לפני כחודש פרסמתי כתבה באתר "שווים", המספרת את הצלחתו של נ', חייל עם אוטיזם שקיבל במעמד הוקרה מיוחד, מוקף קצינים בדרגות גבוהות, דרגת רב"ט לאור הישגיו המרשימים ביישום יכולות בטיל החץ 3, שתרמו להצלחת השמדתם של טילים מאיראן ששוגרו לעבר ישראל בחודש יוני. בכך ניצלו חייהם של מאות ואף אלפי ישראלים. לא אני אומר זאת כי אם קצין בדרגת אלוף משנה באירוע סגור ונדיר מאוד בצבא, שלא היה אמור לצאת כלל לתקשורת. הכתבה והפוסט עצמו זכו לאלפי לייקים ומאות תגובות ושיתופים. מעל 5,000 אנשי קבע נחשפו לכתבה בקבוצת הפייסבוק הסגורה רק להם.
"נו באמת, מה זה הפוסט סחיטון הזה?" כתבה ג', אוטיסטית המנהלת עסק עצמאי, בתגובה שזכתה ללא פחות מ-123 לייקים. "רוצים לעשות גם לי לייק כי חיית המחמד תפקדה למופת?" הוסיפה בעוקצנות. נקרעתי בתוכי בין כעס להסכמה מסויגת. קשה לי להבין מדוע אוטיסטית מעיזה לצאת בצורה כל כך פוגענית כאחרון האנטישמים נגד צעיר תמים שלא שונה בהרבה ממנה. האם ג', בהיותה "מצטיינת" דיקן, עיוורת לעובדה עד כמה כל צעד שנ' עושה הוא כל כך לא מובן מאליו? כמה הקרבה נדרשת מצד המשפחה כדי שיצליח בחיים? כנראה שהתשובה היא "כן".
כל תקופת ילדותי עברה עלי בניסיון לגרום לאבי להיות גאה בי מבעד לבועת האתגר התקשורתי הגדול ממני ולהראות לו שאני ראוי, מצליח, חכם. לפעמים היה כרוך הדבר במאמצים אדירים מילד קטן, אבל הוא מצידו רק הנהן בשתיקה צורמת. כאשר זרק אותי לרחוב חסר כל הוא אמר לעובדת הסוציאלית שלא יצא ממני כלום, תירוץ עלוב לאדם שהתבייש בבן האוטיסט שלו.
4 צפייה בגלריה
אודי הלר ב"סליחה על השאלה" (2019). מיליון וחצי צופים בערוץ היוטיוב והפייסבוק של כאן 11. עברתי דרך ארוכה מאוד מאז שהתוכנית צולמה
בעשור האחרון אנו עדים לגל של תוכניות "בידור", שבהם נחשפים אנשים על רצף האוטיזם, רובם עוברים מסך ואנשים מוחאים כפיים. אחר כך הם מתגייסים לצבא. הנה, צבא! כמו ציפור בשמיים יש עוד סיבה לכפיים. בהתחלה הייתה "פלפלים צהובים" הנהדרת (2014-2010), אבל משם זה רק התדרדר. אפיזודה חולפת הייתה "על הספקטרום" משנת 2018, אבל בדרך כלל, וכן אפילו בתוכנית שבה אני לקחתי חלק, "סליחה על השאלה" (2019), שבעה היו אוטיסטים בתפקוד גבוה ואחד, יונתן, שמדבר דרך אייפד ביד אחת וביד שניה אוחז בלימון, אטרקציה בפני עצמה. באותן שנים צמחו להן גם "אחד ממאה" (כאן 11, 2020), "זוגיות על הרצף" (כאן 11, 2019) ו"אהבה על הספקטרום" (נטפליקס, 2020). כל אלו אין בהן יותר מאשר "תוכניות בישול" והנה לכם המתכון שנע בין לימון סחוט שרק רוצה שתבכו, לבין הלימונדה שאחרי, שרוצה שתרוצו לקנות.
"אין תוכנית טלוויזיה שיותר אינטליגנטית מהצופים שלה", התבטא יהונתן גפן בסרקזם האופייני לו בסדרה "אומרים שהיה פה", שאותה הגיש בשנים 2015-2014. הצגתם של בעלי מומים בקרקס או קולוסאום היה ועדיין דבר שבשגרה במין האנושי המתבהם מזה אלפי שנים. "האח הגדול" הוא כמובן המייצג האולטימטיבי בתרבות העכשווית, אך נולדו לו שיבוטים רבים שאחד מהם הוא "ריאיון מיוחד". כבר עם שידור הפרק הראשון הוצפו הרשתות החברתיות בגילויי חיבה: "בכיתי מהתרגשות ולגמרי יכולתי לדמיין את הבן שלי שם שואל שאלות חסרות טאקט", "כל אדם בארץ חייב לצפות!" ו"עוד צעד ענק בשילוב".
אבל לא רק לי הפריע אותה עריכה מתוכננת שכל מטרתה אופיום להמונים או אוטיזם להמונים. הביאו לנו את החריגים, המוזרים, עם כל הסטראוטיפים שאנו כל כך אוהבים לראות בלי לחשוב. הבעיה היא שכך הטלוויזיה מעצבת, דרך מנגנוני הסמלה, קודים ואמוציות, את דעת הקהל כפי שטענו פוסטמן ומקלוהן. תפיסת האוטיזם מתקבעת בהתאם לקבוצה שנבחרה ואפילו מוכנה להופיע בחינם. גם בצבא אנו עדים עד כמה הצעירים המתויגים עם "מוגבלות" מוכנים להקריב ואף לבטל את עצמם ובלבד להתגייס. ניצול החולשות כהזדקקות נואשת להשתייכות, גם אם השוויון מדומה, הוא כישלון של החברה כולה בקבלת השונה.
