כמי שנמסר לאימוץ וגדל שנים רבות עם סוד וסימני שאלה, אני נושא עליי לא רק את סיפור החיים שלי, אלא גם את השאלה - האם אני גם משלם על חטאם של הוריי הביולוגיים? כאילו הבחירות שלהם, הטעויות והעוונות שלהם, ממשיכות ללוות אותי ולקבוע לי - במידה מסוימת - את החיים.
עולמם הפנימי של מאומצים בוגרים הוא עשיר מאוד, ופתיחת תיק האימוץ שלי בחודש דצמבר 2018, ובמיוחד המסע משנה החיים שהגיע בעקבותיו, התגליות והחשיפות על כל אחד מהורי הביולוגיים - הביאו אותי למסקנה ברורה: אני לא חייב לשלם על מה שלא שלי.
חגי תשרי עוסקים כולם ברעיון של תיקון ותשובה. כל אדם נבחן על מעשיו בלבד ולא על חטאי הדורות הקודמים. קל וחומר, אם בשלב מסוים דורות אלו בכלל ויתרו על אותו אדם שמצפה למחילה.
אבל היום, כשאני מלווה מאומצים בוגרים בגילאים שונים בתהליך פתיחת תיק האימוץ שלהם וההתוודעות להוריהם הביולוגיים, וכשמגיעים אליי הורים מאמצים ולפעמים גם אימהות ביולוגיות, להתייעצות - אני משתף אותם בבחירה שלי לסלוח.
בסליחה שלי אני לא משחרר את ההורים הביולוגיים מאחריותם, אלא משחרר את עצמי. במקום להרגיש ששיני מקהות בגלל בוסר שהורי הביולוגיים שומרי הסוד אכלו, כמו בתקופת הנביאים, אני בוחר לקחת אחריות על החיים שלי.
המחילה הפכה עבורי לאקט של אומץ, היא דורשת ממני להתמודד עם כאב שנוצר עקב שמירת הסוד והנטישה, ואת התפיסה הזאת אני משתדל לתווך גם למאומצים ולמשפחות שאני מלווה. לרוב מדובר באתגר, שכן מאומצים לא מוכנים לסלוח בקלות להוריהם הביולוגיים.
"מתחננת להכיר את הבן מחדש"
מקרה מורכב במיוחד הגיע לפתחי לפני יותר משנה: דוד נאון, יליד 1973 ממרכז הארץ, פנה אליי וסיפר כי בילדותו הוריו הפרידו בינו ובין אחיו הצעיר ממנו ב-11 חודשים בלבד. מסיבות שלא ידועות לו, הם מסרו לאימוץ את האח הקטן - שהיה רק בן שנה, ואילו אותו השאירו.
"אני זוכר במעורפל את רגע הפרידה בינינו", סיפר במפגש הראשון, "זה לא עוזב אותי כבר 50 שנה".
מבדיקה ראשונה בשירות למען הילד במשרד הרווחה, מצאנו כי האח הצעיר חי כיום בארץ וטרם פתח את תיק האימוץ. "לא מן הנמנע שהוא זוכר או מדמיין משהו מנסיבות הפרידה שכפו עליו, ולכן הוא פגוע וכועס ומסרב לפתוח את תיק האימוץ עד היום", הסברתי לו.
"ההורים שלי חולמים לראות אותו, הם לא צעירים ולא בריאים", שיתף אותי דוד בהתרגשות. "אתה חושב עליהם ועליך, ואני חושב עליו", השבתי לו.
ביקשתי מדוד להיפגש עם הוריו, שכיום חיים בנפרד, ואת כל אחד מהם שאלתי: "האם אתם מוכנים לבקש סליחה ומחילה מבניכם ששלחתם לאימוץ?" מלכה וחיים נאון, שעל פניהם ניכרים הבושה והכאב שהודחקו עם השנים, השיבו מיד: "כן, בהחלט!"
אבל לא רק בושה וכאב ניכרים על פניהם, אלא גם הפחד מהאשמה של בנם, אותו לא פגשו מאז היה בן שנה. "מה אם הוא בכלל לא ירצה לשמוע מאיתנו?", שאלו אותי אחרי דיאלוג פנימי ארוך שנים שניהלו עם עצמם.
