כשהתקרב מתן בן-שהם לאנדרטה על "ציר הנפט" ברמת הגולן, הוא כבר ראה בעיני רוחו את התצלום שמוצב בה, זה שלא הצליח לשכוח: הטנק שבו נהרג אביו, אל"ם יצחק בן-שהם, מוטל על צידו.
מתן היה ילד קטן כשאביו, אז מח"ט חטיבה 188 של חיל השריון, נהרג במלחמת יום הכיפורים. "אין לי זיכרון של אבא", הוא אומר. "כל מה שאני יודע עליו שמעתי מסיפורים וזיכרונות של אנשים ששירתו איתו בחטיבה והעריכו אותו מאוד".
גלריה
"אין לי זכרונות מאבא, את כל מה שאני יודע עליו - שמעתי מאנשים שאהבו אותו". מתן עם אישתו ובנותיו ב"אנדרטה לחברות"
(צילום: באדיבות עמותת "ברק" של חטיבה 188)
אותם לוחמים גם הקימו את האנדרטה במקום שבו נותר הטנק הפגוע, כקילומטר מדרום למחנה יצחק - המוכר יותר בשמו הנפוץ מחנה נפח.
בבוקר 7 באוקטובר 1973, כשהסורים התקדמו אל המחנה, יצא בן-שהם להגן עליו. הוא עמד חשוף בצריח, ואש המקלעים שנורתה לעברו, הרגה אותו ואת קצין האג"ם של החטיבה, רס"ן בני קצין, שעמד לצידו.
"הרופא שאיתר אותם סיפר שמצא אותם חבוקים", מספרת הדריה קצין, אחייניתו של בני, שהייתה בת שש כשהוא נפל. "לכן האנדרטה הזאת היא לא רק אנדרטה לזכר הנופלים. היא אנדרטה לחברות".
אל"ם יצחק בן-שהם (שלישי מימין) ובני קצין (שלישי משמאל) בחתונה של חברים משותפים. בחייהם ובמותם לא נפרדו
(צילום: באדיבות עמותת "ברק" של חטיבה 188)
ויש לאנדרטה הזאת עוד פרק. בשעותיו האחרונות בן-שהם ביקש בקשר טנקים שלא הגיעו. בדיוק 50 שנה אחר כך, ב-7 באוקטובר 2023, הטנקים של גדוד 53 שאותו הקים, היו הראשונים להגיע לעוטף.
"באותה שבת לוחמי הגדוד לא חיכו שמישהו יגיד להם להגיע", אומר מתן, "הם לקחו יוזמה והתייצבו בלי לחשוב פעמיים - וזו רוח החטיבה".
המח"ט שרצה לראות את החיילים מחייכים
אל"ם יצחק בן-שהם מונה למח"ט 188 ביולי 1973, שלושה חודשים בלבד לפני פרוץ המלחמה. הוא היה בן 35, מהצעירים בדרגת אלוף משנה בצה"ל, וכבר הספיק לבנות את גדוד 53 כמעט מאפס.
"אני מחזיק את מסמך המינוי שלו ומסתכל על התאריך", מספר מתן. "שלושה חודשים. זה כל מה שהיה לו שם. ובשלושה חודשים האלה החיילים כבר הספיקו לאהוב אותו".
"היה חשוב לו שכולם יחייכו". מסמך המינוי של בן-שהם למח"ט 188
כשנכנס לתפקיד המח"ט, כינס בן-שהם את קציני המטה ואמר להם שהמשימה הראשונה שלו היא לגרום להם לחייך. "זה המשפט שהכי ייצג אותו", אומר מתן. "מח"ט שנכנס לחטיבה, והדבר הראשון שחשוב לו הוא שהחיילים שלו יחייכו - זה היה אבא ואלו היו העקרונות שלו, שלכולם יהיה טוב".
במלחמה החזיקו טנקי החטיבה כמעט לבדם את קו החזית ברמת הגולן, מול מאות טנקים סוריים. בן-שהם ביקש שוב ושוב תגבורת ממפקדת אוגדה 36 שישבה במחנה נפח, ואת בני קצין, בן 27 בלבד, שלח בניסיון לזרז את הגעתה.
רס"ן בני קצין ז"ל. "לפעמים מגיעים אנשים שלא פגשנו קודם, ואחרי כל כך הרבה שנים אנחנו זוכים לשמוע סיפורים חדשים עליו"
(צילום: באדיבות עמותת "ברק" של חטיבה 188)
בהקלטות הקשר מאותו לילה נשמעות התחינות של בן-שהם, שמעולם לא נענו, ובסופה של אחת מהן הוא אומר שלוש מילים בלבד: "חבל, חבל, חבל". כמה שעות אחר כך עלו הוא ובני - שחזר בינתיים, בלי התגבורת - על טנק המח"ט, ויצאו לכיוון נפח. זו הייתה הנסיעה האחרונה שלהם.
