חודש אחרי שנפצע ואיבד את ידו בדרום רצועת עזה, עדן בחרי הציע נישואין לחברתו ירדן. הוא היה מאושפז אז בשיבא, עושה את צעדיו הראשונים בתהליך השיקום המפרך.
"הייתי צריך ללמוד איך לפתוח את הקופסה של טבעת האירוסין, אז התאמנתי על זה בריפוי בעיסוק", מספר עדן. "ובגלל שהקטיעה גבוהה, זה משנה את כל האיזון בגוף. אז גם למדתי איך לכרוע ברך בלי ליפול הצידה. ביקשתי מהרופא אישור לצאת לכמה שעות להתאוורר במלון בתל-אביב, ושם הצעתי לה".
גלריה
מימין: דולב סלע, עומר בראל, עדן בחרי, עמרי רוזנבליט, מתן לוי ועזיז שוקרוב. "כשיש לאדם סיבה לקום בבוקר, הוא יוצא ממשבצת הקורבן"
(צילום: יובל חן)
הם התחתנו ב-11 בספטמבר 2024, פחות משנה אחרי שחייו השתנו מן הקצה לקצה. "ירדן נותנת לי המון כוח", אומר עדן. "אני רואה אותה מצחצחת שיניים בבוקר וקם כמו אריה. בלעדיה, הפציעה שלי הייתה נראית אחרת. היא מתנה בשבילי".
בקרוב יקבל עדן מתנה נוספת - ויהפוך לאבא. "בחודש הבא אשתי צריכה ללדת", הוא מספר, והנוכחים בחדר מריעים בהתלהבות. גם הם, כמוהו, נפצעו במלחמה, ומבינים שמדובר בניצחון. לא פחות.
וגם את הקשיים והאתגרים הם מבינים. "לקראת הלידה נסענו לקנות עגלת תינוקות", הוא משתף. "הייתה בחנות עגלה שאפשר לפתוח ולסגור עם יד אחת. אבל אני רציתי עגלה אחרת, ממש יפה. הבעיה שיש לה שני כפתורים, אחד מימין ואחד משמאל, וכדי לפתוח אותה צריך שתי ידיים. התעקשתי, ובמשך שעתיים ישבתי בחנות והתאמנתי בלפתוח את העגלה עם יד אחת כשאני נעזר במרפק.
"אמרתי לעצמי: 'קשה לי? אני אתמודד ואקח דווקא את העגלה עם שני הכפתורים'. בסוף מצאתי את עצמי משכנע אחרים לקנות אותה".
עדן בחרי: "אני מרגיש מועיל ומשמעותי. זה מפיח בי חיים כשאני קם בבוקר. אם תיתן לי כפתור שאני יכול ללחוץ עליו ולהחזיר את החיים שלי אחורה, להיות שוב בריא ושלם, אני לא עושה את זה"
הנחישות הזו, הרצון לפרוץ גבולות ולשבור תקרות זכוכית, הם שהביאו אותו לעבוד בחברת הבנייה והתשתיות "מנרב", שהציבה לה למטרה להעסיק פצועי מלחמה.
חמישה מהם יושבים איתנו בחדר הישיבות של הנהלת החברה ברמת החיל: עדן בחרי ועומר בראל, שניהם קטועי יד; מתן לוי, שאיבד את מאור עיניו; עזיז שוקורוב, שספג פציעת ראש אנושה וחזר לחיים; ודולב סלע, שאיבד עין וסובל גם הוא מפגיעת ראש כתוצאה מהדף.
"אנחנו לא הסיפור, הם הסיפור", מדגיש אלי כהן, מנכ"ל קבוצת "מנרב" שמכהן גם כנשיא התאחדות המלונות בישראל. "הרי מה התכונות שאתה מחפש אצל עובד חדש? נאמנות, מקצוענות, אחריות, יכולת להתמודד עם משברים. לחבורה הזאת יש את כל הדברים האלה, חוץ מהמקצוע. כי הם ילדים, ורובם עדיין לא התחילו ללמוד.
