עם תחילת מתקפת החמאס על יישובי העוטף ב-7 באוקטובר, ד"ר צביקה גרינבאום, מילואימניק בסיירת צנחנים, הבין מיד שמדובר באירוע קיצוני ולא בסבב לחימה רגיל, ומיהר לשלוף את הקיטבג הצבאי מהבוידעם, ארז את המדים, צחצח את נעלי הצבא והתכונן לרגע שבו קצינת הקישור תצלצל ותקרא לו לחזית.
גרינבאום, פיזיותרפיסט, מרצה וחוקר באוניברסיטת בן גוריון וגם לוחם בסיירת צנחנים לשעבר, רגיל ללבוש מדים: מדי ארבעה חודשים הוא עוצר את כל פעילותו לטובת הדרכת גיבושים לסיירת צנחנים יחד עם צוות שמורכב מלוחמי סיירת לשעבר, שבדומה אליו גם הם כבר עברו את הגיל שבו נדרשים להתגייס למילואים, אבל ממשיכים לשרת מתוך רצון לתרום כל עוד הגוף והנפש מאפשרים זאת.
להפתעתו של גרינבאום, קצינת הקישור לא צלצלה אליו באותו יום, וגם לא ביום שלמחרת וגם לא בזה שהגיע אחריו. הקיטבג הצבאי עם המדים המגוהצים והנעליים המצוחצחות נותר מבויש בפינה, וגרינבאום המשיך להמתין לשיחת הטלפון שלא הגיעה. ואז, ב-9 באוקטובר, הוא נפגש עם תומר פרנק, הפסיכולוג של הגיבוש שמשרת עמו במילואים, והשניים הבינו שאם הצבא לא מגיע אליהם - הם יגיעו אליו.
"הרעיון היה להקים סיירת גוף ונפש עבור לוחמי חטיבת הצנחנים שעברו זוועות ב-7 באוקטובר", הוא מספר. "לרוב, במצבים של טראומה הגוף הוא הראשון לזעוק, ומכיוון שהבנתי שלפניהם עוד לחימה ארוכה - היה לי ברור שהם זקוקים לטיפול מקצועי בכאבי הגב והשרירים שהצטברו במהלך הימים האלו".
צביקה גרינבאום: "המטרה שלנו הייתה להיכנס לאזורי הלחימה, ולטפל בלוחמים בין הקרבות. בשנים שבהן אני לחמתי בסיירת, בין 1997 ל-1994, לא היו דברים כאלו, למרות שהיינו זקוקים להם מאוד"
כבר למחרת התייצבו השניים בבסיס בית ליד, והצליחו להלהיב את המפקדים ולשכנע אותם שכדאי להם לגייס אותם. והשאר היסטוריה: תוך זמן קצר גרינבאום הצליח לגייס ל"סיירת" החדשה את לאוניד קליחמן, פרופ' לפיזיותרפיה באוניברסיטת בן גוריון ופיזיותרפיסט בקופת חולים "מאוחדת" באשקלון, ואלעד דמרי, פיזיותרפיסט של קבוצת הפועלת באר שבע בכדורגל המתמחה בפציעות ספורט, ומילואימניק המשרת יחד עם גרינבאום בחטיבת צנחנים.
"המטרה שלנו הייתה להיכנס לאזורי הלחימה שבהם נמצאים הלוחמים, ולטפל בהם בין הקרבות. אני יכול לומר לך שבשנים שבהן אני לחמתי בסיירת, בין 1997 ל-1994, לא היו דברים כאלו, למרות שהיינו זקוקים להם מאוד", הוא משתף. " באופן אישי עברתי אירוע קשה מאוד בצבא במהלכו איבדתי מפקדים וחברים לצוות, ואף אחד לא טיפל בנו - לא פסיכולוגים ובטח שלא פיזיותרפיסטים. האירוע הסתיים, חזרנו לנוח בבית ומיד יצאנו למבצע נוסף. כך זה היה, וטוב שהצבא השכיל להבין שנדרש שינוי בתחום הזה".
מי מימן את כל הציוד?