לאורך התהליך היו לא מעט רגעים בהם הצלחתי להבחין בטון שיפוטי עצמי בדבריהם, כזה שמעיד על תפיסת זהותם כהורים טובים.
"זה בהחלט אפשרי", השבתי.
על פי החוק בישראל לא ניתן לפנות למאומץ בוגר שטרם פתח מיוזמתו את תיק האימוץ וביקש להכיר את הוריו הביולוגיים, כך שאת הפנייה אליו נדרשים לעשות ההורים והאח דוד, באמצעותי ודרך כתבה זו.
"ברוח יום כיפור אני מבקשת סליחה ומחילה, ומתחננת להכיר את הבן שלי מחדש", אמרה לי מלכה. "אני מייחלת שהוא ישחרר מעצמו את הכעס והטינה כלפינו, אם הם קיימים", המשיכה וציינה בפניי תוך שאני חש בפעולת השחרור העצמי שלה.
"בשנה ההיא אמא גרה בשכונת תל כביר שבדרום תל אביב, שכונה שבאותם ימים אוכלסה בעולים מצפון אפריקה. אחרי כל כך הרבה שנים שהתייסרה, היום היא זקוקה יותר מכל להקלה הזאת", שיתף דוד בעיניים דומעות. "אבא גר באתה תקופה אצל הוריו ברמלה, והיום אין בוקר שבו הוא לא מתפלל לזכות ולראות שוב את הבן שלו.
"אנחנו מתפללים למחילה כנה מצידו, כזו שקודם כל תביא לריפוי שלו עצמו, אחר כך לריפוי של אבא ואמא, ולבסוף - גם לריפוי שלי. אחרי 50 שנה שבהן חיינו בנפרד זה מזה - אני לא יכול ולא רוצה לוותר עליו".
"דוד, מבחינתו יש לו הורים שאימצו אותו והם כל עולמו וכל מה שהוא מכיר - והוא לא זקוק לבקשת הסליחה הזו", ניסיתי להסביר בעדינות, אבל באופן כזה שהמסר יעבור. "כשאתה אומר את צמד המילים 'ההורים שלנו' - זו לא הדרך שבה הוא תופס את את הוריך, אביו ואמו הביולוגיים. מבחינתו, אלו ההורים שלך בלבד".
בקשת מחילה היא פעולה בין-אישית, ורגע נדיר שבו הלב מתכופף כדי לגדול - וזה בדיוק מה שעושים הורים שמכים על חטא כעבור שנים, רק בכדי לפגוש שוב את ילדיהם. קבלת המחילה היא נכונות אמיתית להניח לדבר הזה, ולתת מקום לקשר מחודש
לאורך התהליך, דוד הבין שמה שקרה אז, כשהיו ילדים, וגם מה שצפוי להתרחש היום - לא בשליטתו, וודאי שלא באשמתו. חוסר הוודאות והמחיר שהוא נושא עימו לאורך כל השנים הללו, מייסרים אותו מאוד. אפילו בנותיו תיארו בפניי כמה אבא כואב על אובדן אחיו.
"אחי נולד בבית החולים 'אסף הרופא', ביום 27.12.73", הוא שינן בפניי את הפרטים שאצר ברשותו מהיום שבו גילה כי הוא לא בן יחיד להוריו. במסגרת חקירה נוספת שביצעתי, מצאתי עוד כי האח נלקח מבית הוריו בגיל שנה בלבד, ושהה בבית הילדים "אמנה" בנווה שאנן שבחיפה (היום פועלת במקום ישיבת "אור וישועה"), עד שנמסר לאימוץ בגיל ארבע.
אולם, לא הצלחתי לדלות מההורים הביולוגיים מה הייתה הסיבה האמיתית בעטיה מסרו ילד לאימוץ, ולמה החליטו למסור דווקא אותו.
פצע זהותי עמוק
סיפורם של דוד והוריו מלמד עד כמה הכאב אינו רק של המאומץ, אלא של כל המשפחה.
