בשיתוף מיזם "אחים אנחנו"
ארגון "אחים אנחנו"
(צילום: ירון שרון)
בימוי: אסף קוזין | הפקה: עמית ברקוביץ' | תוכן: איתי חמני | צילום: ירון שרון | עריכה: קורל קוט מרקוביץ'
"היא מתקשרת הביתה, שואלת על הבן שלה – והוא לא שם", מספרת רינה עאמר, אשת חינוך דרוזית על חברתה ממג'דל שמס, "הבת אומרת לה: 'הוא נכנס'. 'לאן נכנס?' – 'פשוט חצה את הגבול עם האנשים'. באותו רגע הבנתי – זה לא עוד סיפור רחוק. זה שלנו. אנשים קמו, היו מוכנים, והתחילו לרוץ".
בדרום סוריה, במחוז א-סווידא, הולך ומתרחש אחד הפשעים ההומניטריים הקשים של השנים האחרונות. מיולי האחרון נהרגו למעלה מ-1,800 בני אדם והעדויות מהשטח מספרים על מעשי רצח ללא משפט, חטיפות, ביזה והשמדת רכוש אזרחי, אלימות מינית ובחלק מהכפרים דווח על גילוי קברי אחים. עשרות כפרים דרוזיים נחרבו, וקהילה שלמה נצורה - ללא חשמל, מזון או תקשורת. המחוז שהיה עד לא מזמן "בית הדרוזים" הפך למקום של חורבן ופחד, והעולם - שותק.
בעוד שמדינות וארגונים בינלאומיים מתעלמים מהזוועות, אזרחים בישראל בחרו לפעול. שירי פיין-גרוסמן, מנכ"לית המכון ליחסי ישראל-אפריקה, ורינה עאמר, אשת חינוך, פעילה חברתית וראש תוכנית "אעאלם", הכירו אחת את השנייה במסגרת "אחים אנחנו", יוזמה אזרחית-חברתית שמקדמת סולידריות והסברה למען הדרוזים בישראל ובסוריה.
"אני לא מבינה איך זה לא השתלט לגמרי על החדשות? אמרנו לעצמנו: רגע, ככה העולם הרגיש ב-7 באוקטובר? עוד איזה טבח של אנשים שקורה?", אומרת שירי פיין-גרוסמן, מייסדת מיזם "אחים אנחנו".
"מישהו אומר שצריך לעצור את זה? כלום. דממה"
מה שהוצג בתחילה כסכסוך מקומי בין חמולות דרוזיות לבדואיות, התברר במהרה כאירוע רחב היקף של אלימות ממוקדת. "התחלנו לראות סרטונים מזעזעים", מספרת פיין-גרוסמן על מה שהוביל להקמת המיזם, "אנשים שמכריחים אותם לקפוץ מגגות למוות שלהם – או שהם קופצים או שיורים בהם".
רינה עאמר, אשת חינוך והסברה, בוגרת ורכזת תוכנית 'אעאלם', מוסיפה: "היו מלא סרטונים שהם פוגשים איש, בן 80 פלוס, בכביש ושואלים אותו: "האם אתה דרוזי", הוא אומר לו "אני סורי", והוא מתחנן. כשהוא אומר "אני דרוזי", הוא יורה בו בראש. מישהו אומר שצריך לעצור את זה? כלום. דממה".
"כשאתה אונס אישה במלחמה – אנסת את העם כולו"
והמשבר ההומניטרי שהתחיל לפני למעלה מחמישה חודשים, נמשך גם בימים אלה. לא במדינה רחוקה מעבר לים, אלא ממש מעבר לגדר. אל סרטוני הרצח המחרידים, התווספו עדויות רבות על פגיעות בנשים וילדים. "כשאתה אונס את האישה במסגרת מלחמה, כאילו אנסת את העם כולו", מדגישה פיין-גרוסמן.
באוקטובר האחרון פנתה המועצה הדתית הדרוזית העליונה, בראשות כבוד השייח מואפק טריף, לאו"ם בבקשה לחקירה מיידית על פשעים נגד הקהילה הדרוזית במחוז סווידא שבדרום סוריה.
