כשהאזעקה קורעת את הדממה, הדבר הראשון שאני עושה הוא לסרוק את העיניים שלהם. הם בני שמונה עד 12:00, חלקם נצמדים אליי בשתיקה, אחרים מכסים את האוזניים ומחכים שזה ייגמר, ויש גם מי שמנסה להפגין בגרות שגילו לא מצדיק.
אני בן 46, וכבר שמונה שנים שאני מדריך בפנימיית "רננים" המשמשת בית ל-150 ילדים. עבור רבים מהם זוהי הכתובת היחידה שיש להם בעולם הזה. מפרוץ המערכה הנוכחית מול איראן, אני ישן ומתעורר יחד איתם במקלט. ובכנות, הם היחידים שאני חושב עליהם כעת.
הילדים הישראלים חזקים, רגישים ואמיצים בצורה יוצאת דופן, אבל הם עדיין ילדים. הם שומעים חדשות ושיחות שהרבה פעמים לא מותאמות לגילם, ומרגישים כשהמבוגרים מסביבם מתוחים יותר מהרגיל. ואז מגיעה אזעקה, והגוף שלהם מגיב אוטומטית, ועיניהם מחפשות מבט יציב שיאמר להם בלי מילים שהם מוגנים.
ב"רננים" יש ילדים שאין להם לאן להתפנות כשיש הסלמה. אין בית אחר שמחכה להם מחוץ למתחם, ואין חדר פרטי שיעניק להם את הפרטיות לה כל אחד מאיתנו - צעיר או מבוגר - זקוק. הפנימייה היא הבית שלהם, המקלט הוא ההגנה הפיזית שלהם ואנחנו, המדריכים, מספקים עבורם את תחושת הביטחון העמוקה שחסרה להם בחייהם.
הם הצילו אותי
הדרך שלי לכאן לא הייתה מתוכננת. במשך עשור חייתי בתל אביב, למדתי עיצוב גרפי ותקשורת חזותית ובניתי לעצמי חיים אחרים לגמרי. התאהבתי, הכרתי בן זוג יווני, ועברתי ליוון בעקבות האהבה - מתוך מחשבה ששם אמשיך את המסלול המקצועי והאישי שלי.
בגיל 39 חזרתי לישראל ולבית אמי, בתחושה שאני צריך לבנות את עצמי מחדש כי איבדתי הכול. ואז, בהפתעה מוחלטת, אמי נפטרה, והקרקע נשמטה מתחת לרגליי.
כעבור זמן מה מצאתי עבודה בפנימיית "רננים", בעיקר כדי למלא את זמני עד שאחליט "ברצינות" מה אני עושה עם חיי. חשבתי שזו תהיה עוד תחנת ביניים בדרך לעבודה "האמיתית" שלי. מאז חלפו שמונה שנים - ואני עדיין כאן ולא הולך לשום מקום.
מהרגע שנכנסתי לפנימייה הבנתי שמשהו בי מתחבר. אני רווק ללא ילדים, והחניכים מילאו עבורי חלל עצום שהיה בתוכי ולא ידעתי איך להתמודד איתו. הם הצילו אותי מהדיכאון שאיים להשתלט עליי עם מות אמי, והחזירו לי את תחושת הערך והמשמעות.
לא אייפה את המציאות - העבודה קשה, שוחקת ומשפיעה על הנפש. אבל היא גם מתגמלת בכל פעם מחדש, כי אתה רואה מול עיניך את ההשפעה הישירה שיש לך על חיי ילד שעלול היה לסיים במקום אחר לגמרי.
אני יודע שאני דמות משמעותית עבורם. וזה לא בא לידי ביטוי רק בחיבוק שהם מעניקים לך בכל הזדמנות - אלא גם בשיחות עומק בלילה, ברגע שבו ילד בוחר לספר לך משהו שאף אחד אחר לא יודע. ויש גם את הרגע שבו הם פוחדים, ואתה זה שהם מחפשים כדי להרגיש בטוחים. ובתקופה של מתיחות ביטחונית - הרגע הזה קורה הרבה יותר.