"תראה איזה חבר'ה מדהימים ואיכותיים יושבים פה. הם לא מסכנים ואנחנו לא עושים להם טובה. להפך: הם עושים לנו טובה שבאו לעבוד פה. אנחנו מאוד רוצים שימשיכו איתנו גם אחרי שירכשו מקצוע".
מתן לוי עם אחיו שגיא, שמלווה אותו במהלך עבודתו בפרקליטות. "בזכותו נהייתי סוג של עורך דין, למרות שלא למדתי משפטים"
(צילום: יובל חן)
מי שכבר הספיק ללמוד לפני פציעתו הוא מתן, בן 30, משפטן בהשכלתו ולוחם בחטיבה 5 שנפגע מרסיסי פצמ"ר סמוך לקיבוץ נירים שבעוטף, שבוע אחרי 7 באוקטובר. שנה שלמה היה בשיקום בשיבא.
"כמה חודשים אחרי הפציעה הגיע לבקר אותי פרופ' אביחי מנדלבליט, דיקן הפקולטה למשפטים במכללת רמת-גן שבה למדתי", מספר מתן. "הוא שאל אותי אם אני רוצה להמשיך בתחום ואמרתי לו שאם אמשיך, זה רק בפרקליטות. אז הוא סידר לי ריאיון עבודה, והתקבלתי לסטאז' בפרקליטות מחוז תל-אביב פלילי. אחד הדברים הכי משמעותיים שעשיתי שם היה לייצג את המדינה בתיקים של מחבלים.
"כשהתעוררתי אחרי הפציעה, עיוור בשתי העיניים, לא מסוגל לקום מהמיטה, אמרתי לעצמי: 'כל החברים שלי נלחמים עכשיו בעזה ואני לא יכול לעשות כלום?'. וכשישבתי מול תיקים של מחבלים בכלא, אמרתי: 'אני נלחם בהם בדרכים אחרות'".
במהלך הסטאז' נעזר מתן בבנות ובני שירות לאומי, שהיו מקריאים לו את חומרי החקירה. כיום, במסגרת עבודתו במחלקה המשפטית של "מנרב", הוא נעזר באחיו שגיא.
"מגיעים אליי חוזים בשלב המשא ומתן, נניח - חוזה לשיתוף פעולה בקניית שטח, ואני עובר עליהם ונותן הערות. למשל, האם לשנות סעיפים שמסוכנים לחברה או מנוסחים בצורה בעייתית. שגיא מקריא לי את החוזה, ואני אומר לו מה לכתוב. או שאני מבקש ממנו לחפש פסקי דין וסעיפים רלוונטיים בדיני החוזים".
שגיא: "לפעמים אני מקליד הערה שלו לחוזה ומקריא לו מה כתבתי, ואז הוא אומר, 'זה לא מה שרציתי'. אבל בסוף אנחנו מבינים זה את זה ומסתדרים מצוין. בזכותו נהייתי סוג של עורך דין, למרות שלא למדתי משפטים..."
מתן לוי: "אני עושה את זה בשביל לצאת מהבית, לא בשביל להישאר בבית. העבודה נותנת לי סיבה לקום בבוקר ומאפשרת לי להפעיל את השכל ולשמור על עצמי חד"
כרגע מתן עובד שלושה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום. בעידן של עבודה מרחוק, הוא מקפיד להגיע למשרד. "אני עושה את זה בשביל לצאת מהבית, לא בשביל להישאר בבית. העבודה נותנת לי סיבה לקום בבוקר ומאפשרת לי להפעיל את השכל ולשמור על עצמי חד. וחוץ מזה, יש פה אווירה מיוחדת ואנשים מיוחדים".
