איך אדם שמעולם לא ראה מביים סרט? כיצד הוא מחליט מה יופיע בפריים, איפה תעמוד המצלמה, אילו הבעות פנים יספרו את הסיפור ואיך ירגיש הצופה? עבור רוב האנשים מדובר בשאלות תיאורטיות, אך עבור 11 משתתפי סדנת הקולנוע "טייק ראשון" הן הפכו למציאות.
ביום ראשון (19 ביולי) הוקרנו בסינמטק תל אביב שני סרטים עלילתיים קצרים שנוצרו במסגרת הסדנה. לראשונה בישראל הוצגו סרטים שנכתבו ובוימו על ידי אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה.
הסרטים, בני כחמש דקות כל אחד, הם תוצר של עשרה מפגשים אינטנסיביים שבהם למדו המשתתפים את יסודות השפה הקולנועית: כתיבת תסריט, בימוי, צילום ועריכה.
מאחורי היוזמה עומדים ה"מרכז לתרבות מונגשת" וסינמטק תל אביב. הסדנה התקיימה בחסות קרן "דורות", שאיפשרה את הוצאת הפרויקט לפועל.
לדברי מארגני הקורס, בתחילת הדרך הגיעו המשתתפים עם רעיונות, סקרנות והרבה סימני שאלה. רובם אהבו קולנוע, חלקם צרכו סרטים באמצעות תיאור קולי, אך איש מהם לא התנסה בבניית סרט מהצד היוצר.
במהלך עשרת המפגשים הם למדו כיצד נולד סרט: איך בונים דמות, כיצד מספרים סיפור באמצעות תמונה ולא רק באמצעות מילים, מהי קומפוזיציה, כיצד תנועת מצלמה משנה את התחושה של הצופה ואיך כל בחירה ויזואלית משרתת את הסיפור.
המשתתפים כתבו גרסאות חדשות לתסריטים, קיימו סיעורי מוחות, שיפרו סצנות והגיעו לימי הצילום כשהם יודעים בדיוק מה הם מבקשים ליצור. אנשי המקצוע שליוו אותם, הם מבקשים להדגיש, לא קיבלו עבורם את ההחלטות האמנותיות, אלא סייעו לתרגם את הדמיון שלהם לשפה קולנועית.
בסיום התהליך התחלקו המשתתפים לשתי קבוצות, שכל אחת מהן יצרה סרט קצר משלה, החל מהרעיון הראשוני ועד לגרסה הסופית שהוקרנה בפני הקהל.
"בונה לעצמי מפה בראש"
אחד המשתתפים הוא אמין סאלח מהכפר משהד בצפון, מורה לאנגלית ובעל תואר בתקשורת שנולד עם עיוורון תורשתי. כששואלים אותו כיצד אדם שלא ראה מעולם מביים סרט, הוא מחייך ומשיב שהעיקרון דווקא מוכר לו.
"כמו שאני מגיע למקום חדש", הוא מסביר, "אני מקשיב לקולות, להחזרים, לצעדים, לומד את המרחב ובונה לעצמי מפה בראש. כך אני מתמצא. בקולנוע זה אותו רעיון, רק הרבה יותר מורכב".
"התלבטנו בין קומדיה לדרמה". אמין סאלח
(צילום: באדיבות המצולם)
במקום להסתמך על מה שהעין רואה, הוא בונה בראשו את הסצנה כולה. "אני חושב איפה כל שחקן עומד, מה הוא לובש, אילו חלקים מהגוף יופיעו בפריים, איפה יהיה הפוקוס ומה אני רוצה שהקהל ירגיש. אני עובד הרבה דרך קולות וסאונד.
"כשדמיינתי את הסרט, שמעתי אותו בראש עוד לפני שצילמנו. חוויתי אותו דרך שרידי הראייה שלי באמצעות צללים, אורות ותחושות".
במהלך העבודה הוא גילה שקולנוע הוא הרבה מעבר למה שחשב. "לפני הסדנה הייתי בטוח שסאונד הוא העיקר. אחרי שלמדתי על זוויות צילום, קומפוזיציה, הבעות פנים ותנועות מצלמה, הבנתי שאני מפספס עולם שלם. אז אמרתי בצחוק שלמעשה למדתי לראות".
השינוי, לדבריו, לא נשאר רק בתוך הכיתה. "התחלתי לשאול אנשים מה הם רואים סביבי. פתאום עניינו אותי פרטים שלא חשבתי עליהם קודם. גם כשאני צופה היום בסרט עם תיאור קולי, אני חושב אחרת לגמרי".
