האלימות והפשע בחברה הערבית אינם תקלה. הם לא "גל" חולף ולא "בעיה פנימית" של מגזר כזה או אחר. זו מציאות יומיומית מדממת, שנמשכת כבר שנים, והמדינה מאפשרת לה להפוך לשגרה.
רציחות, ירי, איומים, פרוטקשן ופחד, הפכו לחלק קבוע מחייהם של אזרחים נורמטיביים, אנשים שרוצים לגדל ילדים בשקט, ללכת לעבודה ולחזור הביתה בשלום. אבל במקום הגנה בסיסית של המדינה לאזרחיה, אנחנו מקבלים אכיפה חלקית, מדיניות מקרטעת, והתעלמות שנראית כבר כמו החלטה.
3 צפייה בגלריה
הפגנה בסכנין בקריאה לעצירת הפרוטקשן והאלימות בחברה הערבית, ינואר 2026
(צילום: REUTERS/Ammar Awad)
הכישלון כאן אינו רק של המשטרה. הוא של ממשלה שמדברת גבוהה-גבוהה על "משילות" ו"ביטחון אישי" - אבל משום מה, כשהקורבנות הם אזרחים ערבים, פתאום הביטחון האישי הופך לסעיף שולי.
יש דוחות, יש תוכניות, יש ועדות ויש כותרות על תקציבים. ובשטח? יש הלוויות. בישראל יודעים לעצור מדינה שלמה בשביל אירוע אחד, אבל לא מצליחים לעצור את ההרג היומיומי הזה שמתרחש באין מפריע מול העיניים של כולנו.
לא רק סופגת אלימות - גם נלחמת בה
על הרצח אנחנו נראה ונשמע בכל מקום. לא משנה אם זה בחדשות הערב, ברשתות החברתיות או בהודעות שעוברות בין קבוצות הוואטסאפ. הדיווח יגיע, התמונה תופיע, הכאב יצוף לרגע ואז ייעלם שוב לתוך רצף אירועים בלתי נגמר.
אבל על המאבק בתופעה הזו, על המאמצים לשנות, על העבודה היום-יומית של קהילות שמסרבות להיכנע - עליהם כמעט ולא נשמע כלום. וזה בדיוק לב הבעיה: החברה הערבית לא רק סופגת את האלימות - היא גם נלחמת בה. ובמלחמה הזו, היא לא מקבלת את המקום הראוי לה.
3 צפייה בגלריה
מאות תושבים ערבים מפגינים נגד האלימות בסכנין. "קריאה לכולנו להבין שהמלחמה באלימות אינה 'בעיה של מגזר', אלא מבחן של מדינה שלמה"
(צילום: REUTERS/Ammar Awad)
דווקא ברגעים שבהם חברה בוחרת לא לשתוק, כשהיא מחליטה להתארגן, להציב גבולות ולעמוד מול הפשיעה - מתחיל הסיפור החשוב באמת. לא הסיפור של ההרס, אלא הסיפור של האחריות. לא רק סיפור של פחד, אלא של תקווה. אבל לעיתים נראה שמעט מדי אנשים מחוץ לחברה הערבית מכירים את הסיפור הזה, ושמעט מדי זרקורים מופנים אליו.
כדאי לעצור לרגע, לקחת נשימה, וללמוד ממה שקרה בסכנין. במשך שנים התרגלנו לחשוב שהשינוי חייב להגיע מלמעלה, מהצהרות פוליטיות, מוועדות, מנאומים ומתקציבים. אבל האירועים האחרונים הוכיחו אחרת: הכוח האמיתי נמצא אצל האנשים, ברחוב.
האזרחים הם אלה שחיים יום-יום את המציאות הקשה. הם מכירים את הכשלים, את הפחד ואת המחיר האנושי. וכשהם מרגישים שהקו האדום נחצה, הם לא רק זועקים - הם גם פועלים.