"תזכור שהחבר'ה האלה לא חייבים לעבוד", אומר עלי המנכ"ל, "יש להם אחוזי נכות, תגמולים ממשרד הביטחון, חלקם זכאים לרכב, חלקם לדירה. הם יכולים לשבת עכשיו בבריכה בבית הלוחם, אבל בחרו להשתלב, לעבוד, ללמוד, לפתח קריירה. הפציעה אצלם היא לא חיסרון, אלא דווקא יתרון שדוחף אותם קדימה".
שבוע לפני הריאיון התחתן מתן עם תורי, בחירת לבו. "הכרנו עוד לפני הפציעה", הוא מספר. "קצת דיברנו ברשתות, אבל זה לא התקדם לכלום. ואז היא קראה באיזו כתבה שנפצעתי והתעוורתי. גם אמא שלה עיוורת, אז היא אמרה: 'נשלח לו הודעה, בקטע ידידותי'.
"איך שבאה לשלוח לי הודעה, היא קלטה שכבר התכתבנו בעבר. ומשם זה התפתח. אז עכשיו אני מתרכז באשתי. בעזרת השם יהיו לנו ילדים, ובהמשך אני מקווה להשלים את בחינות הלשכה, לקבל רישיון עורך דין ולהתקדם ב'מנרב'".
מתן לוי ובת זוגו בחתונתם. "עכשיו אני מתרכז באשתי"
(צילום: ששון משה)
"צריך תעצומות נפש כדי להתעסק במה שרצית לעסוק בו למרות הפציעה", מעיר עדן. "אתה בשבילי דמות להערצה".
אבל האמת היא שכולם כאן דמויות להערצה. עדן, בן 29 מבת ים, מפקד בהנדסה קרבית, נפצע ב-15 בנובמבר 2023 בחירבת חזע'ה שבדרום הרצועה. "היינו שבעה דחפורי D9 ושישה טנקים", הוא משחזר. "ישבתי בעמדת המפקד של אחד הדחפורים ומתחתיי ישב המפעיל. התחלנו לשבור בתים, ופתאום אני מזהה שני נוח'בות יוצאים ממנהרה, עשרה מטרים ממני. עוד לפני שהספקתי להגיב, חטפתי פגיעה ישירה של אר-פי-ג'י. היד שלי נקטעה, המעיים יצאו החוצה, הלבלב שלי נפגע, הטחול, הכבד, עין שמאל. הייתי בהכרה מלאה. הרמתי את היד שנקטעה, לקחתי אותה ויצאתי מתוך הכלי.
"פינו אותי ישירות לשיבא כי חשבו שיצליחו שם לחבר את היד בחזרה, אבל כשהרופאים ראו את הפגיעה בבטן, פחות עניינה אותם היד".
לפני פציעתו היה לעדן עסק פרטי בתחום השיפוצים והאלומיניום, אותו הקים יחד עם שותף. "ביום חמישי שלפני שמחת תורה סיימנו עבודה בירושלים, ובמוצאי שבת כבר הייתי מגויס בצו 8. מצאתי את עצמי בעוטף, מפנה גופות עם שופל. ומשם לתמרון בעזה.
"איבדתי לא מעט חברים. ואז הפציעה. הרגשתי שאני בתוך מערה חשוכה. לצערי, הפציעה הפיזית שלי היא כלום לעומת הפציעה הנפשית. ואז הגיעה ההצעה מ'מנרב'".
עדן עובד שלושה ימים בשבוע כמנהל פרויקטים בחברה. הוא מסיים את דבריו ומביט בשעון: "אני צריך תכף לצאת לאסותא רמת החייל כדי לקלוט מובילים", מסביר בטון חצי מתנצל, "אני מנהל שם את הפינוי של בית החולים התת-קרקעי שפעל בזמן המלחמה עם איראן, בחניון מינוס שלוש.
"חשמל, חמצן, שירותים, מיטות. אנחנו מפנים את זה למשטח אחסנה בראשון לציון. במסגרת התפקיד אני צריך לתאם בין בעלי מקצוע, קבלני משנה, מובילים. להכין את המשטח שאליו מביאים את הציוד".