אחד הדברים המעניינים בתהליך היה הבחירה של המשתתפים לא ליצור סרט שעוסק במוגבלות. "היה לנו ברור שאנחנו לא רוצים לעשות סרט על עיוורים, זה מספיק משמעותי שעיוורים הם אלה שיצרו אותו".
אמין סאלח: "כשדמיינתי את הסרט, שמעתי אותו בראש עוד לפני שצילמנו. חוויתי אותו דרך שרידי הראייה שלי באמצעות צללים, אורות ותחושות"
במקום זאת, בחרה קבוצתו לספר סיפור על זוגיות. נושא שכל אדם יכול להתחבר אליו. "בהתחלה התלבטנו בין קומדיה לדרמה", מספר אמין.
הרעיון הראשון עסק בטעות בזיהוי בין שני אנשים, אולם ככל שהכתיבה התקדמה העלילה השתנתה. "רצינו ליצור משהו פשוט, אנושי ונגיש. סרט ראשון לא צריך להיות מסובך. רצינו להתרכז בלספר סיפור טוב".
גם יוצרים, גם שחקנים
משתתפי הקורס לא רק יצרו את הסרטים, אלא היו גם אלו ששיחקו בהם. "למדתי להתנייד באופן עצמאי בכל לוקיישן כאילו אני רואה. אם היו מדרגות או מכשולים, הייתי לומד את המקום מראש", מתאר אמין.
מלבד הלימודים המקצועיים, המשתתפים עברו גם תהליך קבוצתי משמעותי. כל אחד הגיע עם רעיונות משלו, אך בסופו של דבר נדרשו כולם להסכים על תסריט אחד, לחלק תפקידים, לקבל ביקורת ולעבוד כצוות.
"היה אפס אגו", הוא משתף. "כל אחד עשה את מה שהוא טוב בו. מישהו כתב, מישהו שיחק, מישהו חשב על אביזרים. כולם עבדו בשביל התוצאה הסופית. עבדנו חודש וחצי בשביל חמש דקות".
בחרו לספר סיפור על זוגיות. סצנה מתוך אחד הסרטים
(צילום: באדיבות ה"מרכז לתרבות מונגשת")
העבודה המשותפת, הוא מספר, סייעה לו להתמודד עם אחד האתגרים האישיים שלו - ריבוי משימות. "המשחק היה הכי קשה עבורי, אבל גם עצם ההתמודדות עם עומס של משימות. הייתי צריך לחשוב על תסריט, משחק, צילום, אביזרים, לוחות זמנים. היום אני מרגיש הרבה יותר בטוח ביכולת שלי לנהל פרויקטים".
היה משהו שהפתיע אותך במהלך העבודה על הסרט?
"גיליתי שאני נהנה במיוחד מכתיבת תסריטים. הסכמנו שכל אחד יביא רעיון וננסה לשלב ביניהם. מצאתי את עצמי יושב שעות, מדמיין את הסצנות, משכתב ומלטש. הרבה זמן לא כתבתי בצורה כזאת".
הוא אינו שולל אפשרות שבעתיד תהפוך התסריטאות לחלק משמעותי יותר מחייו. "אולי זה עוד כיוון בשבילי. כרגע זה תחביב, אבל אם תהיה מסגרת שתמשיך ללוות אותנו, בהחלט הייתי רוצה להמשיך ליצור. יש משאבים לאנשים עם לקויות ראייה, אבל חסרה מסגרת שמרכזת אותם".
כחלק מהסדנה התקיים גם מפגש עם במאי עיוור, ששיתף את המשתתפים בניסיונו המקצועי והראה להם שהשתלבות בעולם הקולנוע אפשרית גם עבור יוצרים עם לקויות ראייה.
כבוגר הסדנה, יש מסר שהיית רוצה להעביר לאנשים עם מוגבלות שחולמים להיות חלק מעולם הקולנוע?
"אני חושב שהקהל מחכה לכם. יש לכם נקודת מבט שאף אחד אחר לא יכול להביא".
"לא עסקנו במוגבלות, עסקנו בקולנוע"
מי שליוותה את המשתתפים הייתה הבמאית והשחקנית אור אזולאי, שעבורה הייתה זו הפעם הראשונה שבה לימדה קולנוע אנשים עם עיוורון.
היו חששות בהתחלה?
אזולאי: "האמת היא שלא. אני מלמדת שנים רבות בחינוך המיוחד ויצא לי לעבוד עם אוכלוסיות מגוונות. מבחינתי, כל קבוצה חדשה מחייבת אותי לחשוב מחדש איך להעביר את הידע".
