בשיתוף JPPI המכון למדיניות העם היהודי
אני חרדה ממערכת הבחירות המתקרבת - מהטונים שילכו ויחריפו, מהשפה שתיעשה אלימה יותר, מהקווים שעוד ייחצו וכמובן מהתוצאות. אבל אני חרדה, לא פחות, מהיום שאחרי. בסופו של דבר הבחירות יסתיימו. תהיה הכרעה, תקום ממשלה והחיים יימשכו. השאלה היא מה יישאר כאן אחרי שאבק הבחירות ישקע. האם נהיה חברה שמסוגלת לחיות יחד, או שנגלה שבדרך אל הקלפי השבר בינינו העמיק כל כך עד שהוא מסכן את הקרקע המשותפת עליה כולנו עומדים?
"החברה הישראלית חיה ברמות חרדה שקשה להפריז בהן". פגיעת טיל איראני בבאר שבע
(צילום: REUTERS/Yonatan Honig)
כדי להבין את עומק הסכנה, צריך להתבונן במה שקורה לנו לא רק במונחים פוליטיים, אלא גם במונחים נפשיים. בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, החברה הישראלית חיה ברמות חרדה שקשה להפריז בהן. חרדה לביטחון, לעתיד המדינה, לזהותה ולדמותה. אחת הדרכים האנושיות הבסיסיות לשאת חרדה קיומית היא לחלק את העולם לטובים ורעים -"אנחנו" ו"הם". ואז מי שנמצא מולנו הוא כבר לא רק יריב פוליטי שחושב אחרת. הוא נעשה אויב.
חשוב להבהיר אין פירוש הדבר שאין דברים שראוי להיאבק עליהם, ולעיתים להיאבק עליהם בכל הכוח. יש מעשים, רעיונות ומהלכים פוליטיים המנוגדים באופן מהותי לערכים שעליהם צריכה בעינינו החברה הישראלית להיות מושתתת. ויש גם רע. היכולת להבחין בין טוב לרע היא חלק הכרחי מחיים מוסריים.
הסכנה מתחילה כשההבחנה הזאת הופכת לתבנית קבועה, דרכה אנחנו רואים את המציאות כולה: כשכל מחלוקת הופכת לשלילת הלגיטימיות של מי שחושב אחרת, וכשאנחנו מסמנים קבוצה שלמה בחברה, ומוציאים את כולה, למרות השונות בתוכה אל מחוץ למרחב הלגיטימי של השותפות האזרחית והפוליטית. במצב כזה, הפיצול הופך לדרך שבה אנחנו מארגנים את המציאות הפוליטית שלנו כל מחלוקת הופכת למאבק קיומי.
אודית קורינלדי-סירקיסצילום: אלכס קולומויסקיהמחיר הוא לא רק קיטוב פוליטי, אלא גם אובדן היכולת להחזיק מורכבות. חברה בוגרת, כמו אדם בוגר, נדרשת להכיר בכך שאנחנו חולקים מרחב עם אנשים שאיננו מסכימים איתם, ושנגזר עלינו, ובעיניי גם ראוי לנו, למצוא דרך לחיות יחד. אנחנו זקוקים למסגרת יציבה שתעזור לנו לעשות את מה שאנחנו מתקשים לעשות בעצמנו.
זה צריך להיות אחד המהלכים המרכזיים שעל הממשלה שתקום לאחר הבחירות להוביל: לא להסתפק בניצחון פוליטי ולא לראות בו מנדט לעיצוב חד־צדדי של כללי המשחק, אלא להוביל מהלך של תיקון. לנסות לייצר תשתית בהסכמה רחבה, ככל הניתן, שתאפשר לנו להמשיך לחלוק, להיאבק ולהתווכח, בלי לפרק את הבית המשותף.
אנחנו זקוקים למסגרת חוקתית, לכללי משחק בסיסיים שאינם נכתבים מחדש בכל פעם שמתחלף השלטון. כללים שמגדירים את היחסים בין הרשויות, את גבולות הכוח ואת האיזונים הנדרשים להפעלתו. כללים שמעניקים יציבות דווקא משום שהם אינם תלויים בזהותם של המנצחים ברגע נתון. זהו המודל שמציעה חוקה רזה.
חוקה רזה אינה מבקשת לפתור את כל המחלוקות הערכיות בחברה הישראלית, אלא ליצור עבורן מסגרת. לייצר מנגנונים שיאפשרו לנו להמשיך להתווכח, מבלי שכל מחלוקת תהפוך למאבק על עצם קיומנו, ובכך להפחית את תחושות האיום, והחרדה ובעקבות זאת גם את הקיטוב. במובן זה, חוקה רזה איננה רק הסדר מוסדי, אלא דרך להתמודד עם השבר הגדול בחברה הישראלית.
חשוב לומר: בעיניי חוקה רזה היא לא היעד הסופי. חברה זקוקה בסופו של דבר גם לחוקה מלאה, "שמנה", שמבקשת להתמודד עם שאלות היסוד שלה, להגדיר את הערכים המשותפים ואת זהותה. ראוי שנגיע גם לשם. אלא שבמצב שבו אנו מצויים היום, לא נוכל להסכים על התשובות לשאלות הגדולות, אבל אנחנו חייבים להסכים על הדרך שבה אנחנו מנהלים את המחלוקת עליהן. לכן חוקה רזה היא שלב ראשון והכרחי.
זוהי, כאמור, איננה רק שאלה משפטית או מוסדית. זהו צורך חברתי עמוק. אנחנו זקוקים למסגרת שתחזיק אותנו דווקא ברגעים שבהם אנחנו מתקשים להחזיק את עצמנו. ביום שאחרי הבחירות אף אחת מהקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית לא תיעלם. גם המחלוקות העמוקות לא ייעלמו. נמשיך לחיות כאן יחד - אנשים שמחזיקים בתפיסות שונות מאוד לגבי המדינה שבה הם רוצים לחיות, והשאלה היא אם נצליח לבנות את הכללים שיאפשרו לנו לחלוק זה על זה, בלי לפרק את הבית המשותף.
עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס היא עמיתת מחקר בכירה ב-JPPI והיועצת המשפטית של נשיא המדינה לשעבר.
בשיתוף JPPI המכון למדיניות העם היהודי