עדן בחרי. "צריך תעצומות נפש כדי להתעסק במה שרצית לעסוק בו למרות הפציעה"
(צילום: יובל חן)
הפרויקט הקודם שאותו ניהל היה שיקום בתי מגורים שניזוקו מפגיעת הטיל האיראני בדימונה, בחודש מרץ השנה. "זו שכונה שלמה של עמידר שנפגעה, ו'מנרב' זכתה במכרז לשיפוץ הבתים שנותרו ראויים למגורים: לחזק את המבנים, להחליף חלונות, דלתות, אלומיניום. התפקיד שלי היה לפקח על העבודה, לוודא שהאנשים עובדים בצורה בטיחותית, ואז לעבור עם הפיקוח של עמידר ולאשר את איכות העבודה".
אתה מרגיש שאתה באמת תורם?
עדן: "אני לא אומר את זה חלילה מתוך שחצנות. אבל בנאדם שנלחם בעזה או בלבנון, שפיקד על חיילים, שנפצע, שעבר שיקום - מגיע עם כלים שמתאימים לעבודה הזאת. כל חיי עבדתי עם הידיים ופתאום אני מבין כמה כוח יש לי בפה, איך אני מניע אנשים וסוגר קצוות ומבצע את המוטל עליי.
"אני מרגיש שאני מועיל, שאני משמעותי. זה מפיח בי חיים כשאני קם בבוקר. אם אתה נותן לי כפתור אדום גדול שאני יכול ללחוץ עליו ולהחזיר את החיים שלי אחורה, להיות שוב בריא ושלם, אני לא עושה את זה. טוב לי במקום שאני נמצא בו היום".
"כל פצוע מביא איתו את האיכויות שלו"
עומר בראל, בן 24 מכוכב יאיר, שירת כאיש צוות טנק בגדוד 52 של חטיבה 401. "הייתי אמור להשתחרר ב-8 באוקטובר 2023, והקפיצו אותי מחופשת השחרור. נלחמתי עם הפלוגה שלי כאיש מילואים עד ה-16 בינואר 24', היום שבו נפצעתי. זה היה בדרג' תופאח שבצפון הרצועה.
"היינו במגנן, טיפלנו בכלים ופתאום פיצוץ מטורף. רקטת אר-פי-ג'י פגעה בי ישירות וקטעה לי את היד. גם הרגל חטפה מאוד-מאוד חזק. ברגע האחרון הצילו אותה מקטיעה. מצאתי את עצמי שוכב על הטנק, מלא דם, עם יד מנותקת.
"במסוק בדרך לשיבא אמרתי לעצמי: 'וואי, אין לי יד'. כבר ידעתי מה מחכה לי. הייתי מאושפז שמונה חודשים בשיקום ועשיתי פרוטזה בארצות-הברית".
עומר בראל במהלך השיקום. "היעד הוא להגיע למשחקים הפראלימפיים באולימפיאדת לוס-אנג'לס ב-2028"
(צילום: אוסף פרטי)
עדן: "היינו יחד באותה קליניקה בפילדלפיה".
אצל שניהם הקטיעה היא מעל גובה המרפק, דבר המקשה עוד יותר על התפקוד. "אבל אצלי קטעו יותר", מבהיר עדן.
"עדן ניצח אותי", מודה בראל.
עומר בראל: "בחודשים הראשונים שלי ב'מנרב', שאלתי את עצמי: 'מה אני עושה פה? אני יושב עם פאקינג כרישים בתחום הנדל"ן, איך אני קשור לזה?' אבל לאט-לאט אתה מתחיל להשתלב. וזו בדיוק המטרה: שנלמד ונתפתח וניתן מעצמנו כמה שאפשר"
הוא הגיע ל"מנרב" לפני כשנה וחצי. "בשגרה אני עובד תחת ליאת כהן ינקלביץ, המשנה למנכ"ל ומנהלת התפעול של הקבוצה", מספר בראל. "יושב איתה בפגישות, עוזר לה בכל מה שהיא צריכה. אבל בחודשיים האחרונים דולב ואני עובדים באתר בנייה ברחובות, בפרויקט להקמת מעונות סטודנטים של מכון ויצמן שנמצא בשלבי סיום.