ההתארגנות האזרחית בסכנין המחישה שכאשר היוזמה יוצאת מהציבור, היא כנה יותר, מחוברת יותר למציאות, וחופשית משיקולים זרים. אדם אחד, עם זעקה אותנטית של כאב ואחריות, הצליח להוציא אלפים מבתיהם, לייצר מחאה רחבה, ולהזכיר לכולנו מה קורה כשאזרחים מסרבים להמשיך לשתוק.
החברה הישראלית לא באמת מזדעזעת מהרצח הבא בחברה הערבית, היא פשוט מכילה וממשיכה הלאה. כי כל עוד זה קורה "שם" - זה לא נחשב "חירום לאומי"
אבל סכנין היא לא מקרה יחיד. בשטח פועלים היום ארגונים רבים, תנועות נוער, מסגרות חינוכיות ויוזמות קהילתיות, שמובילים מאבק עקבי נגד האלימות והפשע. הם מקיימים פעילויות חינוכיות, עובדים עם בני נוער וצעירים, מחזקים תחושת שייכות ואחריות, מציעים אלטרנטיבה למסלול של פחד ונשק ובונים מחדש את הדבר החשוב ביותר: אמון בעתיד.
זו עבודה יומיומית, לפעמים שקטה ולרוב קשה, אבל היא גם העמוקה והמשפיעה ביותר.
יוזמות כאלה אינן מבקשות רחמים או התנצלות. הן מבקשות שותפות. הן מוכיחות שהחברה הערבית אינה רק קורבן של מציאות אלימה, אלא שחקן פעיל, אחראי ובוגר, שמבקש חיים בטוחים, עתיד טוב יותר לדור הצעיר, ושייכות מלאה לחברה הישראלית. זו גם קריאה לכולנו להבין שהמלחמה באלימות אינה "בעיה של מגזר", אלא מבחן של מדינה שלמה.
אינטרס לאומי
השאלה שנותרה פתוחה היא לא רק איפה המדינה, אלא היכן הציבור הרחב? האם אנחנו מוכנים לראות מעבר לכותרת הקשה הבאה? האם אנחנו מוכנים להקשיב גם לקולות שבונים, ולא רק לקולות שמתארים הרס? כי הסיפור האמיתי של החברה הערבית לא נמצא רק בזירות הפשע - אלא גם בכיכרות, בכיתות, במפגשים הקהילתיים ובאנשים שמסרבים להיכנע.
ולכן חשוב לומר בבירור: המאבק הזה לא יכול להישאר פנימי ומבודד. גם כשיש התעוררות אזרחית מרשימה, היא לא יכולה להחזיק לבדה מול ארגוני פשיעה חזקים, נשק זמין ותחושת הפקרה מתמשכת.
כדי לנצח - צריך חזית משותפת, שיתוף פעולה אמיתי בין הנהגה מקומית, מערכת החינוך, הורים, צעירים, משטרה ורשויות המדינה. אבל לא פחות מכך, נדרשת גם אוזן קשבת מהחברה הישראלית כולה: הכרה בכך שמדובר במאבק על החיים עצמם, ושכל הצלחה בו היא אינטרס לאומי.
ברגע שהמאבק של החברה הערבית ייתפס כמאבק של החברה הישראלית כולה - ייווצר גם הסיכוי האמיתי לשינוי עמוק, מתמשך, כזה שלא ייעצר בכותרת הבאה. אבל החברה הישראלית לא באמת מזדעזעת מהרצח הבא בחברה הערבית, היא פשוט מכילה וממשיכה הלאה. כי כל עוד זה קורה "שם" - זה לא נחשב "חירום לאומי".
ואנחנו, לצערנו, למדנו איך לחיות עם מציאות שאסור לחיות איתה, והתרגלנו לראות את הדם של אחרים כבעיה של אחרים - ולא כבעיה של המדינה כולה.
הכותב הוא מנכ"ל משותף בארגון "אג'יק - מכון הגנב"
