בשיתוף מרכזי הטניס והחינוך בישראל
אם עמית קינן היה גדל במקום אחר, ייתכן שלא היה משחק היום טניס. זו אמירה מפתיעה מפיו של שחקן בן 16, שכבר הגיע שלוש פעמים למקום השני באליפות ישראל בקטגוריית הגיל שלו, ייצג את ישראל באליפות אירופה ומשתתף בתחרויות בארץ ובחו"ל. אלא שמבחינתו, מה שהשאיר אותו בענף לא היה רק המשחק.
"אם הייתי גר במקום אחר בארץ לא נראה לי שזה היה טניס בהכרח. אני פשוט כל כך אוהב את המרכז באשקלון, יש בו את האווירה הכי כיפית והכי טובה", הוא מספר בשיחה מקוסובו, שם הוא נמצא לרגל טורניר. "כשהייתי ממש קטן, התחברתי כל כך למקום, שזה מה שגרם לזה להישאר".
קינן הגיע למרכז הטניס והחינוך באשקלון לפני כעשור, בעקבות בן דודו. "באותה תקופה היינו כמו אחים, ועשיתי כל דבר שהוא עשה", הוא מספר. המאמן שלו, שי, מלווה אותו מגיל עשר, ובמרכז משחק גם חברו הטוב מגיל שש. את אנשי הצוות הוא מכיר מאז שהיה ילד.
ב-7 באוקטובר נסגר המרכז ושגרת האימונים והתחרויות של קינן נקטעה. כדי שיוכל להמשיך להתאמן, סייע לו המרכז למצוא מסגרת חלופית במודיעין. במשך חודשיים הוא התגורר אצל חבר שגר בסמוך למועדון, אבל הקשר עם הצוות באשקלון נמשך גם מרחוק. "אחרי כל אימון המנהל והמאמן היו מתקשרים. תמיד בדקו מה קורה איתי", הוא מספר. "הם אף פעם לא נעלמו. כאילו אף פעם לא עזבנו". הפגיעה בשגרת האימונים והפסקת התחרויות החזירו אותו, לדבריו, לאחור, אך עם חזרתן של התחרויות הוא שב גם להישגים.
גלריה
עמית קינן. "אחרי כל אימון המנהל והמאמן היו מתקשרים. תמיד בדקו מה קורה איתי"
(צילום: מרכזי הטניס והחינוך בישראל)
בעוד קינן המשיך להתאמן במודיעין, אצל משפחתו של זוריק טורבין באשקלון נעצרה שגרת הטניס. ילדיו התאומים, בן ובת בני 11, הגיעו למרכז לאחר שבתו ראתה במקרה את המגרש ורצתה לנסות. בתוך זמן קצר הפך המקום לחלק קבוע בחייהם: היא הגיעה אליו לעיתים ארבע פעמים בשבוע, וגם אחיה התאמן בו שלוש או ארבע פעמים בשבוע. לדברי אביהם, השניים בילו שם לעיתים ימים שלמים. כשהפעילות נעצרה, הם איבדו באחת לא רק את האימונים, אלא גם את המפגש הקבוע עם המאמנים ועם החברים.
צוות המרכז ניסה לשמור על הקשר גם כשלא ניתן היה להיפגש על המגרש. "המאמן היה מתקשר לתלמידים. עשו איתם אימונים בזום", אומר טורבין. "בנוסף, היו עושים זום עם פסיכולוג, הסבירו להם איך לנשום נכון כשיש אזעקות וכל מיני דברים כאלו. היו תומכים מאוד. הם היו גם באותו זמן בחוגים אחרים ואף אחד לא התקשר".