"אנחנו עושים שם משימות של גמרים, לומדים מה זה להיות אנשי שטח, איך מתנהל אתר בנייה, מה צריך לעשות כדי לקבל טופס 4 (אישור איכלוס - י"ק). אני נמצא פה בישיבות עם בכירי המשק ולומד מהם המון.
"בחודשים הראשונים שלי ב'מנרב', שאלתי את עצמי: 'מה אני עושה פה? אני יושב עם פאקינג כרישים בתחום הנדל"ן, איך אני קשור לזה?' אבל לאט-לאט אתה מתחיל להשתלב. וזו בדיוק המטרה: שנלמד ונתפתח וניתן מעצמנו כמה שאפשר".
עומר בראל ועמרי רוזנבלט. "צריך תעצומות נפש כדי להתעסק במה שרצית לעסוק בו למרות הפציעה"
(צילום: יובל חן)
לצד עבודתו, עומר בראל הוא ספורטאי פראלימפי. בכניסה למשרדי החברה ניצב באנר גדול עם תמונתו בחליפה של לוחם טקוואנדו. "עומר, בשבילנו אתה כבר מנצח!" נכתב בשלט שהוצב לקראת צאתו לתחרות בינלאומית בגרמניה.
"היעד שלי הוא להגיע למשחקים הפראלימפיים באולימפיאדת לוס-אנג'לס ב-2028", הוא אומר. "ועם חברה כמו 'מנרב' שתומכת בי, אני מאמין שאצליח".
חברו לפרויקט, דולב סלע, בן 21, גדל בבית שאן והתגייס ליחידה הרב-ממדית. הוא נפצע ב-29 באוקטובר 2024 מפיצוץ מטען בג'באליה. "סרקנו את אחד הבתים כדי להציב בו מארב", הוא משחזר. "ואז הופעל מטען של 50 קילו. בגלל ההדף עפתי מהקומה השנייה החוצה.
"הבניין קרס וארבעה לוחמים מהצוות שלי נהרגו במקום: מפקד הצוות סרן יהונתן (ג'וני) קרן, שהייתי הקשר שלו, סמ"ר נאור חיימוב, סמ"ר ניסים מיטל וסמ"ר אביב גלבוע זכרם לברכה. איבדתי את הראייה בעין שמאל וחטפתי רסיסים בפנים, בראש ובכתף. עד היום אני סובל מכאבי ראש מאוד חזקים כתוצאה מההדף".
דולב סלע בבית החולים, זמן קצר לאחר הפציעה. "כשהתחלתי לעבוד, האמון שלי חזר"
(צילום: אוסף פרטי)
בזמן השיקום החל דולב לכתוב ספר על חייו ועל פציעתו, "מאור עיניי" שמו. "כשיצאתי מבית חולים כבר היו לי עשרות-אלפי מילים. שלחתי להוצאה לאור, והם החליטו להוציא את הספר. בחרתי להקדיש אותו לחברים שאיבדתי".
בזכות הספר הגיע לעבוד ב"מנרב". "יושב ראש החברה, שי ויל, הוא חבר הנהלה בחברת נוספות, ואחת מהן קנתה ממני כמות של ספרים לעובדים. כשהבאתי להם את הספרים פגשתי את שי, והוא שאל אותי על הפציעה ועל התוכניות שלי לעתיד. אמרתי לו שאני מתכנן ללמוד הנדסת בניין, והוא אמר: 'זה מצוין בשבילנו'. הגעתי לריאיון אצל אלי (כהן, מנכ"ל "מנרב" - י"ק), והוא קיבל אותי לעבודה".