לא הייתי מודע לזה עד שפתחתי את תיק האימוץ הפרטי שלי. עד אז לא העליתי בדעתי אפשרות שההיעדרות שלי מייסרת אנשים אחרים. 47 שנים הייתי עסוק בעצמי ובמה שחשבתי שטוב לי ולהוריי שגידלו אותי. אבל בסוף התהליך, מצאתי כי הידיעה שיש אנשים שחיכו לי כל החיים - היא מענגת וכואבת בו זמנית.
בקשת מחילה היא פעולה בין-אישית ורגע נדיר שבו הלב מתכופף כדי לגדול - וזה בדיוק מה שעושים הורים שמכים על חטא כעבור שנים, רק בכדי לפגוש שוב את ילדיהם. קבלת המחילה היא נכונות אמיתית להניח לדבר הזה, ולתת מקום לקשר מחודש.
מעטים הנושאים הטעונים והכואבים כמו המפגש בין ילדים מאומצים להוריהם הביולוגיים. עבור רבים, עצם הידיעה שננטשו בילדותם, התחושה שוויתרו עליהם, שלא היו מוכנים להילחם עליהם - מייצרת פצע זהותי עמוק.
ילד מאומץ שבגר ושב לפגוש את ההורה הביולוגי, מתמודד לעיתים עם רגשות סותרים: כעס על הנטישה, סקרנות לדעת מה גרם לאותו הורה לוותר עליו, כאב על הילד הקטן שבתוכו שלא זכה להגנה, וגם געגוע למה שלא היה. חלקם מספרים כי מפגש כזה מעלה מחדש תחושות של אובדן, ולעיתים גם כעס על כך שהשאלות שנשאו בלבם משך כל השנים הללו, נותרות ללא תשובה מלאה. ויש גם כאלו שחווים פגיעה קשה מכך שדווקא עליהם ויתרו, ואילו את האח האחר בחרו להשאיר.
מסע כפול
לפני שנתיים פנתה אליי אישה בשם מירב מור, ילידת 1969, תושבת קריית אתא ושומרת מצוות, על מנת שאלווה אותה ואת אחותה הקטנה ממנה בשנה, אשר נמסרו לאימוץ בילדותן, למפגש עם אימן הביולוגית בתהליך פתיחת תיק האימוץ.
לתדהמתנו מצאנו כי מספר שנים לאחר ששלחה את בנותיה לאימוץ, האם נישאה לאדם בדואי מרהט ואף הקימה עמו משפחה חדשה משלה.
המפגש בין מירב ואחותה לאמן הביולוגית היה מרגש מאוד. האם הייתה נרגשת במיוחד, ולא לקח זמן רב עד שביקשה להתוודות ולחשוף בפני בנותיה את מה שעמד מאחורי החלטתה למסור אותן לאימוץ. היא ילדה את מירב כשהייתה בת 19, וכעבור שנה נולדה גם אחותה. "שנה אחרי, ב-1971, ילדתי בן נוסף", מספרת האם לאחיות שמתקשות להסתיר את תדהמתן מהגילוי המפתיע.
זמן קצר לאחר מכן אב המשפחה נפטר, ובשונה מהאחיות, שנמסרו מיד לאימוץ, אחיהן הועבר קודם לבית הילדים של ויצו ברחוב דוד המלך בתל אביב, ורק לאחר מכן נמסר לאימוץ. וכך, נותק הקשר בין כל בני המשפחה הביולוגית בעודו באיבו.
לצד צירוף המקרים המרגש שבו גילינו כי אני ואחיהן, שהיה אז בן שנה, שהינו יחד באותו בית ילדים בתל אביב ובאותה שנה, 1971, טרם נמסרנו לאימוץ - הרי שממסע היכרות עם האם הביולוגית, מצאנו את עצמנו יוצאים למסע חדש בחיפוש אח אותו אח שנמסר לאימוץ.