"מי שמימנו היו החבר'ה מהעמותה של יוצאי הסיירת, בהובלת איציק מזרחי, איש הקשר של העמותה שתקתק את כל האירוע הזה במהירות ובמקצועיות. הנחו אותנו לרכוש את כל הציוד שאנחנו זקוקים לו לטובת הפעילות שלנו, ואמרו שנשלח חשבונית. רכשנו שלוש מיטות טיפול, המון מחטים לדיקור ואביזרים נוספים. יצא חשבון של עשרת אלפים שקל, והם שילמו בלי להניד עפעף. אין לי מילים לתאר עד כמה שאני מעריך את הסיוע ואת הרצון שלהם שהדבר הזה יקרה".
4 צפייה בגלריה
פרופ' קליחמן. "המטרה שלנו היא שהלוחמים לא יצטרכו להתמודד עם בירוקרטיות בדרך לטיפול"
(צילום: אוסף פרטי)
יחד עם פרופ' קליחמן, שכבר חבר אליו בשלב הזה, הם העמיסו את הציוד על הרכב ונסעו דרומה. שם, באופן לא מפתיע, הם נאלצו להמתין כמה ימים עד שהצבא יפתור את הבירוקרטיות המוכרות. "כבר היינו במילואים ועם מדים, והחלטנו לא לבזבז זמן ולנסות לסייע למי שרק אפשר. נסענו לצנחן מאילת שנפצע ולא היה מי שיבקר אותו, ובהמשך הגענו לבית מלון באילת שבו היו מפונים מניר עוז וטיפלנו גם בהם, ומה שראינו שם היה מטורף".
מה ראיתם?
"אנשים שעברו תופת. הגענו לשם שלושה או ארבעה ימים אחרי הטבח, וטיפלנו באנשים שהיו גמורים, פיזית ונפשית. המרפקים שלהם היו מפורקים כתוצאה ממשך הזמן שהם אחזו בידית הממ"ד. כולם שם סבלו מידיים תפוסות, חלקם היו עם שטפי דם והיה גם גם אחד שכל היד שלו הייתה מלאה ברסיסים של כדורים שהמחבלים ירו מחוץ לממ"ד, בזמן שהוא המשיך להחזיק את הידית ונלחם על חייו ועל חיי משפחתו.
"טיפלתי גם בבחור שהיה בכיתת כוננות ובמשך 24 שעות הרים אלונקות של גופות, וכתוצאה מכך הוא סבל מתסמונת 'מקלעת בית החזה', שבה העצבים בצוואר נלחצים ואין תחושה בידיים. הוא לא התלונן, רק הרגיש בר מזל שהוא והמשפחה שלו בחיים. זה הזכיר לי את סיפורי האימה של הסבים שלי".
פרופ' קליחמן: "היינו צריכים להיות מאוד רגישים במהלך הטיפול של הניצולים. היו מצבים של שקט בחדר שבהם אנשים פתאום התחילו לבכות תוך כדי הטיפול. הדיסוננס בין הטראומה ממה שהם עברו לבין העובדה שפתאום מישהו זר מגיע במיוחד כדי לטפל בהם - הוא לא פשוט לעיכול".
"החיילים הופתעו ממיטות הטיפול בשטח"
כשהבירוקרטיות נפתרו סוף-סוף, גרינבאום וקליחמן חזרו לשטחי הכינוס בעוטף, נפגשו עם דמרי, ויחד הם החלו לחפש מקומות שבהם יוכלו לפגוש חיילים ולטפל בהם. "הצבא לא כל כך ידע איך לעכל אותנו בהתחלה, אז לקחנו יוזמה ודרך קשרים הצלחנו להגיע לשטח הכינוס שבו שהו חיילי סיירת צנחנים".
איך הם הגיבו כשהם ראו אתכם?
"הם לא האמינו שפיזיותרפיסטים הגיעו לשטח כדי לטפל בהם, והופתעו מאוד כשהם ראו את מיטות הטיפול. היו גם כאלו ששאלו אם מה שקורה כאן הוא אמיתי. עד כדי כך הם היו בשוק".