"אחרי הפציעה היה קשה לי לסמוך על אנשים. אבל כשהתחלתי לעבוד כאן, האמון שלי חזר - גם בעצמי וגם בסביבה. התחברתי לאנשים וקיבלתי הזדמנות מטורפת לצבור ניסיון בתחום".
דולב סלע: "אחרי הפציעה היה קשה לי לסמוך על אנשים. אבל כשהתחלתי לעבוד כאן, האמון שלי חזר - גם בעצמי וגם בסביבה. התחברתי לאנשים וקיבלתי הזדמנות מטורפת לצבור ניסיון בתחום"
תחילה עבד בתחום הבדק (תיקון ליקויים שמתגלים לאחר אכלוס הבניין), ועסק בעיקר בתיאומים ובמנהלות. "זה תפקיד שפחות קשור למקצוע שאני עתיד ללמוד. אבל אז העבירו אותי, יחד עם עומר, לפרויקט ברחובות, ושם אני באמת מרגיש שאני תורם גם לחברה וגם לעצמי. לפני זה לא הבנתי במושגים בסיסיים של גמר בנייה כמו ונטות, רוזטות, רפפות של מזגנים".
סליחה, אבל מה זה רוזטות?
"זה אלמנט אסתטי שאתה שם על הספירנקלרים", מצביע דולב על תקרת חדר הישיבות.
גם הוא עובד שלושה ימים בשבוע. "קשה לי עדיין לעבוד במשרה מלאה בגלל כאבי הראש שמשפיעים על הקשב, הריכוז והזיכרון. אבל 'מנרב' נותנת לי גיבוי מלא. הלוואי ועוד חברות ירימו את הכפפה ויעשו את זה, כי יש עוד המון פצועים שיכולים להשתלב בשוק העבודה, וכל אחד מהם מביא את הסיפור שלו ואת האיכויות שלו".
דולב סלע. "כל פצוע מביא את הסיפור שלו ואת האיכויות שלו"
(צילום: יובל חן)
היחיד מבין החמישה שהפציעה אינה ניכרת עליו הוא עזיז שוקרוב. אבל כשרואים את התמונות שלו מבית החולים, מורדם ומונשם, מבינים עד כמה היא הייתה קשה.
עזיז, בן 21 מבאר-שבע, לוחם בסיירת נח"ל, נפצע אנושות בפיצוץ שהביא לקריסת מבנה בבית חאנון ב-13 בינואר 2025. חמישה מחבריו נהרגו בתקרית: סרן יאיר יעקב שושן, סמ"ר יהב הדר, סמ"ר גיא כרמיאל, סמ"ר יואב פפר וסמ"ר אביאל וויסמן. עוד עשרה נפצעו.
"היה לי דימום פנימי שהפעיל לחץ על המוח. בהתחלה הגדירו אותי כ'הרדוף' (הרוג). אבל אז החובש הגדודי בדק לי דופק וראה שאני חי".
עדן: "זה נס גדול. בן אדם שמוגדר כ'הרדוף' הוא אחרון בסדר הקדימות של הפינוי".
עזיז: "בדיוק. קודם כל אתה מתעסק בפצועים, רק אחר כך בהרוגים. ואותו חבר אומר לי אחרי זה: 'לא חשבתי שתשרוד'. כשהוא שיתף אותי בזה, הייתי כולי צמרמורות. אבל ברוך השם הפינוי היה מאוד מהיר, ותוך שעה כבר הייתי בשיבא".
עזיז, חודש וחצי לאחר הפציעה. "קופצות לי תמונות של החברים שנהרגו"
(צילום: אוסף פרטי)
הוא התעורר בבית החולים חודש וחצי אחר הפציעה. "בחודשים הראשונים התקשיתי מאוד בדיבור. המילים שלי היו נמרחות. חברים מהצוות היו באים לבקר אותי, והייתי מדבר איתם בעזרת לוח כתיבה. הייתי חצי שנה באשפוז מלא ועוד ארבעה חודשים בשיקום יום. נולדתי מחדש".
