כששי שסלר הגיעה לים בפעם הראשונה היו לה הרבה חששות - היא פחדה מהים, והגודל העצום שלו עורר בה פחד וחשש. אבל כבר חצי שנה עברה מאז שאיבדה את אחיה האהוב, ניצן, והיא החליטה לנסות להצטרף לפעילות של אחים שכולים במסגרת העמותה "בית על הים". כבר במפגש הראשון הרגישה שי שייכות. "החיבור עם האחים היה מיידי", היא נזכרת. "כבר בפעילות הראשונה מיד הרגשתי שאני לא לבד. אנחנו, האחים השכולים, מדברים בלי מילים. מספיק מבט אחד כדי להבין אחד את השנייה. תמיד היה לי פחד מהים כי זה מקום גדול ומפחיד. אבל המדריכים היו מכילים, ומי שפחד - יצאו איתו מהמים".
שסלר (22), סטודנטית לספורטתרפיה במכללה האקדמית אונו, איבדה את אחיה הגדול רס"ל (במיל') ניצן שסלר, שנפל בעזה ב-2024, במסגרת שירות מילואים בעזה. הפעילות ב"בית על הים", שבה למדה לראשונה גלישת גלים, הצליחה לתת לה תחושה של משמעות.
הפעילות עזרה לה כל כך עד שהחליטה להצטרף לעמותה, וכיום היא מתנדבת בה ומסייעת ללמד אחרים כיצד להשתמש בכוחו המרפא של הים. במסגרת הקבוצתית, היא מספרת, היא הרגישה לראשונה הצלחה בעיבוד של האסון. "זה עזר לי להתמודד עם המציאות".
ניצן, האח הבכור לשי ושיר, כונה "הקמיע" במשפחתו, מפני שלאחר האימוץ שלו השמחה חזרה למעונם. לאחר הגעתו התרחבה המשפחה ונולדו שתי אחיותיו. שסלר מספרת על קשר מלא באהבה ותמיכה. "ניצן ואני היינו קרובים בגיל", מספרת שסלר. "היו לנו הרבה נושאי שיחה. הוא היה שחקן כדורגל ואני הפכתי גם לשחקנית בהשראתו".
הוא גם מאמן הכדורגל הראשון של שי, שהפכה לשחקנית מצטיינת בתמיכתו. היא מספרת שהיו עושים הכול ביחד. "היינו מתאמנים ביחד, משחקים. הוא היה דמות שהערצתי. הוא היה אוזן קשבת, וגם מצחיק, ציני, כריזמטי, כולם אהבו אותו. הוא תמיד אמר את הדעות שלו, לא היה אכפת לו מה אחרים יחשבו. הוא היה נאמן לעצמו".
קשה להגיד - אני אחות שכולה
באפריל 2023 השתחרר ניצן מהשירות הסדיר, וב-7 באוקטובר גויס לגדוד מילואים של הצנחנים. "הצוות שלו נלחם בעוטף בימים הראשונים של הלחימה. הם ראו את כל הזוועות", מספרת שסלר. "ב-15 בינואר 2024 הם נכנסו לטהר בניין. הוא והצוות שלו היו הראשונים להיכנס. הם עלו בגרם המדרגות לקומה השנייה, לטהר אותה. במבנה היה חור ישן של פגז. עשרים מטר מהמבנה היה פיר של מחבל שירה צרור שפגע בהם בגלל החור בקיר. הצרור פגע באחי ובמפקד שלו, שנפצע קשה, אבל שרד. אחי לא שרד. הוא היה בן 21".
בתחילה, שסלר נמנעה ממפגשי האחים השכולים. "היה לי קשה לעשות את הסוויץ' לפגישה בנסיבות האלו. למעשה מדובר בלהודות שזה מה שקרה, לומר לראשונה - 'אני אחות שכולה'", היא מסבירה. "אחרי יותר מחצי שנה, בתקופה אפורה וקשה, נתקלתי במודעה. חשבתי שזו פעילות שיכולה להוסיף קצת צבע, להרגיש בחיים. גיליתי שכשאני בים יש לי הרבה שקט. הים מקבל אותך כמו שאת. זה מקום שבו לא שואלים אותך שאלות. כשאני עם האחים השכולים אין מבטים מרחמים. כולנו עם אותו הגורל".
שסלר מספרת שהגלשן עזר לה בהתמודדויות החדשות והמורכבות שנוצרו בחייה. "עם הגלשן הרגשתי שליטה וגם שחרור", היא מסבירה. "את בוחרת לעמוד על הגלשן, אבל הגל מחליט לאן את הולכת. את יכולה להיסחף, וגם לקבל גל בפרצוף. ואין לך ברירה, את צריכה וחייבת להתמודד עם זה ולהמשיך".
למה החלטת להתנדב ב"בית על הים"?