ילד מאומץ שבגר ושב לפגוש את ההורה הביולוגי, מתמודד לעיתים עם רגשות סותרים: כעס על הנטישה, סקרנות לדעת מה גרם לאותו הורה לוותר עליו, כאב על הילד הקטן שבתוכו שלא זכה להגנה, וגם געגוע למה שלא היה
התהליך כלל פניה נוספת לשירות למען הילד (שלא תרם מידע), בדיקות גנטיות בחו"ל ובדיקות נוספות פה בארץ, במסגרת החוק. אולם נכון לרגע כתיבת שורות אלו, כל הבדיקות העלו חרס.
ואולי, בחלוף החיים, אותו ילד שבגר בנה לעצמו משפחה ועולם מלא משלו. ואולי, הוא כלל לא יודע שאימו הביולוגית סבלה מבעיה בריאותית שהביאה, בצר לה, למסירת שלושת ילדיה לאימוץ. ואולי, הוא גם לא יודע שהיא נפטרה לפני שנה. ואולי, הוא לא יודע שום דבר על אודות סיפור חייו. ואולי, הוא לא מדמיין לעצמו שיש לו בעולם שתי אחיות מקסימות שממתינות לו בכיליון עיניים.
סליחה היא אינה מחיקת הכאב
יש, אם כן, מאומצים שבוחרים דווקא בדרך של מחילה. עבורם, הסליחה אינה בהכרח הצדקת המעשה או מחיקת הכאב, אלא אקט פנימי של שחרור. הם מבינים שההורה הביולוגי פעל מתוך מציאות קשה - עוני, לחץ חברתי, גיל צעיר מדי או מצבים בלתי אפשריים אחרים, ומעדיפים לראות בו אדם שנאבק במגבלות חייו ולא "האשם המוחלט".
לתפיסתי, אין אמא שמסרה ילד לאימוץ - יש אמא שהייתה במצוקה.
בערב יום כיפור הקרב ובא, כשאנחנו עומדים על סיפה של שנה חדשה, המסע של שתי המשפחות שאני מלווה מזכיר לנו עד כמה עמוק הוא כוחו של הלב האנושי.
סליחה אינה מוחקת את העבר, אלא פותחת פתח לעתיד. מחילה אינה מעלימה את הפצע, אלא מאפשרת לו להגליד ולהפוך לצלקת שמזכירה, אך אינה מכתיבה את המשך החיים.
ילד שנמסר לאימוץ אולי גדל רחוק, הוא בנה לעצמו זהות אחרת, בנה לעצמו משפחה משלו. אבל היד המושטת מהעבר, מתוך כאב וחרטה - היא גם הזמנה לבחור מחדש, לבחור בחיבור, בהכרה, בתקווה.
6 צפייה בגלריה
צחי עם אביו הביולוגי, הרצל מחלב. "אחרי שנים של שתיקה - הלב יכול סוף-סוף להתחיל לנשום מחדש
(צילום: יונתן בלום)
כמי שפתח את תיק האימוץ שלו רק בגיל 47, והחמיץ את אימו הביולוגית שנפטרה ושמרה סוד ממשפחתה שהקימה, וכמי שמצא אביו הביולוגי שטען שחיכה לי כל החיים, אך עדיין שמר אותי בסוד ממשפחתו החדשה - מי ייתן וכתבה זו תגיע לאוזניי אותם ילדים שנמסרו לאימוץ ובגרו, וטרם פתחו את תיק האימוץ שלהם. תסיר מהם את שכבות הנוקשות, תהיה עבורם קרן אור שתניע אותם לעשות את הצעד האמיץ ולפתוח את התיק, להיפגש, להתיר ספקות וסודות, ולתת הזדמנות שנייה לחיים.
ברגע שמחילה פוגשת נכונות, המעגל יכול סוף סוף להיסגר, והלב יכול - אחרי שנים ארוכות של סוד ושתיקה - להתחיל לנשום מחדש.
חתימה טובה.
הכותב הוא מנטור המלווה מאומצים בוגרים בתהליכי פתיחת תיק אימוץ, מרצה סיפורי השראה, ומחבר הספר האוטוביוגרפי "ילדותי השלישית" (בהוצאת "ידיעות ספרים").