"בפעם הראשונה ששמעתי את ההקלטה, הייתי צריך לעצור אותה באמצע", מספר מתן. "זה הקול של אבא שלי. אני שומע את הרגע שבו הוא מבין שהוא נשאר לבד, והלב נחמץ".
"אמא לא נתנה שאבא יהפוך לתמונה על הקיר"
אחרי נפילתו של בן-שהם בקרב, נותרה אלמנתו אתי עם מתן הקטן. אבל במקום להסתגר באבלה, היא הפכה את הקשר עם חטיבה 188 למפעל חיים. היא ביקרה פצועים, דאגה לחבילות לחיילים במוצבים, ליוותה משפחות שכולות ושמרה על קשר עם מפקדי החטיבה לאורך השנים.
"כל שבת הבית התמלא במח"טים, מג"דים ואלופים, שהיו יושבים אצלנו בסלון ומספרים לאמא מה קורה בחטיבה", נזכר מתן, "ואני הייתי יושב בצד ומקשיב לסיפורים. ככה הכרתי את אבא שלי".
"אמא לא נתנה לאבא להפוך לתמונה על הקיר". מתן בן-שהם בילדותו עם אביו, אל"ם יצחק בן-שהם ז"ל
(צילום: אוסף פרטי)
ב-1998 מיסדה אתי את העשייה שלה והקימה, יחד עם אלי קצין, אחיו של בני ז"ל ואביה של הדריה, את עמותת "ברק - חטיבה 188". שנים ארוכות ניהלו את העמותה שתי המשפחות יחד, ואחרי מותה של אתי המשיכו מתן ומשפחת קצין לתפעל אותה במסירות רבה.
עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", הקימה העמותה חמ"ל. מאז שלחה כמעט 30 טון ציוד לחיילים בעזה ובצפון, ואנשיה ביקרו את פצועי החטיבה וליוו את לוחמיה - כפי שעשתה אתי עשרות שנים קודם לכן. בין לבין, מתנדבי העמותה לקחו על עצמם גם את שיקום האנדרטה ב"ציר הנפט".
אתי ומתן מקבלים ממוטה גור את אות הגבורה והכבוד בשם אל"ם יצחק בן-שהם ז"ל
"אמא לא נתנה לאבא להפוך לתמונה על הקיר", אומר מתן. "היא הפכה אותו לחטיבה שלמה. יש כאלה שיגידו שהיא הייתה המח"ט בפועל. כן, גם בבית היא הייתה מחלקת פקודות".
"בנו את בית הכנסת ב-10 אצבעות"
בזמן שבבית משפחת בן-שהם התמלא הסלון במפקדים, משפחת קצין בנתה לבני בית משלו. אביו ביקש להקים לזכרו בית כנסת ומרכז קהילתי ברעננה, על האדמה שקנו סבו וסבתו של בני ב-1924. בתחילה גידלו בה תבואה, ובהמשך גדל שם בני עצמו.
שנתיים אחרי שבני נהרג, אישרה מועצת רעננה את תוכניות הבנייה. באותו ערב התקשר האב הנרגש לילדיו - מאיר, אלי וציפי - לבשר להם את החדשה המרעישה. למחרת בבוקר לקה בהתקף לב, וכעבור עשר שעות נפטר. "הייתי מאוד צעירה, אני לא זוכרת את היום הזה", אומרת הדריה. "את הסיפור אני יודעת בדיעבד".
"כל אחד ראוי שיספרו את הסיפור שלו". בני משפחת קצין ליד האנדרטה בגולן
(צילום: באדיבות עמותת "ברק" של חטיבה 188)
את החלום של האב השלימו שני הבנים, אלי ואחיו הגדול מאיר. "אבא שלי ומאיר בנו את בית הכנסת הזה בעשר אצבעות", מספרת הדריה. "הם בנו אותו פיזית, עם כלי עבודה ובבגדי עבודה ומגפיים מלאות בבוץ. אני גדלתי סביב פרויקט ההנצחה הזה".
בית הכנסת, "היכל בנימין", נבנה בשלבים: תחילה הוקם המקלט, אחר כך קומת הקרקע עם עזרת גברים ועזרת נשים, ולבסוף נבנתה הקומה השנייה. בארון הקודש שמור ספר תורה שנכתב על שם בני.
לימים, בית הכנסת היה המקום שבו הדריה חגגה את בת המצווה שלה, ובשנה שעברה - לאחר שנפתח לטובת הציבור כולו - נחגגו בו 120 בר מצוות.