ובכל זאת, קולנוע הוא חזותי וכאן נדרשת ללמד אנשים שאינם רואים. זה לא היה מאתגר?
"ממש לא. כבר ברבע שעה הראשונה הבנתי שמולי יושבים גברים ונשים אינטליגנטים, סקרנים ועמוקים. מהר מאוד הפסקנו לעסוק במוגבלות, ועברנו לעסוק בקולנוע".
השתמשה בקוביות לגו. אור אזולאי
(צילום: באדיבות המצולמת)
כדי להסביר מושגים מופשטים כמו עומק, מרחק וקומפוזיציה, אזולאי פיתחה שיטות הוראה יצירתיות; היא השתמשה בקוביות לגו כדי לבנות פריימים תלת-ממדיים, נתנה למשתתפים להזיז חצובות ומצלמות בעצמם, והסבירה כיצד שינוי קטן במיקום המצלמה משנה את הסיפור כולו.
"הטכניקות האלו לא חדשות, אני משתמשת בהן גם כשאני מלמדת אנשים ללא לקויות ראייה", היא מסבירה. "קומפוזיציה היא לא רק עניין של ראייה. זו הבנה של יחסים במרחב. מה קרוב אליי, מה רחוק, איפה תשומת הלב נמצאת. לא חייבים ראייה כדי להבין קולנוע. צריך להבין לאן תשומת הלב הולכת".
בהמשך, ניתחו המשתתפים גם קטעים מסרטים קלאסיים - כמו למשל הסרט האלמותי "האזרח קיין" - תוך הסתמכות על תיאורים קוליים מפורטים. "למדנו כיצד במאי משתמש במרחב כדי לספר סיפור. אלה רעיונות שאפשר להבין גם בלי לראות", מדגישה אזולאי.
אור אזולאי: "תוך זמן קצר הם כבר התחילו לדבר על פריימים, זוויות ותנועות מצלמה. וברגע שהם התחילו לחשוב במונחים האלו - הם בעצם הפכו ליוצרים לכל דבר ועניין"
הדמיון האנושי, היא מסבירה, מסוגל לייצר תמונות גם ללא ראייה. "גם אם אדם עוצם עיניים, הוא עדיין מסוגל לדמיין תמונה. אצל המשתתפים בסדנה הדימוי הזה פשוט פועל בדרך אחרת. מבחינתי, ההגבלה היא בכלל המלצה".
העיקרון שהוביל את הסדנה היה לא להנמיך את הדרישות האמנותיות, אלא למצוא דרכים אחרות להגיע אליהן. המשתתפים למדו קולנוע באותם מושגים מקצועיים שבהם לומדים יוצרים אחרים, תוך התאמת אמצעי ההוראה לצרכים שלהם.
הם למדו מהר את השפה המקצועית?
"לגמרי. תוך זמן קצר הם כבר התחילו לדבר על פריימים, זוויות ותנועות מצלמה. וברגע שהם התחילו לחשוב במונחים האלו - הם בעצם הפכו ליוצרים לכל דבר ועניין".
להפוך מצרכני תרבות ליוצרים
ה"מרכז לתרבות מונגשת" הוא מיסודה של הספרייה המרכזית לעיוורים, שהוקמה לפני יותר מ-75 שנה עבור חיילים שנפגעו בראייתם במלחמת העצמאות. עם השנים הפכה הספרייה לגוף מרכזי בהנגשת תרבות ללקויי ראייה.
מבחינת אמיר אורני, מנכ"ל ה"מרכז לתרבות מונגשת", הסדנה היא חלק מחזון רחב הרבה יותר. "הרבה אנשים חושבים שתפקידנו הוא רק להנגיש ספרים או סרטים", הוא אומר. "אבל אנחנו רוצים שלקויי ראייה יהיו לא רק צרכני תרבות, אלא גם היוצרים שלה. זה חלק מעקרונות הליבה שלנו.
"תרבות היא אינה מותרות. תרבות היא מזון לנפש, חלק מהזהות שלנו. כשאדם לא יכול להשתתף בעולם התרבות, החברה מפסידה את נקודת המבט הייחודית שלו".
אמיר אורני, מנכ"ל ה"מרכז לתרבות מונגשת". "תרבות היא לא מותרות, היא חלק מהזהות שלנו"
(צילום: באדיבות "שווים")
כדי להבהיר את כוונתו טוב יותר, אורני שולף דוגמה שגם היא חלק מעולם הנגישות: "בדיוק כפי שחברה בונה רמפות לאנשים המתניידים בכיסאות גלגלים, כך עליה לבנות גם רמפה תרבותית, כי נגישות אינה מסתיימת במרחב הפיזי.
