הילדים של רקדנית הבטן והאקטיביסטית יעל מואב גאים בה מאוד, אבל גם קצת דואגים לאמא שלהם, שעל אף טבח ה-7 באוקטובר, לא זזה מילימטר מתפיסת העולם שוחרת השלום שלה, ובטוחה שהשלום הוא הדרך היחידה להציל ולקיים את החיים שלנו כאן.
במשך חצי יובל הייתה יעל המורה המובילה בירושלים לריקודי בטן, הקימה סטודיו בשם "ערבסק" שבו רקדו ביחד מאות נשים חרדיות, מתנחלות, ערביות וחילוניות לצלילי אום כולתום ותפילות סופיות בערבית.
5 צפייה בגלריה
יעל בתקופתה כמורה לריקודי בטן. "יודעת שאני 'סדין אדום' עבור חלק גדול מהנשים שלמדו אצלי"
לאחר מכן הצטרפה לארגון "אדם ללא גבולות", וכאקטיביסטית הסיעה במשך עשר שנים ילדים פלשתינים חולים לבתי חולים, עד אשר נשבר ליבה, ולכך עוד נחזור.
בהמשך, החליטה להפוך למדריכת סיורים גיאופוליטיים לצד מדריכים פלשתינים - גם כאלה שישבו בכלא הישראלי והיום מעידים על עצמם שהם שוחרי שלום. ואם כל זה לא אקטיביסטי מספיק, אז כיום היא גם רכזת המתנדבים בארגון "קול רבני לזכויות אדם" - ארגון שמגן על חקלאים פלסטיניים בגדה המערבית, ושידיו עמוסות בעבודה בעונת המסיק הנוכחית.
נו, אז מה הפלא שהילדים שלך דואגים לשלומך? את אמא מאוד נפיצה בהתנהלות שלה בתקופה זו שבה הרבה מאוד, גם מי שהיו בשמאל, הלכו ימינה.
"כן, הבן שלי חזר מהמילואים שלו במלחמה נגד איראן וזרק לי 'אמא, איזו שמאלנית את', והבת שלי אכן מאוד דואגת ואומרת לי כל הזמן 'אמא תיזהרי', אבל הם מאוד מעריכים את הפעילות שלי. ובעיקר אמא שלי בת ה-90 כל הזמן משוויצה במה שאני עושה וגאה בי.
"בסוף המשפחה שלי תומכת בפעילות שלי. מאז שהילדים שלי היו קטנים, חשוב לי להראות להם שדרך השלום היא הדרך היחידה. שאין לנו שום סיכוי אחר להישאר לחיות כאן".
ואת זה יעל אומרת בשבוע שבו מציינים 30 שנה לרצח ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, והמציאות מוכיחה שלצערנו גם השלום נרצח יחד איתו, כאשר מתנגדי דרכו הם היום אלו שבשלטון.
אבל גם זה לא מניא את יעל מהאמונה בצדקת הדרך, גם אם הפכה לדרך חתחתים.
אז הדרך של רבין לא נרצחה?
יעל חושבת, ואז עונה: "בואי נגיד שדרך השלום של רבין הרבה יותר מאותגרת עכשיו. צריך למצוא פתרון כדי לחיות ביחד לצד הפלסטינים, אבל עד שנמצא אותו אפשר לבקש משני הצדדים להוריד את הלהבות ואת האלימות?"
את באמת עדיין מדברת על שני צדדים אחרי ה-7 באוקטובר? יש מי שקשה להם לקבל את זה.
"אז לכל מי שקשה לו לקבל את זה, אני אומרת שזוועה אחת לא מצדיקה זוועות אחרות, ושאין ברירה, גם אנחנו וגם הפלסטינים פה כדי להישאר. הרי אף צד לא הולך לשום מקום, אז או שנמשיך להרוג האחד את השני - או שנמצא פתרון שיעזור לנו לחיות.
"ואני יכולה להזכיר את גרמניה וצרפת שבמלחמות ביניהן נהרגו מיליונים על מאבקי שטח, והיום אי אפשר לחשוב בכלל שתהיה ביניהן מלחמה. ולכן לאורך זמן חייבים להאמין שיהיה פה טוב, כי הרע כבר הוכיח את עצמו, וברור שעם הרע הזה אי אפשר להמשיך.
