בשיתוף JPPI המכון למדיניות העם היהודי
מאז החלטת הררי (13.6.50) שקבעה שבמקום חוקה, כנסת ישראל תחוקק חוקי יסוד, נחקקו חוקים כאלו בתחומים שונים, אך לא הושלם מפעל החוקה. ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שאין להן חוקה. יש להבין את הסיבות לכך, ולכשלונם של מאמצים רציניים וחשובים של מוסדות ואישים לכונן חוקה. הסבר מרכזי הוא הדימוי – במידה רבה מופרז – של בית-המשפט העליון כאילו הוא מפעיל "אקטיביזם שיפוטי". תפיסה זו של את בית-המשפט העליון עוררה ועדיין מעוררת חשש של חלקים במערכת הפוליטית כי חוקה תהווה בסיס לפרשנות של בית המשפט בכיוון ליברלי שאינו מתאים לחלק השמרני והדתי יותר. אחד הפוליטיקאים החרדים הוותיקים מצוטט תדיר כאומר שגם אילו היו מבקשים להפוך את עשרת הדיברות לחוקה היה מצביע נגד, מחשש לפרשנות בג"ץ. התוצאה היא בראש ובראשונה העדרה של חוקה. ולצד זאת, חקיקת יסוד שחסרה את רכיב מרכז-חוק שקובע מה מייחד חוק יסוד, ומהי הדרך לחוקק אותו. הלא הוא חוק יסוד: החקיקה. בהעדרו של חוק זה, הפכו חוקי היסוד לכלי לחקיקת כל נורמה ובכל ענין, גם בסוגיות שלא מתאימות בעליל לעיסוק ברמה החוקתית. ניתן במרבית המקרים לשנות חוקי יסוד כאילו היו חוקי עזר של מועצה מקומית.
פרופ' אליקים רובינשטייןתמונה: דוברות הרשות השופטתהמצב ידוע איפוא; האבחנה לחולי העמוק ברורה. השאלה היא הפרוגנוזה והתרופה. לגבי הפרוגנוזה בהקשר החוקתי והפרלמנטרי, על פי נסיון העבר, קשה לגלות אופטימיות יתרה, אם לא יחול שינוי של ממש. אין ספק בידי כל מי שעוסק בעניין והדמוקרטיה הישראלית חשובה לו, כי ראוי היה לחוקק חוקה שלמה. הדבר היה מועיל מאוד במובן הערכי, החוקי והחינוכי. בארצות הברית יודע כל נער, למשל, מהו התיקון הראשון לחוקה – חופש הביטוי, או סעיפים חשובים אחרים בחוקה. אצלנו ישנם ערכים שניתן ללמוד ממגילת העצמאות, אבל חסר מקור חינוכי נורמטיבי לתלמידים ולנוער, הגם שבית המשפט העליון ושאר בתי המשפט יפעלו לפי ערך השוויון בכל מקרה; התוהו ובוהו הקיים, ראוי לתיקון.
העלה פרופ' ידידיה שטרן, נשיא המכון למדיניות העם היהודי, מחשבה של חוקה רזה. קרי, ניסיון לכונן את החלקים בחוקה העוסקים בשאלות המוסדיות והמבניות של מדינת ישראל, ובראשם חוק יסוד: החקיקה. חסרונה של חוקה כזו ברור, שכן היא לא עוסקת בזכויות. אבל זה גם יתרונה ומה שמעלה את הסיכוי שהיא תתקבל. חוקה רזה זו היא רק השלב ראשון, שבמסגרתו תהא תקופת מעבר להכנת החלקים הערכיים של החוקה, כמו שוויון זכויות אדם, דת ומדינה ועוד. ההנחה היא, על פי הניסיון, ש"תפסת מרובה לא תפסת" וכדאי לנסותלפעול בשלבים. "החוקה הרזה" אמורה לכלול, בנוסף לחוק יסוד: החקיקה, את כלל רשויות השלטון. מפעל זה מתקדם. אני משתתף ומאמין כי הוא יכול להבשיל לכדי הצעה מוסכמת לחוקה מוסדית.
ובמבט רחב יותר קדימה: חיינו עד הנה בהיעדר חוקה, עם חוקי היסוד הקיימים, אך המציאות דינמית. מדינת ישראל צריכה להביט לקראת שנת המאה. אכן, המציאות הפוליטית והפרלמנטרית מאכזבת. שליטת הממשלה בכנסת כמעט מלאה והשסעים החברתיים והאידיאולוגיים גדולים. אבל למרות זאת, ברוח התפיסה כי ״אין לנו ארץ אחרת״ וברוחו של ההמנון הלאומי שמכריז כי "לא אבדה תקוותנו", יש לשדר לעצמו אופטימיות וחיוביות. התכנון הלאומי במבט לעתיד, מעבר לנושאים כמו AI והתפתחויות טכנולוגיות, חשוב וחיוני שיכלול גם את ייצובה של המערכת המוסדית, בתחום החוקתי, ואת החינוך לערכי היהדות, הציונות והדמוקרטיה. לא בשמים היא.
פרופ׳ אליקים רובינשטיין הוא המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס ונשיא מכללת אשקלון.
בשיתוף JPPI המכון למדיניות העם היהודי
