הקונפליקט בין הזכות לדעת אל מול הזכות לפרטיות, עומד בלב אחד הסוגיות הכואבות והמורכבות ביותר בעולם האימוץ. עבור מאומצים בוגרים, פתיחת תיק האימוץ היא רגע מכונן שחיכו לו חיים שלמים. זהו לא רק הליך בירוקרטי, אלא מסע לגילוי העצמי, המונע לרוב מפנטזיה על "סגירת מעגל" ומציאת תשובות לשאלות קיומיות: למי אני דומה? מהי ההיסטוריה הרפואית שלי? ומעל הכול - מי הם ולמה הם ויתרו עליי?
הדרמה מתחילה כשהפנטזיה מתנגשת במציאות האכזרית. ברגע אחד, בחדר השירות למען הילד במשרד הרווחה, התקווה מתנפצת אל מול המילים הקשות: "האמא הביולוגית מסרבת ליצור קשר", או לעיתים משפט קשה יותר כמו למשל, "אני לא מעוניינת להכיר אותה". באותו רגע התיק נפתח, אך הדלת נטרקת שוב - והפעם בעוצמה רבה יותר.
3 צפייה בגלריה
דורית והוריה המאמצים. "הסירוב שלו היה כמו 'גזירה' פרטית שמנעה ממני לדעת את סיפור חיי במלואו"
(צילום: באדיבות המרואיינת)
זה בדיוק סיפורה של דורית מדינה בנדטסון. דורית, בת 54, נשואה ואם לשלוש בנות, מתגוררת במודיעין. היא גדלה בירושלים אצל זוג הורים דתיים שאימצו אותה כשהייתה בת חצי שנה מבית אומנה בחיפה, שם נולדה. לדורית עוד אחות מאומצת ושני אחים. כשהייתה בת 40, אזרה אומץ והחליטה לראשונה לפתוח את תיק האימוץ שלה.
כעבור שלושה חודשים נפגשה עם אמה הביולוגית. "הפגישה התקיימה במשרדי 'השירות למען הילד' ביפו והייתה מרגשת במיוחד", מתארת דורית, "אני לא יכולה לשכוח את המשפט הראשון שהיא אמרה לי: 'כל החיים הרגשתי שאני אם שכולה לילדה חיה'. זה ריגש אותי ממש. ואז היא מצאה לנכון להתנצל בפניי ולהסביר לי את מצבה בתקופה שבה נולדתי.
"שמעתי את מה שהיה לה להגיד לי. הניסיון שלה 'לרחוץ בניקיון כפיה' היה אמיתי, האמנתי לה, אבל לקח לי זמן לעבד את המידע. לא היה לי קל. כעבור כשנתיים, במהלכן כמעט ולא נפגשנו, קיבלתי מכתב שהודיע על פטירתה".
תשע שנים אחרי אותה פגישה גורלית, ואחרי שהרגישה שטעתה כשלא פיתחה יותר את מערכת היחסים עם אמה הביולוגית - החליטה דורית שהיא רוצה להכיר גם את האבא הביולוגי. בהתאם לפרוטוקולים המקובלים, היא ביקשה מה"שירות למען הילד" שיפנו אליו - אך הוא סירב להיפגש עמה. בסירובו ניסה למעשה "לכבות" את האפשרות של דורית להשלים את זהותה.
"הרגשתי שהסירוב שלו היה סוג של 'גזירה' פרטית שלי שמנעה ממני לדעת את סיפור חיי במלואו", היא מתארת, "נפגעתי, לקח לי זמן לעכל את זה, ועד היום לא ממש הצלחתי. שנה לאחר מכן אבחנו אצלי גוש סרטני בשד, ואז גם עלה הצורך במידע גנטי. זה הביא אותי לחזור ולבקש מה'שירות למען הילד' לעזור לי פעם נוספת בניסיון להכיר את אבי הביולוגי. ושוב הוא סירב".
החוק בישראל, מקנה להורים הביולוגיים זכות לדחות את בקשת הילד שמסרו לאימוץ. זכות הסירוב הזו נותרה מנגנון הגנה משפטי ומוסרי חשוב ברוב העולם, שמטרתו להגן על ההורה הביולוגי מפני חשיפה ופתיחת פצעים טראומתיים - גם אם זה בא על חשבון השלמת זהותו של המאומץ
דורית מבקשת לעצור לרגע. "בספטמבר 2024, עם ההחמרה במצבי הבריאותי, ביקשתי להמשיך לנסות להכיר אותו. לא יכולתי לוותר וקיוויתי שהוא יבין אותי קצת. והפעם צירפתי מכתב אישי ותמונות שלי מבלי שביקשתי ממנו דבר. לא כעסתי ולא שפטתי, רק רציתי להכיר - ולמרות זאת, הוא סירב בכל תוקף".