"ה-7 באוקטובר הוא קשה וכואב מבחינת מה שחמאס עשה, אבל כישראלית, גם התגובה של ישראל כלפי שני מיליון פלסטינים קשה לי. רוב הפלסטינים רוצים בדיוק כמוני - לחם על השולחן ועתיד טוב לילדים שלהם וצריך לאפשר את זה, לשני הצדדים".
"המנטור שלי בהדרכה הוא פלסטיני שישב בכלא לאחר שנפצע, והיום הוא פעיל שלום. וזה מעודד אותי ונותן לי תקווה, כי גם מהם אני שומעת שאין ברירה. שחייבים למצוא את הדרך לחיות ביחד, ולהפסיק להרוג אחד את השני. הרי דרך השלום עדיפה תמיד"
רבים שהחזיקו בדעות שלך, ביניהם גם מי שנודעו כפעילי שלום, שינו את עמדתם אחרי 7 באוקטובר.
"אני לא יודעת איפה בדיוק היה כל אחד מהם בתפיסת העולם שלו. אני בהחלט מסכימה ש-7 באוקטובר הוא אירוע מזעזע ושקשה להכיל אותו, אבל אני מנסה להפריד בין החמאס והנוח'בות לבין האנשים שחיים בעזה, ורובם רוצים לחיות כמוני וכמוך. אני חייבת להאמין בזה כדי להמשיך לחיות כאן.
"ואני, בניגוד לרבים מהישראלים, גם מכירה את האנשים האלה. מכירה פלסטינים שעובדים לצידי היום כמורי דרך, הם אנשים משכילים שישבו בכלא הישראלי והיום עוסקים בהוראת דרך, ואנחנו עובדים ביחד ויש להם השכלה ואנגלית טובות משלי - וזה מעודד אותי.
"המנטור שלי בהדרכה הוא פלסטיני שישב בכלא לאחר שנפצע, והיום הוא פעיל שלום. וזה מעודד אותי ונותן לי תקווה, כי גם מהם אני שומעת שאין ברירה. שחייבים למצוא את הדרך לחיות ביחד, ולהפסיק להרוג אחד את השני. הרי דרך השלום עדיפה תמיד".
וכן, היא יודעת שהדעות הנחרצות הללו עולות לה בפרנסתה. עובדה, ככל שהעמיקה באקטיביזם השמאלני - כך התרחקו ממנה התלמידות שלמדו אצלה, עד שנאלצה לסגור את הסטודיו שלה לריקודי בטן, ואף לפרוש מפסטיבל ריקודי הבטן הפופולרי שקיימה באילת החל משנת 2005 ביחד עם שותפה. שכן, תלמידותיה האהובות הן שהתהפכו נגדה וקראו להחרים את הפסטיבל, ורבות אף חסמו אותה ברשתות.
"רבות מהן, מהצד הימני של המפה הפוליטית, לא הצליחו להכיל את הדעות שלי. אלה נשים שאני גיליתי, שאני טיפחתי, שהפכתי להן את החיים, שבזכותי הן רוקדות - והן פנו נגדי ברשתות כאילו לא היו בינינו קשרים מעולם. הן קראו להחרים את הפסטיבל כי 'יעל אוהבת ערבים', העלו תגובות כמו 'חשבנו שאת בנאדם טוב, אבל מסתבר שלא הכרנו אותך והאמת יוצאת לאור', ולא הבנתי איך הכול התהפך עליי ופתאום הפכתי לאויבת שלהן.
"הפסטיבל האחרון בהשתתפותי היה בדצמבר 2022, לפני המלחמה. בשנים ההן היה לי הסכם עם השותפה שלי ששלושה חודשים לפני הפסטיבל אני לא מעלה שום תוכן פוליטי לרשתות, אלא רק וידאו של ריקודי בטן", היא צוחקת צחוק חצי כואב.
5 צפייה בגלריה
יעל (ראשונה מימין) בפסטיבל ריקודי הבטן באילת. "לא הבנתי איך הכול התהפך עליי, ופתאום הפכתי לאויבת שלהן"
(צילום: אלבום פרטי)
אבל אז הגיע 7 באוקטובר ועולם ריקודי הבטן נראה לה זר ומוזר פתאום, גם מפני שלא התחשק לה לרקוד או ללמד לרקוד כשבעזה יש כל כך הרבה חטופים ישראלים.
