(צילום: מיקי שמידט)
מדבקה קטנה עם דמותו המחייכת על ערכת עזרה ראשונה לחיות בר. פרויקט הנצחה שבוקע מתוך אהבה וחיוך, לאדם שהחיוך היה סימן ההיכר שלו.
אורי הדר, שעבד במחלקת הקופים והזוחלים בספארי ברמת גן, היה שילוב נדיר של עדינות ונחישות, אהבת חיות ותשוקה לטכנולוגיה. "מלאך אמיתי", כפי שמכנים אותו חבריו. חלום אחד על דמותו הספיק כדי להצית יוזמה שגדלה והתרחבה, בדיוק כמו החיוך שלו.
"הקרין אור גדול"
שנה חלפה מאז שהצעיר החייכן בן ה-25, שנולד וגדל בקיבוץ ניר עוז והתגורר בשנים האחרונות בשדרות, נהרג בתאונת אופנוע בכביש 4, סמוך למחלף חולון.
אורי היה בדרכו לעבודתו האהובה בספארי, מקום שהפך לבית שני עבורו, ושם מצא ביטוי מלא לאהבתו העזה לבעלי חיים. "אורי היה ילד קסום שהחיוך שלו הלך לפניו", מתארת סיגל הדר, אמו וגננית ותיקה בספארי, את בנה. "הוא מאוד אהב בעלי חיים וטבע. היה חבר טוב ונאמן, מאוד חכם ועצמאי בדעותיו".
איך התפתחה האהבה שלו לבעלי חיים?
"מגיל מאוד צעיר הוא טיפל בבעלי חיים באופן אינטואיטיבי. לימים, כשניהלתי את הגינון בספארי, הוא באופן טבעי הגיע אליי לעבודה, ומתוך זה צמח להיות עובד בספארי. מאוד אהבו והעריכו אותו שם".
בנוסף לחיבורו העמוק לעולם החי, אורי פיתח כישורים טכנולוגיים מרשימים. "הוא למד במכינה להנדסאי אלקטרוניקה, וכשהתגייס שובץ ביחידת 'חושן', שם עשה את שירותו הצבאי. מאוד מתגעגעים אליו שם", מוסיפה האם.
סיגל הדר, אמו של אורי ז"ל: "לאבד ילד זה אירוע מאוד-מאוד קשה, ובתוך השכול הגדול של ניר עוז - אני בעצמי נולדתי והתגוררתי שם במשך לא מעט שנים - זה עוד יותר קשה"
זוהר טובי, חברו הקרוב של אורי מימי השירות הצבאי ואחד ממובילי מיזם ההנצחה, זוכר את חברו כאדם שהאיר את סביבתו: "אורי היה עניו, שקט, נעים הליכות, מישהו שכולם רוצים להיות תמיד סביבו. בחיים לא שמעו אותו אומר מילה רעה על מישהו, הוא תמיד חייך. בכל מקום שאליו הגיע, הוא הקרין אור גדול. גם בתמונות הוא תמיד מחייך, זה היה המצב הטבעי שלו".
שכול בתוך שכול
מאחורי האובדן האישי של אורי מסתתרת טרגדיה כפולה. הוא היה נכדו של רן פאוקר, הגנן המיתולוגי של קיבוץ ניר עוז. ב-7 באוקטובר, אחיו של רן, גדעון פאוקר ז"ל, נרצח כשמחבלי חמאס פשטו על הקיבוץ.
ניר עוז היה אחד מהיישובים שנפגעו קשות בטבח. אחד מכל ארבעה מתושבי הקיבוץ נחטף או נרצח ביום הנורא ההוא. במשך כשמונה שעות רצופות, מחבלי חמאס שהו בקיבוץ, רצחו, חטפו ושרפו בתים ללא כל הפרעה. כשהחייל הראשון הגיע לקיבוץ, זה כבר היה מאוחר מדי - אחרון המחבלים כבר עזב את המקום.
"לאבד ילד זה אירוע מאוד-מאוד קשה, ובתוך השכול הגדול של ניר עוז - אני בעצמי נולדתי והתגוררתי שם במשך לא מעט שנים - זה עוד יותר קשה", משתפת סיגל, שמתמודדת עם האובדן האישי על רקע הטרגדיה הקולקטיבית של הקיבוץ בו גדלה.