השמועה על המלאכים מיחידת הפיזיותרפיה הכתה גלים בצבא, והשלושה, כולם כבר חצו את גיל 45, מצאו עצמם נוסעים מדי יום ברכב עמוס במיטות טיפול בין שטחי הכינוס והיישובים ברחבי העוטף, מטפלים בלוחמי שריון, תותחנים, חי"ר, סיירות וכל לובשי המדים בגזרה הדרומית. הכול בתיאום מול חיל הרפואה ופיקוד הדרום.
"היו מקרים סוריאליסטיים, למשל כמו זה שבזמן שחלק מלוחמי תותחנים שוכבים על מיטות הטיפול - התותחים לידינו יורים בקולי קולות ובתוך שניות הכול מתמלא באבק, אבל זה חלק מהעניין של להיות בשטח בזמן במלחמה", אומר גרינבאום.
באילו סוגי פציעות נתקלתם?
גרינבאום: "כל המילואימניקים שנתקלנו בהם סובלים מפריצות דיסק וממינסקוס בברך. חיילי הסדיר סובלים לרוב מנקעים ברגליים, שזו הפציעה השכיחה ביותר, ומכאבי גב וצוואר, כתוצאה מהמשקל העצום שהם סוחבים. יש גם לא מעט פריקות כתף, והרבה שסובלים מכאבי ראש בגלל חריקות שיניים בלילה כתוצאה מסטרס".
קליחמן: "היה לנו ברור שלמילואימניקים יהיו בעיות קשות יותר, בעיקר בשל הגיל והעובדה שהם נתלשו מהשגרה לזירת הקרב והגוף לא היה מורגל בפעולות אינטנסיביות כל כך - אז הוא הגיב בהתאם.
"הופתעתי במיוחד מחיילי התותחנים - זה אחד מהחילות הפחות מוערכים בצבא, ולא בצדק; התרומה שלהם ללחימה היא אדירה והם עובדים מאוד קשה. כל פגז שהם מרימים שוקל בין 45 ל-55 ק"ג, והם מרימים עשרות פגזים כאלו ביום. הם היו ממש אסירי תודה שהגענו לטפל בהם".
גרינבאום: "בתחילת המלחמה המילואימניקים ביו באימונים, והם הגיעו אלינו מפורקים. הרמנו אותם על הרגליים כדי שיוכלו להילחם. המפקדים אמרו לנו להתמקד דווקא בחיילי הסדיר יותר, אבל התעקשנו להתמקד דווקא במילואימניקים. היה לנו ברור שהם זקוקים לנו הרבה יותר. הם הגיעו עם מוטיבציה אדירה להילחם שהייתה גבוהה הרבה יותר מהיכולת הפיזית שלהם באותם ימים, וזה עלול ליצור מצב מסוכן".
ליאוניד קליחמן: "החבר'ה האלו מלאי מוטיבציה. הרבה פעמים הגיעו אלינו לוחמים עם קרע בשריר ואמרנו להם שהם חייבים להפסיק את הפעילות כדי לאפשר לו להחלים, הם ענו 'כן כן', ורבע שעה אחרי זה ראינו אותם חוזרים לשטח כדי להילחם"
ואחרי שטיפלתם בהם, הם ישר חזרו להילחם? הרי לוקח זמן עד שהנקע מפסיק לכאוב.
גרינבאום: "עוד לא נתקלתי בלוחם שלא חזר להילחם למרות הנקע שלו. היה איזה מילואימניק שסבל מפריצת דיסק קשה והוא לא הצליח לכופף את הרגל. שלושתנו אמרנו לו שהוא חייב לקבל טיפול מסיבי יותר, ובעיקר לא להיות בפעילות, אבל הוא לא היה מוכן להקשיב והתעקש שהוא יכול להמשיך להילחם. דיברנו עם הרופא הגדודי, אבל בסוף אי אפשר למשוך בן אדם מהאוזניים".