"הבנתי שאני כבר לא מחוברת לעולם הזה, שאני לא יכולה תוך כדי מלחמה עם חטופים לקיים פסטיבל, ושגם לא מתאים ולא נכון לי לברור מילים. אז השותפה שלי מקיימת את הפסטיבל, ואני כבר לא שם. אנשים שרוצים להרוג שני מיליון עזתים? אני לא רוצה לרקוד איתם ולא רוצה להתחבק איתם.
"אני יודעת שאני סדין אדום עבור חלק גדול מהנשים שלמדו אצלי ושרוקדות עדיין בפסטיבל שאני הקמתי, וזה כואב לי כי יש לנו היסטוריה של כמעט 20 שנה. אלה נשים שגדלו אצלי בסטודיו, שמגיעות בכל שנה לרקוד איתנו באילת", היא אומרת בכאב שאי אפשר לפספס.
"לא הבנתי לכמה מוות איחשף"
אז כן, תהליכים קורים לאט ולא בבת אחת, וגם היציאה שלה מזירת הסלסולים לזירת האקטיביזם נעשתה בצעדים קטנים.
"כל השנים לסטודיו שלי הגיעו נשים מכל המגזרים - חרדיות, חילוניות, מתנחלות, מעט מידי ערביות. והחתך היה פרופסורית ורופאה וזבנית ובחורה שגרה על גבעה בגוש עציון, והקפדנו גם על הצניעות וגם לא לדבר בכלל בכלל על פוליטיקה".
איך הצלחת?
"היה לי חשוב לשמור על מקום סטרילי שבו אנחנו באות לרקוד, להזיז את הגוף, להירפא, להתחבר. הדגשתי כל הזמן שאנחנו רוקדות ריקוד שגורם לנו הנאה גדולה ושהוא חלק מהתרבות הערבית, תרבות ששייכת לעמים שחלק מהתלמידות שלי רואות בהן אויבים".
זה לא משאיר את הסטודיו נקי מפוליטיקה.
"נכון. כי היה לי חשוב להדגיש שאנשים הם גם התרבות שלהם, זו הדרך שלי להגיד שאנחנו פה שני עמים ויש לנו אמנות שמחברת בינינו. לימדתי לצלילי אום כול תום, לימדתי כשברקע תפילות סופיות שנאמרות בשפה הערבית, כשחלק גדול מהנשים הרוקדות הן בצד הימני ולא אוהבות את הערבים אבל כן אוהבות את התרבות, אז זו הדרך שלי להגיד - בואו תראו איזה דבר יפה אתן מגלות בתרבות הערבית. בואו נעשה דברים ביחד.
"וכאשר ניגשה אליי אחת התלמידות ואמרה שהיא לא מוכנה לרקוד כשברקע אומרים את המילה 'אללה', הסברתי לתלמידות שאלה הן תפילות סופיות של מי שידועים כשוחרי שלום, ושאנחנו רוקדות את התרבות הערבית ואת השפה הערבית, ואת המתנה הזו שנקראת ריקודי בטן".
אז פה התחיל האקטיביזם?
"אני בהחלט רואה בזה אקטיביזם, אבל הוא היה בשלב הזה עדיין מתחת לרדאר. בהמשך יזמתי מופע בשם 'דרישת שלום' שבו הופיעו רקדניות הסטודיו לצד נגנים ערבים, ואפילו בתוך האינתיפאדה השנייה הרמתי מופע מספרי סיפורים בסגנון 'אל חכוותי', שכלל את הרקדניות שלי לצד שחקנים פלסטינים, מול קהל מעורב של ערבים ויהודים.
"כל עוד הייתי בריקודי הבטן, האקטיביזם שלי היה מתחת לרדאר. כן הלכתי להפגנות, התנדבתי באגודה לזכויות האזרח אבל שמרתי על הסטודיו כמקום לכולן. ברגע שהבנתי שאני רוצה לעשות יותר - סגרתי את הסטודיו והתמסרתי לאקטיביזם. התחלתי בעמותת 'אדם ללא גבולות', שם הסעתי ילדים פלסטינים לטיפולים רפואיים. זה נמשך עשור, שבמהלכו ארבע שנים גם הייתי רכזת ההסעות ותיאמתי את נסיעות הילדים והמשפחות לבתי החולים.
