בשיתוף סחבק
בני הנוער "מסירים את הכפפות" בסחבק
(צילום: דניאל קמפוס )
"מישהי מהשכבה הפיצה עליי שמועות, וזה מאוד מאוד מהר הפך לחרם," משתפת שי אביאלי מירושלים בגילוי לב. "הגעתי לבית הספר והרגשתי שאני בסוג של בועה משאר החברות. כשניסיתי להבין למה - התשובה שהן נתנו לי כנראה תהיה חרוטה אצלי הרבה שנים גם אחרי התיכון. זה לא לגיטימי בכלל."
שירה פרזם מתארת חוויה דומה של בדידות מתמשכת, לצד חוסר אונים של הסביבה החינוכית. " המקום הזה של להרגיש בודדה ולהרגיש לבד, תפסה אותי משהו כמו תקופה של שלוש שנים." היא מספרת. "כשדיברתי עם ההורים שלי, הם סיפרו למחנכת – והמחנכת פשוט אמרה לי שזה באשמתי. איך זה נתפס בכלל?"
עבור נתיב ביתן, האתגר החברתי לוותה גם בהתמודדות עם שונות. "אני נער על הרצף האוטיסטי," הוא מספר לחברותיו למפגש. "בתור ילד חוויתי אלימות מצד ילדים שפשוט לא הבינו.
הדרך החוצה מהתהום החברתית הזו לא הייתה פשוטה עבור אף אחד מהם. השנים שבהן חוו נידוי, שיימינג או חוסר הבנה השאירו משקעים, אך לצד הכאב – הן ילדו גם תובנה עמוקה שהשינוי חייב להגיע מבפנים. העמידה היומיומית מול חומות של אדישות בבית הספר גרמה לשלושתם להבין שהסביבה לא תמיד יודעת איך להכיל את המצוקה, ושחוסר האונים של המערכת מחייב גב חזק יותר. המעבר מתחושת הקורבן למי שלוקח אחריות לא קרה ביום אחד; הוא דרש אומץ לצאת מהבועה, לחפש מעגלים חברתיים חדשים ולהאמין שלכל נער ונערה מגיע מקום בטוח. הטינה והתסכול הפכו בהדרגה לדחף עז לפעול, להשמיע קול ולהבטיח שילדים אחרים לא יצטרכו לעבור את המסע המטלטל הזה לבדם. מתוך הנקודה הנמוכה ביותר, הם בחרו להפוך את הסיפור האישי שלהם למנוף של מנהיגות, ערבות הדדית ויוזמה.
סביב שולחן אחד בסניף סחבק ברחובות, התיישבו שירה, שי ונתיב לספר את סיפורם האישי ולשתף איך הופכים פציעה אישית למנוע של עשייה ושינוי חברתי. רק לפני מספר שבועות, בשיא הקיץ, התכנסו מאות בני נוער, אמנים ומשפיענים באירוע "מסירים את הכפפות", שמטרתו הייתה לשים סוף למכת המדינה ולהשמיע קול ברור נגד התופעה. כעת, כשהשגרה הלימודית כבר כאן והאתגרים החברתיים חוזרים לקדמת הבמה, חשוב להזכיר שהכוח לשנות נמצא לא רק במערכת – אלא בראש ובראשונה אצל בני הנוער עצמם.
נתיב ביתן, שירה פרזם ושי אביאלי
(צילום: דניאל קמפוס)
"אנחנו נדאג לזה שמה שהיה – לא יהיה עוד"
מתוך הניסיון האישי והכאב, בחרו השלושה שלא לשקוע אלא לצמוח ולהצמיח אחרים. שי ושירה מקדמות במסגרת מועצת התלמידים והנוער הארצית את פרויקט "עוגן" – יוזמה שנועדה להעניק אוזן קשבת, תמיכה וכתובת בטוחה לכל נער ונערה החווים מצוקה חברתית.
"אנחנו כבני נוער חווינו כל כך הרבה דברים בשנים האחרונות," מסכמת שירה, "ואנחנו חייבים לקחת את זה לידיים שלנו, להראות שאכפת לנו ושזה משנה לנו." שי מוסיפה מסר של תקווה לכל מי שחווה ימים מורכבים בתחילת שנת הלימודים: "בשנייה אחת אתה יכול לבכות בשירותים ולרצות לצרוח, ושנייה אחר כך אתה תהיה במקום הכי טוב בחיים שלך – ותהיה זה שעוזר במקום שצריך עזרה." נתיב מסכם בנחישות שמבטאת את רוח הדור החדש: "אנחנו נדאג לזה שמה שהיה – לא יהיה עוד."
עם תחילתה של השנה החדשה, המפגש של השלושה מעביר מסר חד וברור לכל תלמיד ותלמידה: הבריונות אינה גזירת גורל. לצד הפעילות של רשתות חברתיות, גופים מסחריים וארגונים, השינוי האמיתי מתחיל ביכולת שלנו לראות את האחר, מושיטים יד – ולא לעמוד מנגד.
בשיתוף סחבק