"כמו שעזרו לי, אני רוצה לעזור לאחרים. ראיתי כמה זה יכול לתרום. זה ממלא להרגיש שאת חלק. גם בימים ממש קשים, זו הטענה מחודשת להמשך. אני הולכת גם אם יש לי יום קשה, גם אם קר, גם אם אין לי כוח".
מימד אחר
כשעילי פרבשטיין, בן 33, מיהוד, חשב איך אפשר לעזור למתמודדים עם טראומה, הים היה הבחירה המתבקשת. פרבשטיין, המייסד ומנכ"ל משותף של העמותה, הקים אותה מתוך רצון לסייע לאחותו, שמתמודדת עם טראומה. "ראיתי איך טראומה משפיעה על כל המשפחה", הוא מספר. "בטיפול אליו הגעתי כמלווה, העובדת הסוציאלית הקשיבה לי, וזה נחקק בי. באותו יום החלטתי שאני רוצה לתת מענה כזה לכל המשפחה".
במהלך השירות של פרבשטיין בחיל הים, הכיר את שותפיו לייסוד העמותה. "הבנו ששלושתנו רוצים לעסוק כל החיים בחיבור שבין טיפול וים", הוא נזכר. בתחילת הפעילות, הקימו קבוצה למשפחות מיוחדות. "משפחות מתמודדות עם בירוקרטיה ותחלואה כפולה. המטרה שלנו לתת מקום לכולם. לא רק לילד עצמו, אלא גם לאח, לאחיות, להורים. אף אחד לא מגיע כמלווה, אלא כמשתתף".
איך השם "בית על הים" מייצג את פעילות העמותה?
"בית זה מקום יציב, בטוח, שאנחנו שייכים אליו. הים הוא מרחב משתנה. המטרה שלנו היא לייצר מרחב בטוח במציאות משתנה, סוערת וחסרת ודאות. הים הוא מרחב שעוזר לך קודם כול להיות בנוכחות, כאן ועכשיו. הים מייצר חוויית הצלחה אותנטית. כשאתה עומד על גלשן או תופס גל, אתה נופל, נלחם ומצליח. אנחנו עוזרים להצלחה בים, דרך שיח של עיבוד, לצאת מחוץ לחוף. יש משהו שמשתנה בגוף ברגע שאתה מגיע. המרחב עוזר לך להיכנס למימד אחר".
10 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: מייסדי עמותת בית על הים - שי ויטר, עילי פרבשטיין ואהד לינדר
(צילום: עמותת בית על הים)
ב-7 באוקטובר פעילות העמותה התאימה את עצמה לצורך הגובר של הציבור הישראלי, והם הגיעו לאילת כדי לתת מענה לתושבי הדרום. מאז השבעה באוקטובר עבדו ב"בית על הים" עם יותר מ-3,500 נפגעי טראומה, ועוזרים לכולם, גם לאלו שמתמודדים עם מצבים רפואיים קשים. "בהחלט. כולם יכולים. אין אדם שיבוא אלינו ולא נדע לעשות עבורו את ההתאמות הנדרשות. גם קטועי רגליים, משותקים בכל הגוף, כולם כולל כולם".
פרבשטיין מדגיש את תעצומות הנפש האדירות של המשתתפים בפעילויות. "אני רואה אנשים שאיבדו את הכול ובוחרים לקום ולהתמודד מחדש", הוא מספר. "לראות אנשים שעברו את הדברים הכי קשים שיש, איבדו את הילדים ואת האהובים שלהם, היו בשבי, לראות אותם קמים - זה נתן לי תקווה אמיתית. אחד מהם אמר לי משפט שנשאר איתי: 'תקווה היא דבר אקטיבי', שצריך לעשות. יש לנו 400 מתנדבים בעמותה, מכל המקומות בארץ, מכל הגילאים".
אתה מדגיש שחשוב שהאחים יגיעו לפעילויות האלו. למה זה משמעותי לדעתך?
"בכל משפחה יש אחים שבמשך שנתיים פחות קיבלו את הקשב של ההורים, כי כל המשפחה הייתה סביב מאבק. יכול להיות שאנשים בכלל לא הסתכלו על עצמם בשנתיים האלה, ולא זכו להיות קשובים לצרכים שלהם. לכן, אנחנו פה לתת מקום גם לעצמנו, לתת לים להחזיר לכם את הכוחות, וגם לייצר לכם קהילה. קהילה שהיא סביב משהו חיובי, לא רק סביב הכאב המשותף".
"ללמוד שהדרך לא פחות חשובה מהתוצאה הסופית"
ביום הראשון למלחמה, שקד ברנדריס (32) וחן בן-ארי (29), שהכירו לפני 8 שנים ונישאו לפני 6 שנים, היו בקיבוץ דן, בחופשה זוגית בצפון. ברנדריס, עובד סוציאלי בעדי נגב במרחבים, חירש ודובר שפת הסימנים הישראלית, ובן-ארי, עובדת סוציאלית מרחבית ברווחה באשכול ומתורגמנית לשפת הסימנים, שמעו מחברים על חדירת מחבלים, אבל לא הבינו את סדר הגודל של האירוע.