"איך הוא הגיב לפנייה שלך?", שאלתי את דורית שפנתה אליי חודש לפני בבקשה שאלווה אותה במסעה הכואב. "תשובתו הייתה: 'היא בוגרת מספיק להתמודד עם החיים. לא חייב לה הסברים, לא אז ובוודאי לא עכשיו'", היא ענתה בכאב עמוק.
ואז היא הביטה בי במבט תוהה, ושאלה - "למה?". היה לי ברור שהיא מחפשת סיבה לסירוב העיקש שלו, לוויתור שלו עליה פעם נוספת. ובעיקר - דורית חיפשה משמעות. תשובות שיניחו את דעתה ויעזרו לה להתמודד עם החרדה מאובדן השליטה שהיא חווה.
סירוב בחסות החוק
הסירוב שקיבלה דורית אינו חריג. על פי הערכות בשנים האחרונות, כ-20% מהמאומצים הבוגרים שמבקשים לפגוש את הוריהם הביולוגיים במסגרת תהליך פתיחת תיק האימוץ בישראל (למעלה ממאה מאומצים בשנת 2024), זוכים לסירוב.
החוק בישראל, מקנה להורים הביולוגיים זכות לדחות את בקשת הילד שמסרו לאימוץ. זכות הסירוב הזו נותרה מנגנון הגנה משפטי ומוסרי חשוב ברוב העולם, שמטרתו להגן על ההורה הביולוגי מפני חשיפה ופתיחת פצעים טראומתיים - גם אם זה בא על חשבון השלמת זהותו של המאומץ. אומנם המגמה העולמית היא לצמצם את הסודיות, אך כבוד זכות הסירוב במקרים של אימוץ סגור נותר ערך מקודש ברוב מדינות המערב.
במקרה של סירוב, אסור ל"שירות למען הילד" למסור למאומץ פרטים מזהים על ההורה הביולוגי (שם מלא, כתובת וטלפון). אך הוא מחויב לעשות כל מאמץ ולסייע למאומץ להשלים את כל המידע הלא-מזהה - נסיבות המסירה, גיל ההורים ומידע רפואי. בכך הוא יכול לבנות נרטיב חלקי.
בסירוב שכזה, חווה המאומץ "נטישה כפולה". הדחייה הראשונית של המסירה הופכת לסירוב מודע ונוכחי, הפוגע אנושות בצורך בשייכות. הסירוב סוגר דלת בפני שאלות ה"למה" הקיומיות ומקשה על בניית זהות קוהרנטית ושלמה. המאומץ חווה ריקנות קיומית, מה שמוביל לדיכאון, כעס ותסכול - וכל זה לצד אובדן מידע רפואי וגנטי חיוני.
דורית: "נפגעתי מהסירוב שלו, לקח לי זמן לעכל את זה, ועד היום לא ממש הצלחתי. שנה לאחר מכן אבחנו אצלי גוש סרטני בשד, ואז גם עלה הצורך במידע גנטי. זה הביא אותי לחזור ולבקש מה'שירות למען הילד' לעזור לי פעם נוספת, בניסיון להכיר את אבי הביולוגי. ושוב הוא סירב"
אומנם במקרה של דורית מדובר באב ביולוגי סרבן, אך ברוב המוחלט של המקרים מדובר באימהות הביולוגיות. חשוב לציין, סירוב ההורה הביולוגי כמעט אף פעם אינו נובע מרוע, אלא כמעט תמיד מתוך טראומה ואבל בלתי פתורים.
עבור אימהות רבות, המסירה לאימוץ היא בדיוק כפי שתיארה אמה הביולוגית של דורית במפגש הראשון ביניהן: "שכול לילד חי". מפגש שכזה פותח מחדש את פצעי הבושה הגדולה, האשמה והחרטה - והן מעדיפות להימנע מהכאב העצום.
בנוסף, רבות מהאימהות חיות שנים במודל האימוץ ה"סגור" שבו הבטיחו להן סודיות מוחלטת. המפגש מאיים לחשוף סודות בפני בן זוגן הנוכחי, ילדיהן האחרים או הסביבה - ובכך לערער את היציבות והחיים שבנו בעמל רב. הפחד מהתמודדות עם רגשות אשם מודחקים והחשש מחשיפת הסוד, גורמים להן להגיב בהתגוננות ובבריחה.
