בני הזוג אבי ומעיין נסריאצ'י הם לוחמי אש - וגם הורים לשלוש בנות, דבר שיוצר אתגר מיוחד עבורם בימי המלחמה. "אנחנו שומעים את האזעקה בתחנת הכיבוי, אני מנצלת את השהייה הראשונית בממ"ד לבדוק שהכל בסדר עם הבנות שאצל סבא וסבתא, ומאותו רגע אנחנו במוד של מאה אחוז מפוקסים על התפקיד ויוצאים לזירות נפילה", מספרת מעיין.
רס"ר מעיין נסריאצ'י (42) החלה לעבוד לפני 19 שנים בתחנת הכיבוי בחדרה כלוחמת אש, והייתה מהנשים הבודדות בכל מערך הכיבוי. שנתיים אחריה רס"ל אבי נסריאצ'י (43) החל לעבוד כלוחם אש באותה תחנה. "שלוש שנים היינו זוג ושמרנו על זה בסוד כדי שלא יפרידו אותנו", הם מספרים. כשהחליטו להתחתן ב-2012, אבי עידכן את מפקדי התחנה בחדרה ועבר לעבוד כלוחם אש בתחנת הכיבוי בנתניה.
בני הזוג נסריאצ'י הם הורים למנור (11), אימרי (6) ומירן (4.5). "בשבת בבוקר, כשנשמעה האזעקה, הבנו שלצד הכניסה לממ"ד בבית אנחנו נכנסים לעבודה בכוננות מיוחדת של מלחמה". מספרת מעיין, ומוסיפה שהם לא יכלו לעשות את זה בלי הוריה. "גם ההורים שלי מגוייסים איתנו למלחמה. הבנות אצלם בבית בכרכור. בגיל 70 הם נכנסו לסבב הורות שני בחייהם במקום להיות על תקן סבא וסבתא בלבד".
בני הזוג עובדים במשמרות של 24 שעות בעבודה ו-48 שעות בבית. הם מקפידים שהמשמרות שלהם יהיו חופפות "כדי שנוכל אנחנו כבני זוג גם להיפגש בבית ולהיות יחד עם הבנות. הבנות גאות באבא ואמא שעובדים בעבודה שמצילה חיים. אנחנו לוחמי אש בנשמה. זאת לא רק עבודה, זאת שליחות. אנחנו מרגישים זכות להיום בזירות הרס וחורבן, להגיע לדירות בוערות כשאנחנו יודעים שכל שנייה יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות עבור האנשים שנלכדו. אנחנו גאים להיות חלק מכוחות ההצלה במלחמה".
"הידיעה שאנחנו עושים משהו חשוב - נותנת הרבה כוח"
מאז תחילת המערכה מול איראן, מירי פרנק מוצאת את עצמה מחלקת את זמנה בין המערכות החשובות שהיא מנהלת לבין הורות יחידנית לשלושה ילדים — שחר בן ה־4 ואופר ומעיין התאומים בני השנתיים.
פרנק (37) היא מנהלת מערכות ידע ולמידה ארגונית באגף מנהל קהילה ורווחה בעיריית ירושלים. "כבר בשבת, כשהתחילה המלחמה, קיבלתי טלפון לבדוק אם אפשר לפתוח במערכת שלנו פרויקט חירום", היא מספרת. בין המערכות שאותן היא מתפעלת, יש מערכת שמלווה את מערך החירום של מוקד 106 העירוני לתיעוד וטיפול בפניות תושבים בזמן חירום. אלא שהעבודה הזו לא תמיד יכולה להיעשות מהבית. "יש דברים שצריך להגיע בשבילם למשרד, לשבת עם הנתונים, לתקשר עם הצוותים. ובטח לא פשוט לעשות את זה עם שלושה ילדים בבית".