"הטניס הוא משפחה בשביל הילדים. זה לא סתם חוג", אומר טורבין. "זה נותן להם קהילה. המאמנים מאד אוהבים את העבודה שלהם, ומרגישים את זה. המאמן שלנו רואה כל ילד וילד. הוא עוזר להם להתקדם. הוא כל הזמן מנסה לשפר אותם". כשהנחיות פיקוד העורף אפשרו לחדש את הפעילות, הילדים מיהרו לחזור. "הם היו כל כך רעבים להיפגש עם החברים, להוציא אנרגיה, לצאת מהבית", מספר טורבין.
הפעילויות שעליהן מספר טורבין היו חלק מתוכנית רחבה יותר של מרכזי הטניס והחינוך בישראל. לדברי שוקי רחמן, מנהל תחום החינוך והקהילה בארגון, התוכנית נבנתה כדי לתת מענה לילדות, לילדים ולבני הנוער שלא יכלו להגיע למרכז.
משפחת טורבין. "הטניס הוא משפחה בשביל הילדים. זה לא סתם חוג", אומר זוריק
(צילום: באדיבות המצולמים)
לצד הפעילויות מרחוק, אנשי הצוות הגיעו לבתי הילדות והילדים כשהדבר התאפשר, חילקו למשפחות משחקי קופסה שנרכשו בעזרת תרומות וקיימו פעילות בקבוצות קטנות בהתאם להנחיות פיקוד העורף. במקביל קיבלו אנשי הצוות ליווי רגשי מאנשי טיפול, והארגון שמר על קשר גם עם מאמנים ששירתו במילואים.
רחמן מספר מה היה חסר במיוחד לילדים: "לפגוש ילדים אחרים. לצאת מתוך הבית והממ"ד. הבדידות, חוסר הקשר שהיה להם עם ילדים אחרים".
הצורך הזה היה מורגש במיוחד באשקלון, שספגה ירי כבד בתחילת המלחמה. לדברי רחמן, בשיחות האישיות עם הילדות והילדים עלו פחד וחרדה, וגם כאשר ניתן היה לשוב בהדרגה לפעילות, חלקם חששו שהירי יתחדש או שאזעקה תתפוס אותם בדרך. עם זאת, הרצון לחזור למרכז היה ברור. "ראינו כמה הם היו צמאים לחזור לעשות פעילות ספורטיבית וכמה הם רצו לחזור למגרשים", הוא מספר.
טורבין מתאר את המפגש המחודש במרכז: "היה להם ממש כיף. והם נפגשים ומתרגשים ומתחבקים. אל המרכז אפשר להגיע לא רק בשעות של אימון וזה בפני עצמו נותן הרבה".
הקשר הזה לא נבנה רק בתקופת המלחמה. במהלך השנים ליווה המרכז ילדות וילדים שהחלו לשחק בו בכיתות הנמוכות ונשארו עד לבגרות. חלקם חזרו אליו בהמשך כמדריכים. הוא משמש כיום מסגרת ליותר מ-1,500 ילדות, ילדים ובני נוער. גם הסביבה העירונית השתנתה במהלך השנים: שכונות חדשות נבנו באזור והאוכלוסייה סביב המרכז נעשתה צעירה יותר. במרכז ממשיכים לחשוב כיצד להתאים את הפעילות לקהילה המתפתחת סביבו.
שוקי רחמן. "אין דבר כזה שיש ילד באשקלון שירצה לשחק טניס ואין לו את היכולת הכלכלית והוא לא משחק"
(צילום: מרכזי הטניס והחינוך בישראל)
הנגשת הטניס, שנתפס בעבר כספורט אליטיסטי, עמדה לדברי רחמן בבסיס הקמת הארגון. באשקלון התפיסה הזאת באה לידי ביטוי גם בסיוע לילדים שמשפחותיהם אינן יכולות לממן את הפעילות. "אין דבר כזה שיש ילד באשקלון שירצה לשחק טניס ואין לו את היכולת הכלכלית והוא לא משחק. הוא קודם כל משחק. אחרי זה אנחנו דואגים לו", אומר רחמן. בהתאם לצורך, הארגון מסייע באמצעות מלגות ותמיכה.