קליחמן: "החבר'ה האלו מלאי מוטיבציה. הרבה פעמים הגיעו אלינו לוחמים עם קרע בשריר ואמרנו להם שהם חייבים להפסיק את הפעילות כדי לאפשר לשריר להחלים, הם ענו 'כן כן', ורבע שעה אחרי זה ראינו אותם חוזרים לשטח כדי להילחם. הבאנו להם כל מיני אביזרים שמקלים על הכאב כמו ברכיות וחגורות, ולחבר'ה עם הנקע התאמנו קרסוליות והדרכנו אותם איך לבצע תרגול שחייבים לעשות במקרים כאלו. במקרים מסוימים גם הפעלנו את הרופאים של הגדוד, שנתנו ללוחמים תרופות בהתאם להמלצותינו".
גרינבאום: "זכור לי מקרה של לוחם מגלן שהגיע אלינו עם כאב בישבן. היה לו שם ממש חור, והסתבר שב-7 באוקטובר הוא נפצע מכדור, פונה לסורוקה ושם הוא היה במשך יומיים עד שהצליח לחזור לעמוד על הרגליים, ומיד חזר להילחם למרות הכאב. נתקלנו גם במקרים של פציעות מרסיסים שלוחמים התעלמו מהן. הפחד הכי גדול שלהם הוא שמישהו יגיד להם להפסיק להילחם ולחזור הביתה. ברגע שהעזנו לומר משהו כזה, הם קמו והלכו ולא חזרו לטיפול".
פיזיותרפיה בשכונת רימאל
במהלך הפסקת האש והסכם החזרת החטופים, השלושה התבקשו להיכנס לעזה, לשכונת רימאל שבדרום הרצועה, ולטפל בלוחמים ששוהים בפנים. "נכנסנו פנימה עם אפודים קרמיים, קסדות ונשק, ועבדנו כמו בסרט נע; פלוגה אחת הייתה מגיעה, היינו מטפלים בלוחמים ואחרי שעתיים הם היו חוזרים לשטח ומיד הגיעה פלוגה אחרת", מספר גרינבאום. "בחיים שלי לא טיפלתי בכל כך הרבה אנשים ביום אחד, ובסוף כל יום כזה טיפלנו אחד בשני, אבל זה היה שווה את זה".
קליחמן: "בסוף דצמבר, קצת יותר מחודשיים אחרי שגויסנו, ספרנו שלושתנו יותר מאלפיים טיפולים שהענקנו לחיילים".
יצא לכם לטפל גם בלוחמות?
גרינבאום: "בטח, מלא. הגיעו לוחמות מתותחנים, שריון, עוקץ והרבה פרמדיקיות, חובשות ורופאות. במשך כל הזמן הזה למדתי להכיר את הצבא מחדש; גילינו שם לוחמים ולוחמות נחושים שלא מתלוננים ורק רוצים להילחם ולתת בראש. זה היה מרשים מאוד ומילא אותנו באנרגיות עצומות".
לא חששתם להיכנס לתוך עזה?
גרינבאום: "ברור שיש פחד מסוים, בטח בהפסקת אש כשעולות מחשבות כמו מה יקרה אם פתאום החמאס יפרו אותה ויפגעו באזור שבו אנחנו נמצאים, אבל בסוף הייתי כל כך מחובר למשימה והבנתי שזה המעט שאני יכול לעשות עבור החיילים שמחרפים את נפשם עבורנו עכשיו - והפחד התגמד.
"ראיתי איך החבר'ה המסכנים האלו שנלחמים כמו אריות, גם אני הייתי פעם כמותם, מאושרים כשהם ראו שלושה אזרחים בני ארבעים פלוס עם כרס שהגיעו לאזור קרב רק כדי לטפל בהם - וזה היה שווה הכול. היה לי חשוב להעביר להם את המסר שהם חשובים לנו ומוערכים מאוד, עד כדי כך שאנחנו מוכנים לסכן את עצמנו עבורם. הרגשתי שהטיפול מעניק להם כוחות להמשיך, וחוץ מזה - מה רע במישהו שמוציא לך קצת קנאקים בצוואר ובגב אחרי כמה חודשים שבהם אתה ישן על בלטות?".
אם כבר שינה, איפה אתם ישנתם במשך כל הזמן הזה?
גרינבאום: "בהתחלה ישנו בבסיס, ואז הבנו שאנחנו תופסים מקום ללוחמים כי לא היה מקומות בבסיסים, כל הצבא היה שם. בשלב הזה החלטנו לעבור ליומיות - ליאוניד גר באשקלון, דמרי בבאר שבע ואני נסעתי כל יום מהרצליה לדרום, ובחזרה".