במקביל לעבודה השוטפת, המחלקה של פרנק גם מתרגלת תרחישי חירום מורכבים. "למשל, מה עושים במקרה של קריסת בניין, איך מוציאים מהר נתונים על מי גר שם, איך יודעים מי נמצא בבניין באמת". אבל לצד המערכות והנתונים, בבית מחכה מציאות לא פחות מורכבת. "זו תקופה מאתגרת מאוד לכולם", היא אומרת. "יש הורים במילואים שלהם זה אפילו קשה יותר".
בעיריית ירושלים נותנים מענה לעובדים החיוניים. כבר ביום הראשון ללחימה נפתחה שמרטפייה עירונית לילדי עובדים. "זה באמת עוזר", אומרת פרנק, "אבל היא מתחילה מגיל שלוש עד עשר והתאומים שלי עדיין בני שנתיים". לכן היא נעזרת בבייביסיטר, פתרון שלא תמיד פשוט למצוא. "צריך מישהי שתהיה עם שני תאומים שובבים בני שנתיים ועוד ילד בן ארבע. זה אתגר לא קטן".
ובכל זאת, השגרה החלקית שנוצרה לבן הארבע עוזרת מעט. "הוא שואל אותי כל בוקר: 'אמא, באיזה גן אני היום?' אבל הוא נהנה שם מאוד. אחרי חצי שעה של הסתגלות, ביום הראשון, הוא נפרד ממני כבר בדלת".
כמו הורים רבים בישראל, גם פרנק מחכה לחזרת המסגרות. "אני מצפה לזה, כי בסוף הילדים צריכים שגרה". בינתיים, היא ממשיכה לתמרן בין העבודה לבית. "הידיעה שאנחנו עושים משהו חשוב ונותנים מענה לתושבים בזמן מלחמה, נותנת הרבה כוח".
"לקחתי את ארבעת הילדים לעבודה"
גם סלומה ודב מרטן מהיישוב נוקדים בגוש עציון נמצאים במצב לא פשוט ומתמרנים בין הילדים לבין עבודות חיוניות. היא מנהלת בית מרקחת של מרפאת כללית ביישוב אפרת, ודב קיבל את רישיון הרפואה שלו לאחרונה אך גויס למילואים בשבת האחרונה, כאשר החלה המתקפה.
לסלומה ודב ארבעה ילדים בגילאי שנה עד תשע, ובגלל עבודתה החיונית בתור רוקחת היא מחויבת להגיע פיזית. "לפני כשבוע לקחתי את ארבעת הילדים איתי לעבודה כי המרפאה פתחה שמרטפיה, אבל זה לא היה טוב. הנסיעה עם ארבעה ילדים פחות התאימה לי", מספרת סלומה ומוסיפה שלאחר כמה ימים המועצה מצאה פתרונות לילדי העובדים החיוניים: "לשני הילדים הקטנים נפתחו מסגרות ביישוב בתוך מקלט עם מטפלות, ולשני ילדיי שלומדים בבית הספר נפתח קייטנה בין השעות 10:00־14:00 בבית ספר ביישוב. אז נכון, זה לא מושלם, אבל זה גם משהו שאני יכולה ללכת לעבודה בראש שקט".
ההורים של סלומה ודב לא גרים קרוב אליהם, אז הם נעזרים בחברים מהיישוב. "ההורים שלי עוד צעירים, וגם הם עובדים בעבודות חיונית. בשבוע שעבר הייתי חייבת עזרה אז נעזרתי בחמתי ובהורים, אבל בעיקר אני נעזרת בשכנים ובחברים מהיישוב. בנוסף פתחו ביישוב עזרה של נערות שמסייעות למשפחות של הורים חיוניים. אני מרגישה מאוד עטופה, ואני יכולה ללכת לעבודה בראש שקט ובלב שלם.
"היום הייתה אזעקה במהלך היום. התקשרתי לבדוק שהכל בסדר עם ילדיי. ובאמת אני בטוחה בצוותים בלב שלם. בנוסף, ברוך השם באזור שלנו אין הרבה אזעקות אז זה גם מרגיע. אני חייבת ללכת לעבודה כי אני מנהלת מספר בתי מרקחת, ולכן כל עזרה שנותנים לי אני לוקחת באהבה".