הוא החל לעבוד ב"מנרב" לפני כחמישה חודשים. "אני עובד ישירות תחת אלי המנכ"ל על תקן נהג. נכנס איתו לפגישת עם מנכ"לים ובעלים של חברות ענק, מסתובב איתו בסיורים בשטח ולומד ממנו תוך כדי תנועה. אני בחור צעיר, לא ראיתי כלום בחיים, ופתאום אני במרכז העניינים. אני מאמין שזה יפתח לי הרבה דלתות בחיים".
לצד עבודתו בחברה, עזיז עובד בעגלת קפה בבאר שבע: "אני מכין שם פיצות, טוסטים, קפה, מאפים".
מה התוכניות שלך להמשך?
"עוד לא החלטתי מה אני רוצה ללמוד, אבל הכיוון שלי הוא מנהל עסקים ויזמות. אולי גם לפתוח עסק משלי. עשיתי בתיכון שמונה יחידות במנהל עסקים, יזמות ומנהיגות".
עזיז שוקרוב. "נולדתי מחדש"
(צילום: יובל חן)
כמו רבים מהפצועים פיזית, הוא מאובחן גם עם פוסט-טראומה. "זה בא לביטוי בפלאשבקים בשינה, קופצות לי תמונות של החברים שנהרגו. זה לא שאני קם וצורח מתוך שינה ומרביץ ומקלל. לפני כמה שבועות נסעתי מנתניה למרכז, ובדרך משהו משך אותי להיכנס לבית העלמין הצבאי בהרצליה ולעלות לקבר של יואב פפר ז"ל. הרגשתי צורך כי וואלה, הגעגועים... אני מתגעגע לחברים שלי.
"הגעתי לקבר, אני מתכופף, מסתכל על התמונה שלו, ואז מישהו בא אליי מאחור ועושה לי: 'הוא קרוב משפחה שלך?' ואני עונה לו, כבר עם דמעות בגרון: 'לא, זה חבר מהצוות שנהרג בתקרית שנפצעתי בה'. ופשוט התחלתי לבכות כמו ילדה עם קוקיות. אבל כמה שזה היה קשה, יצאתי משם עם חיוך".
"שלב הגמר לתהליך השיקום הוא תעסוקה"
עשרה פצועים קשה מ"חרבות ברזל" מועסקים היום בפרויקט של "מנרב". הראשון שבהם היה סגן עמרי רוזנבליט, קצין בסיירת צנחנים שנפצע מקריסת מבנה בחאן יונס ב-9 בפברואר 2024, ואיבד את רגלו. עמרי התפרסם, בין היתר, בעקבות השתתפותו בתוכנית המציאות "המירוץ למיליון", והוא עובד ב"מנרב" כעוזר למנכ"ל אלי כהן.
שלושה חודשים אחרי שנפצע, כשהוא עדיין בכיסא גלגלים, הוזמן להרצות בכנס מנהלים של קבוצת "מנרב". "הם הראשונים שאשכרה הציעו לשלם לי עבור הרצאה", מספר עמרי. "כמה ימים אחר כך מתקשרים אליי מהמשרד של המנכ"ל, ומזמינים אותי לריאיון עבודה. ואני כזה: 'מה קשור? אין לי שום רקע או הכשרה'. אבל הם התעקשו. הגעתי לריאיון והציעו לי להיות עוזר למנכ"ל".
עמרי רוזנבליט: "כשהעובדים רואים שלבחור שיושב איתם אין רגל או יד או עין, זה נותן להם פרופורציות, מכניס בהם ענווה, מעודד אותם להשתפר. זה משנה את הדי–אן–איי הארגוני"
אלי המנכ"ל: "בכובעי השני, כנשיא התאחדות המלונות, פתחתי קורס ללוחמים ולקציני מילואים, חלקם פצועים, כדי להכשיר אותם כעתודה ניהולית לבתי המלון. עמרי, שהיה העוזר שלי ב'מנרב', עמד בראש המיזם, סוג של מפקד הקורס, עוד לפני שהפך להיות 'סלב'".