"זה היה מאוד קשוח. הילדים שלי הגיעו כעסו עליי שביום שישי בערב, במקום להיות ליד השולחן, אני מתאמת נסיעה של ילד והורים לבית חולים. אבל אני הפסקתי עם זה כי לאורך זמן זה פשוט שבר אותי. לא הבנתי לכמה מוות איחשף בשנים הללו, כי הרי היה מדובר בילדים מאוד חולים ונקשרתי אליהם, וכשהם הלכו לעולמם נשברתי בכל פעם מחדש. את מסיעה ילד ונקשרת אליו, ובסוף הוא מת וזה קשה. אני עדיין בקשר עם חלק מהמשפחות, אגב".
לצד זאת, הצטרפה יעל כאמור גם לקורס מורי דרך ונכנסה לתחום ההדרכות הגיאופוליטיות: "מדובר בסיורים שבהם מדברים על הכיבוש. זה כבר העביר אותי לאקטיביזם על מלא".
ועכשיו, עונת המסיק הנפיצה ביותר שידענו זה שנים, והאקטיביזם שלה על מלא בא לידי ביטוי גם בארגון "קול רבני לזכויות אדם", שפועל בשטח להגנה על חקלאים פלסטינים בגדה המערבית, מארגן נוכחות מגינה בזמן קטיף זיתים, ופועל למניעת אלימות מתנחלים.
"זו שיא עונת המסיק, והאלימות של היהודים בשטח כלפי החקלאים הפלסטינים כל כך קשה וקיצונית. משפחות חקלאים שיוצאות למסיק פוחדות, והנוכחות שלנו חשובה, אנחנו מגינים עליהן ומאפשרים להן למסוק. והשנה הכול עוד יותר קשה, גם בגלל הצבא שמכריז על חלק מהשטחים כשטח צבאי סגור".
מה כוללת הפעילות שלכם?
"מגיעים מתנדבים מכל הארץ ויוצאים מוקדם בבוקר עם רכזי השטח שלנו אל עבר כרמים של פלסטינים, בעיקר למקומות שבהם רואים את הקרוונים שצצו על כל גבעה, ושמהם יוצאת האלימות היהודית.
"אנחנו מוסקים ביחד עם הפלסטינים, והם מאוד אסירי תודה גם על כך שאנחנו מגנים עליהם ומאפשרים להם להתפרנס, וגם על כך שהם סוף-סוף פוגשים ישראלים ומתנדבים שבאים למסוק איתם מתוך סולידריות. גם אם עזרנו למשפחה אחת, הם יספרו את זה לסביבה שלהם, וזה חשוב גם להם וגם לנו. יש ימים נפלאים שאנחנו מוסקים ביחד ומזג האוויר טוב והאווירה שמחה, יש ימים שהם יותר קשים עם אירועי אלימות".
"יש תפיסה שאם אכפת לי מחיים של ערבים לא אכפת לי מחיים של יהודים, איזה שטויות. אני ישראלית, וחשוב לי שהמקום הזה יהיה טוב ושאפשר יהיה לחיות בו. כל הפעילות שלנו היא בעד ישראל ולא נגדה"
בחרת בדרך לא פשוטה בכלל.
"גם כדי להמשיך לחיות כאן ולנשום, וגם כדי לתת דוגמה לילדים שלי - אני לא יכולתי אחרת, זו דרכי. אז אני מנסה לשמור על אופטימיות, וככל שעוד אנשים יצטרפו אלינו למסיק ולנוכחות המגנה - נהיה יותר אופטימיים. וזה לא קל, זו טיפה בים, אבל אם אני לא אקום בבוקר לאקטיביזם הזה, לא אוכל לקום בבוקר פה בכלל. זה קודם כל מחזיק אותי".
את חוששת מהטוקבקים לכתבה הזו?
"לא, אני לא חוששת. אני רגילה לחטוף ולא חוששת. אני סוף-סוף לא צריכה שיאהבו אותי ושיבואו לפסטיבל שלי, והמסר שהכי חשוב לי להעביר לקהל הישראלי הוא שהכוח המניע שלי נובע מהרצון שהמקום הזה יהיה טוב יותר, ושנפסיק להרוג ולהיהרג.
"יש תפיסה שאם אכפת לי מחיים של ערבים לא אכפת לי מחיים של יהודים, איזה שטויות. אני ישראלית, וחשוב לי שהמקום הזה יהיה טוב ושאפשר יהיה לחיות בו. כל הפעילות שלנו היא בעד ישראל ולא נגדה".