גלית דן מקיבוץ ניר-עוז, אמא של נויה ז"ל שהייתה על הרצף האוטיסטי ונרצחה בידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר, אמרה במילים מצמררות: "לא היו לי מילים אז, וגם עכשיו אין לי מילים לענות לך. את יודעת, ב-13 השנים שחיית, לגדל אותך הצריך מאמץ מחשבתי תמידי. אולי בגלל זה יצאת כל כך מתומצתת ואיכותית. רצית שכולם ישמעו על האוטיזם שלך, ושאת אוטיסטית גאה. שומעת, ילדה? עכשיו הם קצת מקשיבים".
לפני כשנה כתבתי למנכ"ל חברת חדשות גדולה, כי "אוטיסטים, עדיין, נתונים לבריונות בשיעור ניכר יותר מאשר כל קבוצה אחרת באוכלוסייה. בריונות גלויה ולרוב סמויה, המובילה להכחשה, שנאה עצמית ושיעורי אובדנות גדולים. קידום מעמדם של אוטיסטים בחברה יתחיל, מטבעו של עולם, מאותם חזקים המהווים עוגן והשראה לא רק למאות אלפי משפחות ומאובחנים כי גם למאות אלפי חיילים ומפקדים במעגל השניוני". בקשתי לתוכנית שתציג את הקצינים ומצטייני הנשיא על הרצף, שכמו נויה כל כך רוצים שישמעו אותם, לא נענתה.
לאחרונה היינו עדים לעוד כתבה, הפעם בכאן 11, שתחת הכותרת שנבחרה בידי יחסי הציבור "זו בושה לא לעשות צבא", נחשפו כלימון שלעולם לא נגמר, אותם צעירים על הרצף בתפקוד לא עצמאי המגיעים ליחידות הצבא על תקן מתנדבים אזרחיים. אלא שגם פה, כמו במקרה "ריאיון מיוחד", הם רק הנציבים והכוכב האמיתי היה אלוף במילואים.
שוויון אין פה וגם לא תעודת חוגר וכך הם מנוצלים בידי הצבא לא פחות מאשר בידי ההמון שרוצה בידור. שנה וחצי קודם "נחשפו", במסגרת הלימון שאינו נגמר (אותו אחד), המתנדבים דרך תוכנית "רואים רחוק", בכתבה שכותרתה "הנשק הסודי של צה"ל במלחמה". אלא שפה כבר מדובר היה בצעירים אינטליגנטים שלא הייתה להם ברירה אלא להתנדב, כפי שמעיד אחד מהם: "קיבלתי מכתב פטור מהצבא, שהיה אחד הימים היותר קשים בחיים שלי. הגעתי למצב שלא רוצים לגייס אותי ו'לא צריכים אותך, אתה לא שייך לפה'". הנה, לימון.
4 צפייה בגלריה
פוטנציאל גדול, מיצוי נמוך. פערים בין קצב גידול אוכלוסיית הצעירים על הרצף במערכת החינוך לבין שיבוצים בפועל בתוכנית "תתקדמו". כמעט ואין מודיעין או תפקידי היי טק.
לפני פחות מחודש כתב לי תת-אלוף מאוד מוכר ציבורית, ששירת בתפקידים בכירים גם במסגרת ממשלתית: "יש לצבא עכשיו אתגרים מורכבים והוא חייב להשקיע קודם באיך לנצח ואחר כך כצבא חברתי. לכן צריך להבליט את עניין הנכסיות של אלו שיכולים לעזור לצה"ל ולא להיאבק על הפן של המסכנות והנתמכות".
הוא צודק בהחלט, אבל אנחנו, הציבור, ההורים, עוד לא שם. רב"ט נ', אותו מחונן שיישם פיתוח בטיל החץ 3, התגייס לא כמתנדב ותרומתו לביטחון המדינה היא מעבר למה שניתן לחשוף. ובכל זאת אני פסימי האם משהו ישתנה. רבים כמותו מנסים להתגייס אך נדחקים החוצה בדיוק בגלל שהסטיגמה נגדם כה חזקה. אף תוכנית טלוויזיה או כתבה לא שינו את המציאות. לצערי, כפי שראינו עם תגובתה של ג', הקבוצה כולה, הורים, אנשים עם אוטיזם, פסיכיאטרים ואנשי בריאות בכלל, משעתקים את הסטיגמה בעצמם.
בביקורי האחרון במכללות הצבאיות שבגלילות גיליתי על אחד הבניינים את שירו של נעם חורב: "כָּל אָדָם נִלְחַם בְּאֵיזֶה קְרַב; כָּל אָדָם סוֹחֵב חֲתִיכָה שֶׁל אֵיזֶה סְתַיו; כָּל אָדָם בַּסּוֹף הוּא זָר; וְאֵין לָדַעַת מֵאֵיזוֹ מִלְחָמָה חָזַר. הַמְּעַט שֶׁנִּדְרָשׁ - לִבְרוֹר כָּל מִילָּה; לְגַלּוֹת רְגִישׁוּת, לִנְהוֹג בְּחֶמְלָה; כְּמוֹ שֶׁהָיִינוּ רוֹצִים שֶׁיִּנְהֲגוּ בָּנוּ; כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִלְחָמִים אֶת הַקְּרָב שֶׁלָּנוּ" (מתוך טיוטה של אושר, 2020). עכשיו, מה הלאה? תגידו לי אתם.
סרן אודי הלר הוא מייסד תוכנית "תתקדמו", חוקר צבא-חברה, חיבר 7 ספרי מחקר בצה"ל, שימש יועץ לראש חטיבת התכנון באכ"א, אוטיסט ויזם חברתי, למד לשני תארים במדעי המחשב, משמש כמתעד מבצעי וקצין למידה.
