חלק ראשון: קרב ההגנה
"אנחנו מקבלים סרטוני וידיאו של חוליות מחבלים חמושות של חמאס על טנדרים. זה סרטון שמגיע מהעיר שדרות, והתמונות כמעט בלתי נתפסות". קולו של מגיש החדשות רעד כשעל המסך נראה טנדר לבן עמוס במחבלים נוסע ברחוב הראשי של העיר שדרות. מתקפת חמאס על יישובי העוטף החלה.
אל"מ אילן שפירא, מפקד חטיבת המילואים 228 של חטיבת אלון, צפה בסרטון בביתו שבעמק יזרעאל. הוא העביר יד בשערו האפור, הריץ מחדש את הסרטון והתבונן במסך הטלפון שבידו, מסרב להאמין.
גלריה
אל"מ (במיל') אילן שפירא מדליק נרות חנוכה במטולה, לצדו סרן (במיל') הרב אבי גולדברג ז"ל. דצמבר 2023
(צילום: יואב וינטרוב)
אילן הגיע לחטיבה 23 שנה קודם לכן. בסוף האימון הראשון שלו כמפקד פלוגה הוא ירד מהגבעה החולית שעליה הסתער עם חייליו, וצעד בנחישות אל מפקד הגדוד שהיה שקוע בשיחה נינוחה עם כמה קצינים. הקַשר של אילן, שנשא את מכשיר הקשר הכבד על גבו, התקשה לעמוד בקצב צעדיו הארוכים של מפקדו.
אילן ניגש אל מפקד הגדוד, הניח יד על כתפו והצביע לעבר הקַשר שהתקרב בצעדים אטיים ומותשים ואמר: "אתה יודע שזה הקשר השלישי שהחלפתי במהלך התרגיל? כל השאר פשוט עזבו אותי באמצע. אני לא מדבר על החיילים שלא הצליחו להסתער על גבעה מסכנה ונשארו למטה. אלה חיילים שעליהם איני מוכן לפקד".
מפקד הגדוד ניסה להרגיע את קצין המילואים, שהגיע היישר מחטיבת הצנחנים. "מילואים זה לא סדיר", אמר.
אילן החליט לתת לחטיבה עוד הזדמנות. עם השנים, ככל שהתקדם בסולם הדרגות, כך שינתה החטיבה את פניה. מחטיבה שהורכבה מחיילים ממגוון יחידות קרביות יותר ופחות, החלו להצטרף אליה יוצאי חטיבת הנח"ל הסדירה.
הודות למערכת אימונים אינטנסיבית, נהפכה חטיבת אלון לאחת מחטיבות המילואים המובחרות בפיקוד הצפון. עם השנים היא קיבלה את הכינוי הלא רשמי "חטיבת הנח"ל הצפונית".
באותו רגע אילן פתח את הקבוצה שלו ושל כל מפקדי הגדודים בחטיבה. הוא הקליד במהירות, תוך כדי הוצאת התיק שלו מהארון. ההודעה ששלח לא הותירה לאיש מקום לספק: "תביאו עכשיו את כל החיילים. חזבאללה הולך לפלוש לגליל. אנחנו במלחמת יום כיפור"
בעודו יושב על הכורסה בסלון, חשב אילן: "טוב, שאוגדת עזה תרסק את המחבלים האלה ונחזור לישון". הוא היה בטוח שאת החטיבה שלו לא יגייסו לאירוע שמתרחש בדרום הארץ. הוא הניח את המכשיר הנייד על שולחן הסלון וקם מהספה.
בדיוק באותו רגע השמיע המכשיר צליל הודעה מאחת מקבוצות הווטסאפ הרבות. אילן הביט במסך: "חברים, יש התקפה בדרום, אני צופה התקפה דומה בצפון. תגייסו את כולם ותגיעו במהירות לימ"ח".
את ההודעה כתב תא"ל ישראל שומר, מפקד אוגדה 146, אחת האוגדות הצפוניות של צה"ל. שומר כתב את ההודעה ביד אחת, כשבידו השנייה החזיק סכין מטבח, בעודו מסתתר מאחורי קיר של אחד הבתים בכפר עזה, מקום מגוריו. הוא כבר חיסל כמה מחבלים שחדרו לקיבוצו במתקפה, וניצל דקות של הפוגה כדי לגייס את האוגדה שלו. שומר הבין שמדובר במלחמה.
אילן הביט דרך החלון לעבר רכס הרי הכרמל, שעליו שוכנת העיר חיפה. בתסריט שחלף באותם רגעים במוחו הוא ראה אלפי מחבלי חזבאללה על טנדרים, רחפנים וסירות, דוהרים מכיוון נהריה, שאותה כבר כבשו, נוסעים על כביש החוף ופושטים על העיר הגדולה בצפון. רוצחים, בוזזים, אונסים, כובשים את קריית הממשלה, את בתי הזיקוק ואת הנמל.
