארץ רתומים אל הכאב והטראומה"
הסיפור של מבני ציבור שעוברים שיפוץ בעקבות מלחמות או אסונות טבע, מתרחש בכל העולם. באוקראינה למשל - שהמבנים ההיסטוריים שלה מאוד דומים לאלו של הקיבוצים, בגלל ההשפעה האדריכלית הסובייטית שהביאו עמם החלוצים שהקימו את הקיבוץ - התחילו לעטוף אותם בשכבות מגן כדי שההפצצות לא יהרסו אותם.
בסחיפהול שבהולנד, שם התרסק מטוס על שכונת מהגרים לפני כ-30 שנה, אמנם לא היו מבנים היסטוריים אבל נותר עץ שהפך עם השנים למיתולוגי, והניצולים התרכזו סביבו וטיפחו אותו הרבה לפני שנבנתה אנדרטה במקום. בהמשך, הוא אף זכה לכינוי "העץ שראה הכול".
פרופ' אורי כהן: "החברה הישראלית מבוססת על סימבולים, והשאלה החשובה בעיניי היא למה החברה לא מנצלת את ההזדמנות שנוצרת כדי לבנות מחדש, כי סימבולים פונים אל העבר. תהליך של החלמה מגיע הרבה יותר מיצירת משהו חדש, בשעה שחזרה לעבר היא רדיפה אחרי משהו עם צלקת גדולה ולא רלוונטית"
"באופן כללי אנשים נאחזים באלמנטים הטבעיים", מסביר פרופ' אורי כהן מהטכניון - אדריכל המתמחה בשיקום אזורים מוכי אסון ברחבי העולם. "כמו למשל בקיבוץ ניר עוז, שם אנשים נאחזו בגינון אחרי הטבח. הבתים נהרסו, אבל הצמחייה נשארה כמעט כמו שהיא. או מה שקרה בסחיפהול. לקחו את האסון שקרה, ובעזרת השיקום מינפו את האזורים למקומות שהם לא חלמו.
"ברוטרדם למשל, שנהרסה כליל בזמן מלחמת העולם השנייה, הם התחילו לשקם ואז הבינו שהם מפספסים הזדמנות הרבה יותר גדולה - שהיא להתחיל מחדש".
חקרת פעם למה לאנשים אכפת מסימבולים?
"האתוס הישראלי בנוי על סימבולים: 'חומה ומגדל', 'מגדל מים'. אבל השאלה החשובה בעיניי היא למה החברה לא מנצלת את ההזדמנות שנוצרת כדי לבנות מחדש, כי סימבולים פונים אל העבר. למה אנחנו לא מסתכלים על העתיד? תהליך של החלמה מגיע הרבה יותר מיצירת משהו חדש, מעתיד שהוא פתח להגשמה והשראה - בשעה שחזרה לעבר היא רדיפה אחרי משהו עם צלקת גדולה וגם לא רלוונטי כבר.
"אני אומר: תסתכלו על המהפכנות ועל החדשנות, ואל תשקמו מבנה מ-1950 או מ-1920. גם עכשיו דנים בקיבוצים שנפגעו במלחמה איך יראה הזיכרון, והאם הוא הולך לנטרל את החיים ואת העתיד. החלטות כאלה מאוד לא בריא לקבל בזמן שהכאב כל כך גדול. הרבה פעמים אנשים הולכים אל האופציות המסורתיות, כל עוד הם לא רואים עתיד טוב יותר, שיגיע בעזרת הקדמה. אלא שבארץ רתומים אל הכאב והטראומה, ואין שיח על העובדה שדווקא מתוכם יכול לצמוח מקום לבנייה מחדש".
"הפינוי הוא טראומה מתמשכת"
הסיפור של יורי כהן עם ה"סינימה פרדיסו" הפרטי שלו, התחיל בכלל בגלל ספורט. "בדפנה", הוא מספר בהתרגשות, "יש מתחם שתוכנן עוד לפני המלחמה להיות מתחם 'גוף ונפש' וכלל בריכה, אולם ספורט ובית קולנוע שנראה כמו פעם - כסאות עץ, בלי ריפוד, 700 מקומות.
"התבקשתי על ידי התושבים להתייחס לכל מתחם הספורט - לאולם, למגרש הכדורגל ולמגרשי הטניס. זה מקום מדהים שבגבול שלו זורם הנחל שעובר דרך דפנה, ויש גם שמורה עם עץ דולב ענק שהרבה טקסים נערכים סביבו. ויש שם גם אולם קולנוע שנראה עייף, ובכלל לא היה בסדר העדיפויות של התושבים.
"אני לעומת זאת חשבתי שכחלק ממתחם 'גוף ונפש', הוא לא יכול להיות לא משופץ, כי אז כל המתחם עומד בצל מבנה מוזנח. למזלי, בניגוד לאחרים, הקיבוצניקים מבינים את הערך של החומר והחיבור שלו לנשמה. ואם הקולנוע הזה הכיל סרטים, והוא באמת היה משהו והסיפור שלו מטורף - אז לא מפרקים ושולחים לפח רק כי הוא ישן. וגם אין צורך. המבנה סולידי מאוד, אין הרבה מה להתעסק איתו".
ואז העלית פוסט.
"הפוסט הזה הוא סיפור האהבה שלי עם בית הקולנוע בדפנה. כי ברגע שנכנסים פנימה - מיד מתאהבים. אני זוכר שמכונת ההקרנה הסתכלה עליי ואמרה לי: 'אני רוצה לחזור לחיות'. וזה מה שצריך לקרות שם. וכדי להחיות את הקולנוע לא נדרש רק שיפוץ המבנה, אלא גם מחשבה עמוקה ותכנון בנוגע לתוכן שייכנס פנימה. אין טעם לעשות מבנה מאוד יפה אם לא תהיה בו פעילות.