קרה שגיליתם שאחד מהלוחמים שטיפלתם בהם - נהרג בקרב?
קליחמן: "לצערי אנחנו יודעים שהיו כמה חיילים מיחידת הקומנדו שקיבלו מאיתנו טיפול, ובהמשך שמענו שהם נהרגו. היו גם חבר'ה מיחידות מיוחדות שנהרגו זמן קצר לאחר הטיפול. זה כואב מאוד".
מודל של קבוצת כדורגל
גם לפני הקמת "סיירת הפיזיותרפיסטים" שהקימו השלושה, החיילים קיבלו טיפולים פיזיותרפיסטים מטעם הצבא. הייחודיות שהביאו השלושה היא במודל החדשני שבמסגרתו הפיזיותרפיסטים מגיעים עד ללוחמים, והאחרונים אינם נדרשים לשלל בירוקרטיות שפעמים רבות מובילות לוויתור על הטיפול לו הם זקוקים כל כך.
ליאוניד קליחמן: "הפיזיותרפיה בצבא מותאמת לימי שגרה, בעיקר לשיקום. אנחנו מנסים לקדם מצב שבו גם אם לא רשום אצל הרופא הצבאי שהלוחם פצוע או כואב לו משהו, הוא יכול יהיה לפנות לטיפול מקצועי מבלי להידרש לאינספור בירוקרטיות מתישות"
"הבאנו מודל ספורט לצבא; כמו קבוצת כדורגל שמתלווים אליה פיזיותרפיסטים שמטפלים בשחקנים בזמן המשחק, ככה אנחנו עשינו עם החיילים. קראנו לזה 'פיזיותרפיה קרבית', ואפילו הוצאנו דוח מסכם כדי שאולי הצבא יפיק מזה משהו לעתיד", אומר גרינבאום.
"הפיזיותרפיה בצבא מותאמת לימי שגרה, בעיקר לשיקום. אנחנו מנסים לקדם מצב שבו גם אם לא רשום אצל הרופא הצבאי שהלוחם פצוע או כואב לו משהו, הוא יכול יהיה לפנות לטיפול מקצועי מבלי להידרש לאינספור בירוקרטיות מתישות", מוסיף קליחמן.
גם הלוחמים בצפון זוכים לטיפולים האלו?
קליחמן: "בגלל שאנחנו דרומיים, אז אנחנו מטפלים בלוחמים באזור הדרום, אבל אני מכיר לפחות פיזיותרפיסט אחד שמתנדב גם הוא למילואים ומטפל בחיילים בצפון. אני יודע גם שכל מה שנוגע לתחום הפיזיותרפיה בצבא השתנה מתחילת המלחמה, והפיזיותרפיסטים התחילו לצאת מהבסיסים לשטחי כינוס ולמוצבים - גם בצפון וגם ביו"ש. לפני המלחמה ולפני שהגענו, זה לא היה קיים".
גרינבאום: "תמיד אמרנו לעצמנו שהדרום הוא פרק א', ופרק ב' זה הצפון. אני מקווה שלא יצטרכו אותנו שם, אבל אם המלחמה שם תהיה בעצימות גבוהה ויזדקקו לנו - אנחנו נגיע. אני יכול לומר שמעבר לעשיית הטוב עבור הלוחמים והלוחמות הנפלאים האלו, יש גם משהו מנחם בחיבור לעשייה ברורה בתקופה עם כל כך הרבה חוסר ודאות. זה גם מה שמחזק את החיילים שנמצאים כבר חודשים בתוך עזה או בגבול הצפון".
קליחמן: "בתחילת הדרך אמרתי לצביקה שבתור התחלה אנחנו עוזרים לעצמנו לפני הכול. עצם זה שאנחנו פה, עם מדים ונשק ומנצלים את היכולת ואת הידע שלנו כדי לעשות משהו מועיל - זה כבר יותר טוב מלשבת בבית בחוסר מעש ועם הרבה יותר מדי מחשבות קשות".