מזה כארבעים שנה שערב הזיכרון לבני נערך בבית הכנסת ביום השני של מלחמת יום הכיפורים, היום שבו נהרג. לצד דובר מהעולם הרוחני עולה לבמה בדרך כלל גם איש צבא, ומגיעים אליו בני הקהילה, תושבי רעננה וחבריו של בני מימי השירות.
מימין לשמאל: מאיר קצין, מח"ט 188 לשעבר רועי סבירסקי ואלי קצין, בבית הכנסת "היכל בנימין" לזכרו של בני קצין ז"ל
(צילום: באדיבות עמותת "ברק" של חטיבה 188 )
הדריה זוכרת במיוחד את הפעם שבה הגיע לתפילה מח"ט 188 לשעבר, רועי סבירסקי. הוא עלה לתורה, פתח את ארון הקודש והוציא את ספר התורה של בני.
"לפעמים מגיעים אנשים שהכירו אותו וזו הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים אותם", אומרת הדריה, "ואחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו זוכים לשמוע סיפורים חדשים על בני. זה מרגש אותנו בכל פעם מחדש".
ב-1973 ביקשו טנקים. ב-2023 הם הגיעו ראשונים
במשך שנים עלו דורות של לוחמי חטיבה 188 לאנדרטה על "ציר הנפט", ונחשפו לפרטי הקרב שבו החזיקה החטיבה את הגולן מול הצבא הסורי.
בבוקר 7 באוקטובר 2023 יצאו כוחות החטיבה דרומה, לעוטף עזה. טנקי גדוד 53, הגדוד שהקים בן-שהם, הגיעו לשם ראשונים. עד הערב נלחמו בשדרות, בבארי, בכפר עזה, בנחל עוז, בסופה ובכיסופים, והצילו מאות אזרחים.
"כששמעתי על כך לא הופתעתי", אומר מתן. "חשבתי על אבא באותו לילה, מבקש טנקים ואף אחד לא בא. 50 שנה אחר כך, באותו תאריך, הטנקים שלו היו הראשונים להגיע. זה מרגש ומעורר גאווה רבה".
"הטנקים של הגדוד היו הראשונים להגיע לעוטף, זו רוח החטיבה". תיעוד מהלחימה בעזה בהובלת גדוד 53
(צילום: דובר צה"ל)
השנים שחלפו מאז הותירו את חותמן גם באנדרטה על "ציר הנפט". במרכזה של האנדרטה מונחת פלטת פלדה גדולה ששימשה להגנה מפני טילי בזוקה, ועם השנים היא העלתה חלודה ונשחקה. משפחות בן-שהם וקצין, החליטו לשקם אותה בלי לפגוע באופיו המקורי של האתר, ואת העבודה לקחה על עצמה עמותת "ברק - חטיבה 188".
הדריה, אדריכלית במקצועה, ליוותה את הפרויקט, ואביה אלי, בעל מפעל מתכת, התנדב לשקם את פלטת הפלדה. היא הורדה מהגולן לרעננה, שויפה ונשלחה לצביעה, ובשטח הותקנו לה תושבות חדשות בסלע.
"כשהייתי מגיעה לבקר את אבא בזמן עבודתו", מספרת הדריה, "הרגשתי שהוא מחבק את פלטת הפלדה כאילו שהוא מחבק את אחיו".
משפחת בן-שהם ומשפחת קצין לצד יו"ר עמותת "ברק" רועי שפושיק ונציגי חטיבה 188, בטקס חניכת האנדרטה המחודשת
(צילום: באדיבות עמותת "ברק" של חטיבה 188 )
בטקס חניכת האנדרטה שנערכה השבוע, יותר מחמישה עשורים אחרי נפילתם של בני ויצחק, הדריה לא יכולה הייתה שלא לחשוב גם על חללי המלחמה הנוכחית.
"מאז 7 באוקטובר יותר מדי חברים שלי איבדו בנים ובנות, אחים ואחיות", היא אומרת. "האנדרטה הזאת חשובה לי מאוד, אבל היא לא רק של בני ויצחק. כל חלל הוא אדם יפה וחשוב. כל אחד ראוי לזיכרון, וכל אחד ראוי שיספרו את הסיפור שלו".
"הילדים שלי שואלים איך סבא היה", אומר מתן, שהביא איתו לטקס את בני משפחתו. "אני לא יכול לספר להם מה אני זוכר, כי אני לא זוכר. אז אני מספר להם מה שאמא סיפרה לי, ומה שהחיילים שלו סיפרו לי. ככה זה עובר הלאה".
ומה היית אומר לו, לא היה כאן?
"יש לי משפט אחד להגיד לו: אבא, הבאתי אליך את הנכדים".