מסע לסגירת מעגל
אז איך מתמודדים עם דלת נעולה? כשדורית הבינה שהסירוב הוא בלתי הפיך, החל תהליך ארוך שעיקרו סגירת מעגל פנימית. היא למדה להבין שהסירוב משקף את הטראומה של אביה, ולא את חוסר הערך שלה.
"הסירוב היה כמו סכין חדה שחותכת בעור, שוב ושוב", מתאר מאיר בנדטסון, בעלה של דורית. "היא עדיין מקווה שהיום שבו הוא יסכים להכיר אותה ולסגור מעגל, עוד יגיע. אולי בזכות המפגש איתו היא תגלה דברים חדשים על הוריה הביולוגיים, אולי עוד תגלה דברים חדשים על עצמה. זה בוער בה, היא פצועה בפצע מדמם והלוואי ויהיה לה ריפוי".
במקביל, פעלה דורית לאסוף בעצמה מידע על אודות אותו אב ביולוגי ועל הנסיבות ההיסטוריות של התקופה שבה נולדה ונמסרה לאימוץ, בכל דרך אפשרית וחוקית. היא נעזרה במעט מהמידע שמסרה לה אמה הביולוגית טרם נפטרה, וגם באמצעות תהליך חקירה מורכב שחשף בפניה קצה חוט ברשתות החברתיות - עד שלבסוף איתרה את אביה הביולוגי ואת שמונת ילדיו, אחיה למחצה.
המצב שנוצר מביא את דורית לכך שהיא רואה את אביה, חמשת בנותיו ושלושת בניו - ברשתות החברתיות. היא יודעת שהוא תושב אילת, בנוסף לפרטים מזהים נוספים - אך מנועה חוקית מלפנות אליו.
הזכות לפרטיות אמנם חשובה, אבל אולי בעידן של ידע גנטי וזכויות זהות, הגיע הזמן לשאול האם דלת סגורה הרמטית היא עדיין הגנה - או בכלל פגיעה שקטה בזהות אנושית בסיסית. והביולוגיה? היא אולי פרק המבוא של חיינו, אך היא הדבר האחרון בהורות.
דורית פנתה אליי לליווי, במסגרתו הצעתי לה לבחור לסלוח לאב הביולוגי. לא כדי לפטור אותו מאחריותו, אלא כדי לשחרר את עצמה מנטל הכעס והפגיעה, ולהגדיר מחדש את סיפורה כסיפור של ניצחון והישרדות. המטרה שלי הייתה לאפשר לה לעבד את הכעס והאבל על הקשר שלא התממש.
מול הדלת שנותרה חתומה, אין מנוס מלהישיר מבט אל הכאב הצורב של הנטישה השנייה. אך דווקא מתוך המקום השבור הזה, יכולה לצמוח התובנה המשחררת והעמוקה מכולן: את תוקף קיומנו ואת ערכנו העצמי איננו יכולים לשאוב ממי שבחר אז, וגם היום, לוותר עלינו.
רבות מהאימהות חיות שנים במודל האימוץ ה"סגור", שבו הבטיחו להן סודיות מוחלטת. המפגש מאיים לחשוף סודות בפני בן זוגן הנוכחי, ילדיהן האחרים או הסביבה - ובכך לערער את היציבות והחיים שבנו בעמל רב. הפחד מהתמודדות עם רגשות אשם מודחקים והחשש מחשיפת הסוד, גורמים להן להגיב בהתגוננות ובבריחה
הסירוב אומנם מותיר פצע פתוח, חלל בנפש שאולי לעולם לא יתמלא בתשובות שכל כך ייחלנו להן. זהו כאב שאין לייפותו. אך הגדולה האנושית של המאומץ הבוגר אינה טמונה ביכולת למחוק את הצלקת או לפתור את כל חידות העבר, אלא ביכולת האמיצה לחיות לצידן. ההשלמה האמיתית מגיעה עם ההבנה שסיפור חיינו יכול להיות מורכב, חסר וכואב לעיתים, ועדיין להיות מלא משמעות, יופי ועוצמה.
אנחנו הרבה יותר מסך כל הדחיות שחווינו. אנחנו אדריכלי העתיד שבחרנו לבנות לעצמנו - למרות ובזכות הכול.
- הכותב הוא מנטור המלווה מאומצים בוגרים בתהליכי פתיחת תיק אימוץ, מרצה סיפורי השראה, ומחבר הספר האוטוביוגרפי "ילדותי השלישית" (בהוצאת "ידיעות ספרים").
- לביקור בעמוד הפייסבוק של צחי: https://www.facebook.com/tbardugo