על פי הפנייה, מאז 13 ביולי 2025 נרצחו למעלה מ-2,000 אזרחים דרוזים, יותר מ־8,000 נפצעו, כ־600 נחטפו או נעלמו, ו־220,000 נעקרו מבתיהם. 45 כפרים הותקפו, מתוכם 25 הושמדו כליל. הפנייה כוללת ניתוח משפטי הקובע כי מדובר בפשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ורצח עם — המבוצעים על ידי ארגונים ג׳יהאדיסטיים ובהכוונת הממשלה הזמנית הסורית. המסמך דורש מהאו״ם לפעול ללא דיחוי: לאסוף ראיות, לנקוט צעדים משפטיים נגד האחראים, ולהבטיח הגנה מיידית על חייהם של הדרוזים הנצורים תחת מצור מתמשך, ללא מזון ותרופות.
4 צפייה בגלריה
"הדרוזים בישראל חצויים. חלק נלחמים בשבילנו בעזה, אבל הלב בא-סווידא". שירי פיין גרוסמן
(צילום: ירון שרון)
הדרוזים הם לא "הם" – הם אנחנו
יום אחרי הטבח, הגיעו לחמ"ל האזרחי בג'וליס איה אחימאיר ושירי פיין-גרוסמן ושם נחשפו לזוועות והמצוקה העצומה של הדרוזים. "הגענו לחמ"ל והמילים הראשונות שאמרנו הן "אני לא הגעתי בנעליים של שום דבר. אני לא באתי בתפקיד".
מיד אחרי הביקור בג'וליס, שירי ואיה הקימו חמ"ל קטן בתל אביב שעסק בהסברה בתקשורת הישראלית, ובהעלת מודעות ברשתות החברתיות- לצד ארגונים אזרחיים ומוסדות נוספים שהחלו לפעול בשטח וברשת. בערים רבות ברחבי הארץ – רמת גן, קריית טבעון, דאלית אל-כרמל ואחרות – הונפו דגלי העדה הדרוזית כאות הזדהות. קבוצות אזרחים התארגנו לקיום מעגלי שיח, עצרות תמיכה ומפגשי אחווה. "זה היה מאוד מרגש", משתפת עמאר, "עשה לי מאוד טוב שאנשים פתאום התחילו להתעניין". עבור הקהילה הדרוזית בישראל, המתרחש בא-סווידא הוא לא רק טרגדיה אנושית, אלא גם קרע רגשי עמוק. "אנחנו רוצים שאנשים יידעו מה קורה בצד השני, מה הם חווים", אומרת פיין-גרוסמן.
4 צפייה בגלריה
שלט חוצות עם קריאה להתערבות מזכיר המדינה האמריקאי, מרקו רוביו, בטבח בא-סווידא
(קרדיט: באדיבות מיזם "אחים אנחנו")
המורכבות הזו, אומרת פיין-גרוסמן, היא בדיוק המקום שבו נבחנת הסולידריות. "אנחנו רוצים שיבינו את המורכבות של הדרוזים שחיים פה בישראל, שהם חצויים. חלק נלחמים בשבילנו בעזה, אבל הלב שלהם בא-סווידא. אנחנו רוצים שכולם כמו רינה, כל דרוזי בישראל ירגיש שכל יהודי פה רואה, רואה את המצוקה, יודע. יודע שיש עדיין חטופים, יודע כמה אנשים נטבחו, יודע מה קרה באותו יום, ודורש, דורש, כמונו, שפשוט יכבדו את הזכויות שלהם כמיעוט שחי במדינה אחרת, ויש לנו את כל הכלים לעשות את זה".
"אני מרגישה את העם הזה ואני מרגישה את הסולידריות שיש פה", אומרת עמאר ומוסיפה: "זה נתן לי כוח. אני מרגישה שאני אישה דרוזית ישראלית וחזקה מאוד וגאה מאוד, ואני מרגישה הרבה יותר עוצמתית ממה שהייתי לפני שנתיים, למרות כל האתגרים ולמרות כל הכאב, אבל תכל'ס, הכאב כנראה חיזק אותנו".
בשיתוף מיזם "אחים אנחנו"