"במרכז שלנו אנחנו מנגישים ספרים, תיאטרון, מוזיאונים, סרטים, עיתונות ואמנות. מבחינתנו זו בדיוק אותה שליחות כמו הנגשה פיזית".
שיתוף הפעולה עם סינמטק תל אביב אינו חדש. הסינמטק פועל כבר שנים להנגשת הקרנות לקהלים עם מוגבלויות, בין היתר באמצעות הקרנות מונגשות עבור חירשים וכבדי שמיעה, וכן במסגרת אירועים ופסטיבלים שבהם משולבים אמצעי נגישות.
"כשבסינמטק הבינו שיש כאן הזדמנות לא רק להנגיש קולנוע לאנשים עם עיוורון, אלא גם לאפשר להם ליצור קולנוע בעצמם - הם נרתמו מיד", אומר אורני. "מבחינתנו, זו הייתה התפתחות טבעית של שיתוף פעולה שנמשך כבר שנים".
הרבה מעבר לקריינות
אחד המרכיבים המרכזיים בסדנה היה השימוש בתיאור קולי, הנחשב בעולם ההנגשה להתמחות מקצועית בפני עצמה ולא קריינות פשוטה, כפי שרבים נוטים להניח.
"תפקיד המתאר הקולי הוא לא לומר הכול, אלא לבחור את מה שבאמת חשוב להבנת הסיפור", מדגיש אורני. "צריך לדעת לזהות מה העיקר ומה הטפל, אילו פרטים יעזרו לאדם עם עיוורון לבנות את התמונה בדמיונו, ומתי נכון לשלב את התיאור מבלי לפגוע בקצב העלילה".
ה"מרכז לתרבות מונגשת", הוא הגוף היחיד בישראל המכשיר אנשי מקצוע בתחום התיאור הקולי. מעבר להנגשת סרטי קולנוע, הוא מנגיש גם הצגות תיאטרון בזמן אמת.
איך זה עובד?
"בהצגות יושב מתאר קולי שהכין מראש את החומרים, ובמהלך המופע הוא מתאר לצופים לקויי הראייה את ההתרחשויות החזותיות בין הדיאלוגים באמצעות אוזניות אישיות.
"המטרה היא לא לתאר כל פרט", מדגיש אורני, "אלא לתת למי שזקוקים לכך את המידע הדרוש כדי לבנות בעצמם את התמונה. בסופו של דבר גם אדם רואה מפרש את המציאות, ההבדל הוא שאדם עיוור נעזר במישהו חיצוני כדי לבנות את התמונה".
חשוב לו להדגיש כי מאחורי ההצלחה עומדת גם התמיכה של קרן "דורות". "היא הייתה המנוע של הפרויקט. לעמותות יש הרבה רעיונות טובים, אבל בלי מימון אי אפשר להפוך אותם למציאות. התמיכה של הקרן אפשרה לכל הדבר הזה לקרות".
יש מחשבות להרחיב את הפרויקט?
"בהחלט. אנחנו רוצים להמשיך לקיים סדנאות נוספות ולהרחיב את תחומי היצירה מעבר לקולנוע. כבר פרסמנו 'קול קורא' ליוצרים עם לקויות ראייה, כדי לבנות מאגר של יוצרים שנוכל לשלב בפרויקטים עתידיים".
אמיר אורני: "המטרה היא לא לתאר כל פרט, אלא לתת למי שזקוקים לכך את המידע הדרוש כדי לבנות בעצמם את התמונה. בסופו של דבר גם אדם רואה מפרש את המציאות, ההבדל הוא שאדם עיוור נעזר במישהו חיצוני שעוזר לו לבנות את התמונה"
ובחזרה לאמין, שלפני הקרנת הסרט ביקש רק דבר אחד: שהקהל באולם לא יעסוק בשאלה אם היוצרים רואים או לא, אלא פשוט יתחבר לסיפור. "לאנשים עם מוגבלות יש נקודת מבט מיוחדת. אל תפחדו ליצור, הקהל מחכה לשמוע את הסיפורים שלכם".
גם אזולאי מקווה שהצופים ייצאו מהאולם עם מחשבה חדשה. "הייתי רוצה שאנשים יבינו שמגבלה היא לא מה שמגדיר יוצר. יצירתיות, סקרנות והתמדה, חזקות הרבה יותר מכל מגבלה".