השנה יציין הארגון 50 שנה לפעילותו. כיום הוא מפעיל 25 מרכזים וכ-190 מגרשים ברחבי הארץ ופעילים בו אלפי ילדות, ילדים ובני נוער. בין המשתתפים גם חניכים עם צרכים מיוחדים, נערות בסיכון וחניכים ממרכזי קליטה.
איל תעוז, מנכ"ל מרכזי הטניס והחינוך בישראל, אומר: "מרכז הטניס והחינוך באשקלון הוא מעבר למגרשי טניס, הוא חלק מהקהילה בעיר כבר יותר מארבעה עשורים והצמיח אלופי ישראל ואת המאמן האגדי רונן מורלי. לאורך השנים נבנה שיתוף פעולה משמעותי וארוך טווח עם עיריית אשקלון, שסייעה לקדם את העשייה החברתית, החינוכית והספורטיבית ולארח טורנירים אזוריים וארציים. אני גאה בצוות שהגיע לילדים ולמשפחות מכל העיר ונתן להם מסגרת יציבה בתקופות מאתגרות. במלחמה ראינו עד כמה החיבור חשוב ועד כמה גדול כוחו של הספורט כמקור לשגרה, לחוסן ולתחושת שייכות".
מבחינת רחמן, הפעילות החברתית והמצוינות הספורטיבית אינן מתחרות זו בזו. "אלו דברים שנמצאים אחד ליד השני. אני לא חושב שיש אחד מעל השני", הוא אומר. דווקא הקושי שמציב הטניס, לדבריו, מאפשר להקנות באמצעותו כלים שחורגים מגבולות המגרש. "אתה בעיקר נכשל בטניס, ואתה צריך לדעת לקום ולהרים את עצמך. זה ספורט קשה מנטלית, אבל יש בו אלמנטים מדהימים. אסטרטגיה, ויסות כעסים, פיתוח של שקט נפשי לסמוך על עצמך. אנחנו מקנים לחניכים את הכלים האלו לחיים שלהם".
מרכז הטניס והחינוך באשקלון. "לאורך השנים נבנה שיתוף פעולה משמעותי וארוך טווח עם העיריה", אומר איל תעוז, מנכ"ל מרכזי הטניס והחינוך בישראל
(צילום: מרכזי הטניס והחינוך בישראל)
טורבין רואה כיצד ההתמודדות עם הפסדים ועם המבחנים שמציב המשחק מחזקת את ילדיו. "הטניס מעמיד אותך בפני הרבה מבחנים. זה עוזר לילדים להיות מנטלית יותר חזקים", הוא אומר.
כשקינן נשאל מה העניק לו הטניס מעבר להישגים ולתחרויות, הוא משיב: "ערכים. איך להיות אדם טוב, מתורבת יותר. בלי הטניס הייתי אדם אחר. הטניס הפך אותי לאדם הרבה יותר מוסרי ואמפתי שעוזר לזולת. חשוב מאד בטניס לשמור על יושר ואמינות, כבוד לכל בני האדם, למאמנים, לשחקנים, לכולם".
גם הישגיו על המגרש זכו להכרה בעיר שבה גדל. "התרגשתי מאוד מהידיעה כי אני מוזמן לראש העיר לקבלת תעודת הוקרה. זה לא מובן מאליו שהעיר שבה נולדתי ושבה אני גר אומרת לי תודה על כל ההשקעה שלי בטניס ושאני מייצג את העיר והמדינה בנבחרת ישראל".
השאיפה להתקדם ממשיכה להוביל אותו. "בשנייה שאני נכנס למגרש לא מעניין אותי כלום, רק הטניס. בין אם זה אימון או תחרות, מעניין אותי לעשות הכל כדי להתקדם כמה שיותר. מרכז הטניס מוציא ממני את המיטב".
בשיתוף מרכזי הטניס והחינוך בישראל