"חלמתי על אורי"
שנה לאחר האובדן, חבריו של אורי מהשירות הצבאי החליטו להנציח את זכרו ואת אהבתו לבעלי חיים - ומה שהחל בחלום של חברה קרובה מהיחידה הצבאית שבה שירת, התגלגל במהירות לפרויקט הנצחה משמעותי.
"הפרויקט התחיל מחברה ששירתה איתנו בשם שני צוקר, שבעצמה חוותה אובדן לא פשוט בחייה האישיים", מספר זוהר. "כששאלתי אותה איך היא חשבה על הרעיון להנצחה של אורי, היא אמרה שהיא חלמה עליו, וכשהתעוררה בבוקר הרגישה שחייבים לעשות משהו לזכרו".
בעקבות החלום, יצרה שני קבוצת ווטסאפ עם כמה חברים קרובים. "היינו ארבעה חברים בקבוצה בהתחלה, ומשם זה התגלגל. זה מטורף, אף אחד לא חשב שנגיע לממדים כאלה", הוא מוסיף.
זוהר טובי: "אנחנו חולמים יותר בגדול, רוצים לתרום יותר ערכות. באמת לא האמנו שנגיע לממדים כאלה, ואולי בהמשך נתקדם לדברים גדולים יותר, מלבד הערכות, כמו מכשירים שיכולים לעזור לשיקום החיות"
עבור סיגל, המיזם הציע נחמה מסוג אחר, כזו שמאירה את דמותו של בנה מזווית שלא הכירה: "זה מאוד נעים לראות את הילד שלך בעיניים של החברים שלו - כמה אהוב הוא היה על חבריו, ואיך ראו אותו כפי שהוא היה באמת".
אחרי חשיבה משותפת של החברים והמשפחה, התגבשה ההחלטה כיצד להנציח את אורי: רכישת ערכות עזרה ראשונה לחיות בר פצועות עבור ארגון "חיבולנס" - שירות אמבולנס לחיות בר, שבו התנדב אורי במסירות עד יומו האחרון.
"די מהר הגענו למסקנה שהנושא של ה'חיבולנס' הוא המושלם לגיוס כספים", מסבירה סיגל. "אורי באמת היה מושקע בזה באופן יומיומי, והיה שמח לראות את הפרויקט הזה ממשיך".
"זו הדרך שהיה רוצה שנזכור אותו"
חברי הקבוצה הצליחו לגייס כספים לרכישת הערכות, ועל כל ערכה הודבקה מדבקה עם דמותו וסיפורו של אורי. כך, באופן סמלי, ממשיך הצעיר חובב הטבע להושיט עזרה לחיות הבר שכה אהב.
באילו דרכים אתם מגייסים כספים למיזם?
זוהר: "יצרנו קישור לאתר גיוס המונים שהפצנו ברשתות החברתיות, וכדי לעודד אנשים לתרום, החלטנו להעניק מזכרת מיוחדת לתומכים - בקבוקי בירה מסוג פורטר, שהיה האהוב על אורי, עם מדבקה של האיור שלו והחיוך המפורסם.
"הפואנטה היא לא הבקבוק, מן הסתם, אלא התרומה לערכות העזרה הראשונה עם המדבקות של אורי", מדגיש זוהר. "הבקבוק הוא רק תמריץ קטן, אות תודה למי שתורם למטרה האמיתית".
מה שהחל כיוזמה צנועה הפך לתנועה של ממש. "הקבוצה הזאת הגיעה למאה איש, ובפועל תרמו יותר ממאה, כי הקישור הופץ ברשתות החברתיות", הוא מוסיף. "לאחרונה פתחנו קישור חדש לאתר נגיש יותר, עם יותר אופציות ודרכים לתרומה".
מה החזון שלכם להמשך הפרויקט?
"אנחנו חולמים יותר בגדול, רוצים לתרום יותר ערכות. באמת לא האמנו שנגיע לממדים כאלה, ואולי בהמשך נתקדם לדברים גדולים יותר, מלבד הערכות, כמו למשל מכשירים שיכולים לעזור לשיקום של החיות".
"כשאני רואה את הערכות עם התמונה של אורי עליהן, אני מרגישה שהוא ממשיך לעשות את מה שאהב - לדאוג לחיות שלא יכולות לדאוג לעצמן", מוסיפה סיגל. "יש משהו מנחם בידיעה שגם אחרי שהוא איננו, החיוך שלו ממשיך להאיר ולעזור. זו בדיוק הדרך שהיה רוצה שנזכור אותו".
פורסם לראשונה: 11:18, 27.03.25