עמרי: "זה היה פרויקט מדהים ומשמעותי מאוד, במהלכו הבנו ששלב הגמר לכל תהליך שיקום הוא תעסוקה או השכלה. ובמילים אחרות: יצירת משמעות. ברגע שיש לאדם סיבה לקום בבוקר, הוא יוצא מהמשבצת של פצוע מסכן וקורבן, וחוזר להיות אדם מן השורה שמתמודד עם אתגרים כמו כל אחד אחר.
"זה השיקום האמיתי, וזה עובד לשני הכיוונים. כשאתה מכניס בן אדם כזה לחברה שלך, הוא משנה את הדי-אן-איי הארגוני. כשהעובדים שלך רואים שלבחור שעובד איתם אין רגל או יד או עין, זה נותן להם פרופורציות בחיים, מכניס בהם ענווה, מעודד אותם להשתפר".
עמרי רוזנבליט. "הייתי לוחם ומפקד בצבא, נפצעתי בעזה, וזה מה שאני מביא איתי"
(צילום: יובל חן)
איזה כלים אתם מביאים איתכם, כלוחמים ומפקדים שנפצעו והתמודדו עם הקשיים הכי גדולים שאפשר לדמיין?
עמרי: "אין לי תואר, אין לי תעודה. הייתי לוחם ומפקד בצבא, נפצעתי בעזה וזה מה שאני מביא איתי. בסוף אתה מקבל עובדים שהם פאקינג אריות. לוחמים תרתי משמע. זה עובד שיעשה הכל. לא אכפת לו מקושי, הוא משימתי, הוא יודע לעמוד בתנאי לחץ. הוא יודע לעבוד בצוות. אלה דברים ששום אוניברסיטה לא יכול ללמד".
יונתן פייטרה, מנכ"ל Great Place To Work, שמלווים את מנרב וחברות מובילות במשק בנושאי חווית עובדים ויחסי עבודה, מסכים עם עמרי: "הלוחמים האלה מביאים איתם מנהיגות, אחריות, יכולת להתמודד עם מצבי קיצון ונחישות. יש לזה ערך ארגוני אמיתי וזה גם מעורר גאווה בקרב יתר העובדים, מחזק את תחושת המשמעות שלהם ומעמיק את החיבור לארגון".
"כמו מסי ששם גול בדקה 90"
לקראת סיום הריאיון שאלתי את מתן לוי מה הכי חסר לו כאדם עיוור. "הכדורגל", אמר בלי להסס לרגע. "מאז השחרור מסדיר הייתי משחק פעם או פעמיים בשבוע".
וגם לצפות במשחקים זה משהו שחסר לך, אני מניח.
"בטח. למרות שאני עדיין הולך לבלומפילד. מכבי תל-אביב, מועדון שהוא כמו משפחה, סידרו לי כיסא קבוע ליד הפרשן של הטלוויזיה, וככה אני יודע מה קורה על המגרש וגם שומע את הקהל ונהנה מהאווירה. במשחק האליפות בשנה שעברה, אני זה שהביא להם בסוף את צלחת האליפות. וכל הקהל צועק את השם שלי. הרגשתי כמו מסי ששם גול בדקה 90".
"אחי, אתה יותר גדול ממסי", אומר עזיז.
מתן: "אף אחד לא יותר גדול ממסי".
מתן לוי ובת זוגו בחתונתם. "היום אני מבין שזה לא כזה חשוב איך אנשים נראים"
(צילום: ששון משה)
כשיהיו לכם ילדים, לא תדע איך הם נראים. זה משהו שאתה חושב עליו?
"היום אני מבין שזה לא כזה חשוב, איך אנשים נראים".