"ברור שקולנוע מסחרי זה לא יכול להיות, ולכן בפגישה עם חברי הקיבוץ הצגתי את זה בתור 'בית הקהילה לתרבות וקולנוע', והם מאוד התחברו לזה. הם היו צמאים שיקרה משהו עם הקולנוע הזה. הקהל שם רוצה לשבת על כיסאות העץ האלו כבר, וזה בדיוק מה שיהיה.
"בסוף המפגש ניגש אליי אחד מזקני הקיבוץ, מאלה שהקימו את דפנה, ואמר לי, 'אני רוצה ללחוץ לך את היד'. התרגשתי. אמרתי לו: 'הפוך, אני זה שרוצה ללחוץ לך את היד, על זה שאתה פה'".
מבצע "שאגת הארי" לא שינה אצל כהן דבר בהתנהלות. פעם בשבוע הוא יורד לדרום ופעם עולה לצפון, וזאת במקביל לשירות מילואים פעיל במערך התובלה של חיל האוויר. אנשי הקיבוצים, הוא אומר, לא רגילים ליחס שכזה ממי שאינו חלק אורגני מהקהילה שלהם.
"כשהגעתי השבוע למשגב עם", הוא משחזר, "מישהו מכיתת הכוננות הסתכל עליי ושאל: 'מה אתה עושה פה, מי אתה?' וחבר קיבוץ אחר ענה לו: 'זה יורי'. התגובה הייתה מיידית: 'אה, זה יורי המפורסם?'. בכפר סאלד הסבירו למי שתהה על בואי ש'זה הסטנדרט שלו'. הבינו שלא משנה מה קורה בחוץ - אני מגיע".
כמי שנמצא בשטח ולא מתעדכן דרך התקשורת, הוא משרטט תמונה שונה להפליא מזו שעולה מהמסכים: בקיבוצים יש לא מעט אנשים שלוקחים על עצמם אחריות ומטפלים במיגון ובכיתות הכוננות, מתוך הבנה ברורה שאם לא ידאגו לעצמם - איש לא יעשה זאת. ובד בבד הם ממשיכים לקדם את משימת שיקום המבנים במרץ. "לא אמרו לי: 'עכשיו אין לנו כסף לזה'", הוא אומר, "כי הם מבינים ששיקום מבני ציבור הוא חלק מהחוסן שלהם.
"בדפנה, טרום המלחמה הנוכחית, תוכנן בקולנוע נשף פורים ססגוני לכל הקהילה. הנשף בוטל בשל המצב הביטחוני, אבל עבודת השיקום והשיפוץ של בית הקולנוע נמשכת. ציר השיקום ממשיך באותה עצימות, בלי קשר למלחמה - וזה בדיוק החוסן שלהם. זה מה שכולנו צריכים ללמוד מהם. במקומות האלו, צפון ודרום, שם נמצאת התקווה שלנו".
עכשיו הוא מחפש תורמים לצורך שיפוץ בית הקולנוע בדפנה, "וגם אנשי קולנוע מובילים, בעלי שם, שיצטרפו אליי כדי לייצר את הפעילות השנתית במקום הזה. לחבר קהילה שפונתה וחזרה. מעבר למשאבים, אני רוצה לבנות תוכנית פעילות שנתית לקולנוע; פעם בשבוע מועדון ה'סרט הטוב', פעם בשנה פסטיבל קולנוע, פעם בחודש אירוע סביב משהו נקודתי.
"האנשים שאני מדבר איתם בתוך הקיבוצים, מה שמהדהד אצלם, זה העניין של הפינוי", הוא מתאר, "כולם פה בעלי זיקה מאוד חזקה לאדמה. והעניין הזה, שאתה צריך לעזוב את הבית שלך באמצע הלילה, אני חושב שזו טראומה מתמשכת שנצרבה בהם ונוכחת ביום יום.
"אני חלילה לא מבטל את הטראומה של אנשים שחוו טבח בתוך הקיבוץ, אבל כשאני חושב על מישהו שיושב שבע שעות עם שלושה ילדים קטנים, ומחזיק את הידית של הממ"ד - זו חוויה אישית. העניין של הפינוי הוא יותר חוויה קהילתית. ובגלל שאני מתעסק בעיקר במרחב הקהילתי, אז אני חושב שזו הדרך שלי לגעת באסון".
יורי כהן: "מאז 7 באוקטובר אני משלם מחיר כלכלי יקר, אבל אני לא חושב שאני יכול להרשות לעצמי אחרת. אני חי פה, זה הבית שלי, הילדים שלי גדלים פה. העתיד של כולנו תלוי במה שאנחנו עושים כאן ועכשיו, ואם אני אטמון את הראש בחול - אז שם גם אישאר"
מה למדת מ-7 באוקטובר?
"משפט שמישהו אמר לי: 'אם לא תעשה, לא ייעשה'. כרגע אין אחריות אצל אף אחד. אז אם אני רוצה שמשהו יקרה - אני צריך לעשות אותו בעצמי. מאז 7 באוקטובר אני משלם מחיר כלכלי יקר, אבל אני לא חושב שאני יכול להרשות לעצמי אחרת. אני חי פה, זה הבית שלי, הילדים שלי גדלים פה. העתיד של כולנו תלוי במה שאנחנו עושים כאן ועכשיו, ואם אני אטמון את הראש בחול - אז גם אשאר שם.
"זו הדרך שבה הפעולה המאוד קטנה שאני עושה, גורמת לאדוות שצוברות תאוצה והופכות לשינוי. זה מחולל המוטיבציה שלי, וגם זה שמדובר במשהו מהותי לקיום שלנו כחברה אזרחית וליברלית במדינה הזאת".