בימים אלו אנחנו עובדים שעות ארוכות בגלל המחסור במדריכים שגויסו למילואים, או כאלו שהחליטו שהעבודה הזו לא בשבילם, והעומס רק הולך ומתגבר. שבתות, חגים ולילות, הופכים לרצף אחד ארוך שבו נדרש מאיתנו להיות ערניים, רגישים ונוכחים. ובינתיים, הפנימייה הפכה לביתי - כמעט באותה מידה שהיא הבית של החניכים
ההסלמה הנוכחית מורגשת כאן היטב. הרבה ילדים שנמצאים כל הזמן באותו מקום - זו סיטואציה מורכבת גם בשגרה. וכשהשגרה מתערערת, אין להם לאן לברוח ממנה. האזעקות והפיצוצים מציפים אותם, והם שוב צריכים להאמין שיש מבוגר שמחזיק את המרחב עבורם - כי לא תמיד היה אחד כזה בחייהם.
בימים אלו אנחנו עובדים שעות ארוכות בגלל המחסור במדריכים שגויסו למילואים או כאלו שהחליטו שהעבודה הזו לא בשבילם, והעומס רק הולך ומתגבר. שבתות, חגים ולילות, הופכים לרצף אחד ארוך שבו נדרש מאיתנו להיות ערניים, רגישים ונוכחים. ובינתיים, הפנימייה הפכה לביתי - כמעט באותה מידה שהיא הבית של החניכים.
כשהתחפושות נדחקות הצידה
בחג פורים, שאליו נערכנו זמן רב מראש וחלק מהילדים אף היו אמורים לצאת לחופשות בבתיהם, התוכניות השתנו. היו ילדים שבכו - לא רק מפחד מהטילים, אלא מעצב על ילדות שנפגעת שוב ושוב מנסיבות שאינן תלויות בהם.
המטרה העליונה שלנו, חברי הצוות החינוכי בפנימייה, היא לגרום לילדים להרגיש שלא חסר להם כלום - גם כשבחוץ יש אי-ודאות. זו גם הסיבה שאנחנו ממשיכים להקפיד על גבולות ועל שגרה ברורה, כי יציבות היא מרכיב קריטי בבניית חוסן.
אמנם אני לא יכול להבטיח לחניכים שלא תהיה הסלמה נוספת, אבל אני יכול להבטיח שאני כאן. לצידם. לא עוזב.
עבורי, העבודה הזו היא הרבה יותר מתלוש משכורת. אחרת, כנראה שלא הייתי כאן. לא קל לחיות עם השכר הנמוך שמרוויחים מדריכים בפנימיות לנוער בסיכון, אבל עם השנים למדתי להצטמצם, לעשות סדר עדיפויות ולחיות ממה שיש ולא ממה שאין.
אבל אל תטעו - העלאת שכר יכולה למשוך עוד אנשים טובים למקצוע, והיא חשובה ואף הכרחית. בין אם תהיה העלאה כזו ובין אם לא - אני יודע שפה זה מקומי, וכאן גם אשאר.
החיים הובילו אותי לפנימייה מתוך משבר אישי עמוק. אבל עם הזמן הבנתי שלא הגעתי לכאן עבורי - הגעתי כדי להיות עבור מישהו אחר הדמות הזו שאני עצמי הייתי צריך כל כך במהלך חיי: עוגן יציב בלב הסערה.
ובתוך מציאות ביטחונית רועשת ומאיימת, אני בוחר להישאר ממוקד בדבר הפשוט והקריטי ביותר - שילד אחד ירגיש שיש מבוגר אחד שתמיד נמצא כאן בשבילו.
- כותב הטור הוא מדריך בפנימיית הרווחה "רננים" בזיכרון יעקב - מסגרת טיפולית-פוסט אשפוזית לילדים ובני נוער מכל הארץ, המתמודדים עם קשיים רגשיים ונפשיים.