בעקבות פוסט של קבוצה בשם "תורנו", של אנשים שעוברים לאזור הנגב המערבי והצפון, החליטו לעבור לקיבוץ רעים. "כל מה שקרה חיזק את ההחלטה שצריך לגור כאן ולהצהיר שאסור להפקיר את הגבולות", מסבירה בן-ארי. "מה שקרה בנגב המערבי יכול לקרות בכל הארץ, וצריך לשנות את הטרמינולוגיה של ה'עוטף' שסופג 'טפטופים' ולדרוש ביטחון אמיתי לכל תושבי המדינה. אבל בעיקר באנו להפוך לחלק מהמקום".
לברנדריס התמודדות ספציפית עם האזעקות, שאינן מונגשות לחירשים ולכבדי שמיעה. "אני לא שומע כשיש אזעקת 'צבע אדום'", מסביר ברנדריס. "אני קולט הרבה פעמים באיחור שהייתה אזעקה ושעליי לרוץ למרחב מוגן. במבצע "עם כלביא", המטופלים המאושפזים שלי נאלצו להצטופף בחדרים ממוגנים, והיה מאוד מאתגר לנהל שיחות בחלל רועש מאוד. בנוסף, התעדכנות בחדשות בשידור חי ללא תרגום לשפת הסימנים הייתה מתסכלת. כתוביות מגיעות בדיליי ומאבדות קשר למה שמוצג על המסך, לכן אני מעדיף תרגום חי לשפת הסימנים".
השניים הצטרפו לתוכנית "חוף מבטחים" של "בית על הים" לאחר ניסיונות קודמים שכשלו, והרגשה שאולי הים אינו מרחב שמתאים לכולם. "בשנת 2016 הלכתי להתנסות שהייתה כישלון מוחלט", מספר ברנדריס. "חששתי להרגיש תסכול פעם נוספת, וגם מההתמודדות עם מדריך".
לשמחתו, גילה ברנדריס שצוות "חוף מבטחים" יודע, ויותר מכך - רוצה, להנגיש את המרחב הימי לכולם ולכולן. "ביום החשיפה, רז המדריך שלנו ממש יצא מגדרו", נזכר ברנדריס. "רז עשה מאמצים למצוא דרכים לתקשר איתי, ולשלב תרגום תוך כדי הגלישה בים. זה גרם לי להרגיש בנוח, עזר לפחדים שלי, ודחף אותי להירשם ולנסות להגשים חלום - ללמוד לגלוש".
מה היו החששות שלך לפני ההתנסות?
"היו חששות שלא אתחבר לאחרים, שארגיש בודד ואדבר רק עם חן. הקבוצה הייתה נהדרת, מחבקת ומכילה. הרגשתי שהתהליך מחבר ומרגש. הקבוצה והמדריכים אף עשו מאמצים ולמדו סימנים בסיסיים כדי שיוכלו לתקשר איתי קצת תוך כדי הגלישה. הפתיחות של הקבוצה והצוות כלפיי הייתה הגורם שאפשר לי להרגיש בנוח. הם אפשרו לי לשים את החירשות בצד ולהתמודד עם הגלים. היו שיעורים שבהם היינו עסוקים רק בהתמודדות עם גלים חזקים, מתרחצים וגולשים אחרים שהפריעו מאוד. משבוע לשבוע למדנו לזהות סכנות בים וגם להתמודד איתן. התהליך חיבר אותי לרגשות ולהתמודדויות שלי. לבחון על הים את השלכות המעשים תחת רגשות שונים. תהליך למידת הגלישה אפשר לי לבצע הקבלה להתמודדויות שלנו עם האתגרים בחיים. זה הזכיר לי כמה חשוב להתאזר בסבלנות, ללמוד שהדרך לא פחות חשובה מהתוצאה הסופית".
מה הייתם רוצים שאנשים יבינו טוב יותר על התמודדות שלא תמיד "רואים" מבחוץ?
"שאנשים ימצאו מקום להתאזר בסבלנות, לנסות לתקשר ולתת הזדמנות. לא להיבהל מיד כשאני מספר להם שאני חירש", מסביר ברנדריס. "הגעה למקום חדש מהווה אתגר לרוב האנשים, ולאנשים חירשים אפילו עוד יותר. תהיו פתוחים. תתעניינו, תשאלו מה אפשר לעשות כדי לגרום לנו להרגיש בטוחים ובנוח בסביבה. הכי קל לי להישאר רק בסביבת חירשים, שבה כולם דוברים שפת הסימנים. אך בגלל זה, אני מפספס הזדמנויות להכיר סביבה חדשה, אנשים חדשים, וגם לגלות דברים חדשים על עצמי".
