לפני חמש שנים בדיוק, בשבוע האחרון של חודש אפריל 2018 הסתיימו כל מהדורות החדשות באזהרה על סכנה לשיטפונות חריגים בנחלי הנגב והערבה. באותו זמן תוכנן טיול גיבוש של המכינה הקדם-צבאית "בני ציון", ובו השתתפו תלמידי י"ב שהיו מועמדים להצטרף למכינה עם סיום לימודיהם. בעקבות אזהרות מזג האוויר שונה מסלול הטיול המתוכנן מנחל צאלים לנחל צפית בערבה.
25 נערים ונערות יצאו לטיול שבמהלכו נקלעו לשיטפון רב-עוצמה שבו נספו תשע נערות ונער אחד. אסון זה הותיר נפגעים רבים: הורים שכולים, משפחות בני הנוער שנהרגו, חבריהם בבתי הספר ובמכינה הקדם צבאית, וכל מי שהיה קרוב לנפגעים ולניצולים. סערת הנפש והמצוקה הרגשית הקשה היוו מהרגע הראשון פעמון אזעקה הקורא לסיוע רגשי שיש להעניקו במקביל לפעולות הפיזיות של המחלצים.
בישראל התפתח גוף ידע העוסק בטיפול רגשי לנפגעי אירועי אסון בעקבות אירועים ביטחוניים, אזרחיים וצבאיים. האחראים על הטיפול בנפגעים במרחב האזרחי הם גורמי משילות כמו פיקוד העורף, רשות חירום לאומית, ומשרד הרווחה והביטחון החברתי, ולצידם גופים מהמגזר השלישי כמו הקואליציה הישראלית לטראומה ועמותות החברות בה.
כאשר מדובר באסונות רבי-נפגעים המתרחשים במרחב האזרחי ואינם מוגדרים כביטחוניים, בולטת היעדרה של מערכת אזרחית שיכולה לתכלל את הגופים הפועלים ולקבל על עצמה אחריות רחבה למתן סיוע לנפגעי האסון.
בתולדות המדינה זכורים אסונות רבי-נפגעים וביניהם קריסת אולם ורסאי במאי 2001, ואסון ההילולה במירון באפריל 2021. בשני האסונות הללו ניהל פיקוד העורף את החילוץ ואת הפינוי לאחר האסון, אך אף גוף במדינה לא תכלל את מתן המענים הנפשיים במעגלי הפגיעה לאורך זמן.
כוחות הביטחון והחילוץ הפיזי ערוכים לחלץ, לסייע ולהגן על פי נהלים של תיאום, להעביר מידע ולחלק את גזרות האחריות בעת אירוע חירום ובשעות הראשונות שלאחריו; אולם אין נהלים ופרוטוקולים המגדירים בבירור את הצרכים, המענים, חלוקת תפקידים ותחומי אחריות של גורמי בריאות הנפש. עיקר הדיונים הציבוריים לאחר האסונות נסוב על האחריות הפלילית, ורק תשומת לב מועטה הוקדשה לשיקום הרגשי של הנפגעים.
היעדר הנהלים הללו בולט על רקע מחקרים המצביעים על כך שבמצבי חירום נדרשים לפעול רשתות ארגוניות, קואליציות, הסכמים שיתופיים ושיתופי פעולה, ואף היכרות אישית מוקדמת של בעלי התפקידים. נמצא שמידת ההצלחה של הסיוע וההתמודדות קשורה להשפעות גומלין ויחסי גומלין בין גורמים המעורבים בסיוע, כמו שירותים ממשלתיים, ארגוני סיוע אזרחיים והקהילה הנפגעת. התיאום חשוב גם להמשך רציפות הטיפול הנפשי בתום ההתערבות המיידית, ולצורך להמשיך בטיפולים קצרים וארוכי-טווח. יתר על כן, שיתוף הפעולה בין הגורמים המסייעים חשוב לנטרול תחושת הבדידות של המסייעים ושל הניצולים כאחד.
"מדינה שאינה בונה מערך אזרחי של טיפול רגשי מותאם לנפגעי אסון אזרחי מפקירה את מי שנקלע אליו ונפגע ממנו".
חמישה שלבים של הצלה וסיוע
מחקר חדש שערכתי במשותף עם דר' תמר לביא מנט"ל חקר את אסון מכינת בני ציון בשיטפון בנחל צפית בוחן את הסיוע הרגשי שניתן לנפגעים. במחקר תוארו חמישה שלבים של הצלה וסיוע מהרגע שבו התרחש האסון:
(1) יצירת מגע עם הנפגע במקום האסון, (2) הרחקה ממקום הסכנה וטיפול בצרכים הפיזיים והרגשיים הראשוניים; (3) מתן מרחב ניטרלי של זמן מושהה למעבר בין דרמת האסון וחרדת המוות לבין החזרה לעולם המוכר; (4) מפגש מדורג ומובנה עם המציאות; (5) תהליך חזרה לחיים בטוחים תוך בניית רצפים קוהרנטיים מהעבר דרך ההווה אל העתיד.
נמצא כי לא רק הנפגעים הזקוקים לעזרה נמצאים בסכנה. לעיתים גם המסייעים עצמם עלולים להיפגע פיזית או מנטלית משום שכאשר המסייעים נכנסים לאזור אסון כדי להעניק סיוע ראשוני, הם חושפים את עצמם בבחירה מודעת למרחב שהוא כאוטי, שיש בו מראות קשים, רוויי כאב אנושי וסוער מבחינה רגשית, אשר רמת אי-הוודאות בו היא גבוהה, והשליטה על המתרחש נמוכה מאוד.
המענה הנפשי המיידי שניתן ב- 24- 72 השעות לאחר אירוע, נועד לווסת את התגובות והעוררות הראשוניות ולאפשר מעבר לשלבים הבאים של החלמה והסתגלות למציאות החדשה. כשם שמעבר מחושך לאור חזק דורש זמן הסתגלות, כך גם חזרה מהירה מדי למציאות לאחר אסון, עלולה לייצר אפקט של "סנוור" והצפה רגשית. נדרש מענה נפשי מתמשך וליווי נפגעי האסון לקראת החזרה והחיבור מחדש אל המציאות.
מטבעה התערבות חירום מיידית ממוקדת ומוגבלת בזמן. המחקר הראה כי בגלל שלא היה גורם משילות אחד שלקח על עצמו את המשך הטיפול בניצולים, בבני משפחותיהם ותלמידי המכינה, לא נערכה העברת אחריות, לא נמסר דוח, ועד עצם היום הזה אין במדינה אף גורם אשר נדרש לדווח על הסיוע הנפשי לאחר האסון.
ההמלצות האופרטיביות הנובעות מתוך ממצאי המחקר, מצביעות על הצורך באימוץ מודל עבודה במצבי אסון המספק מעטפת תומכת הפועלת מהשלב הראשון ומלווה את הנפגעים ומעגלי הפגיעה לאורך זמן וכי אין די בחבל ההצלה שאליו נקשרים הניצולים לצורך הוצאתם ממקום הסכנה. מדינה שאינה בונה מערך אזרחי של טיפול רגשי מותאם לנפגעי אסון אזרחי מפקירה את מי שנקלע אליו ונפגע ממנו. הפגיעה הטראומטית הנובעת מהאסון מחייבת עזרה נפשית מקצועית שהיעדרה ישאיר את הנפגעים חשופים לצלקות שלא נרפאות.
- פרופ' סמדר בן אשר, פסיכולוגית חוקרת, ראשת התוכנית לייעוץ חינוכי במכללת אחווה וחברת סגל מרכז מנדל בנגב.