באותו רגע הוא פתח את הקבוצה שלו ושל כל מפקדי הגדודים בחטיבה. הוא הקליד במהירות, תוך כדי הוצאת התיק שלו מהארון. ההודעה ששלח לא הותירה לאיש מקום לספק: "תביאו עכשיו את כל החיילים. חזבאללה הולך לפלוש לגליל. אנחנו במלחמת יום כיפור".
נלחמים בשטח הסבוך בלבנון
(צילום: דו"צ)
אלפי חיילי מילואים של חטיבת אלון קיבלו את ההודעות מהמפקדים שלהם, והחלו לזרום מכל רחבי הארץ. הם הגיעו בכל אמצעי תחבורה אפשרי לעפולה, הסמוכה לבסיס החירום של החטיבה.
מאוחר יותר הם יקבלו את שיחת הגיוס הרשמית של צה"ל לצו 8, אבל בשלב הזה הם כבר היו בדרכם לצפון, לעצור את חזבאללה בגופם.
***
ב 6:30 בבוקר התעורר אל"מ יניב מלכה מקולות האזעקה העולים ויורדים בבית הוריה של אשתו שבדרום אשקלון. הוא קם מהמיטה במהירות, בעוד אשתו ספיר והוריה רצים למרחב המוגן. מלכה רץ אחריהם, מביט בטלפון הנייד. ההודעה הראשונה שראה היתה הסרטון עם טנדר המחבלים בשדרות.
הוא חזר לחדר, לקח את נשקו הארוך ואמר לספיר: "מותק, זאת מלחמה. אני רץ לצבא". אחר כך הוא פנה לחמיו ולחמותו שהביטו בו בדאגה. "תנעלו את הדלת, תסגרו את החלונות, הם יכולים להגיע גם לכאן".
אל"מ יניב מלכה בלבנון
(צילום: דו"צ)
מלכה חיבק את שלושת ילדיו הקטנים, שרגילים לאבא שתמיד בצבא, ורץ לרכב שחנה ליד הבית. כשיצא מהחניה נשמעה שריקה חדה שקטעה את המחשבות שרצו במוחו. הוא לחץ בחוזקה על דוושת הגז, סובב בחדות את ההגה, ובום. מכתש נפער במקום שבו הרכב עמד רק לפני רגע. ואז בום שני. 50 מטר לפניו נחת טיל בגינת משחקים.
מלכה התעלם מכל הרמזורים בדרך, הסיט את ההגה מצד לצד ועבר בין הנתיבים, עד שהגיע לביתו שבדרום הארץ. הוא לקח את התיק המוכן וזרק אותו לתוך הרכב. לפני שנכנס חזרה לרכב, הוא שלח הודעה לתא"ל ציון רצון, מפקד אוגדה 210, האחראית על רמת הגולן.
מלכה, סגן מפקד האוגדה, חשב רק על דבר אחד: איך להביא במהירות את חיילי המילואים לפני שחזבאללה יפלוש לצפון. כשהחל שוב בנסיעה, שלח לו ציון תשובה קצרה: "זאת מלחמה, תגיע עכשיו לצפון".
מלכה עלה על כביש החוף צפונה. מאחוריו קטנו והלכו בתיה של העיר הדרומית, העיר שבה גדל, שבה גדלה ספיר, שבה נולדו ילדיהם, וכעת היתה נתונה לאיום פלישה של מחבלי חמאס.
לפתע נזכר ברגע שבו פגש לראשונה את ספיר: הוא היה סגן מפקד גדוד בחטיבת כפיר, חיפש שלישה שתחליף לכמה ימים את השלישה החולה שלו, ומאחד הגדודים נשלחה אליו ספיר. לאחר שחזרה לגדוד שלה, הוא הציע לה לצאת איתו לדייט, וארבעה חודשים לאחר מכן גם הציע לה נישואים.
אל"מ יניב מלכה בכניסה למנהרה שבה שהה מחבל חזבאללה שנלקח בשבי
(צילום: יוסי מאירי)
מלכה הדחיק את הזיכרון והחל בשיחות טלפון בהולות לכל המפקדים באוגדה. הוא דרש מהם לוודא שחיילי המילואים כבר עושים את דרכם לגבול רמת הגולן, לעצור את האויב העומד לפלוש לשטחה של המדינה.
שלושה חודשים מאוחר יותר עזב מלכה את תפקידו כסגן מפקד אוגדת רמת הגולן. תפקידו הבא היה מפקד חטיבת אלון, תפקיד שלו חיכה בקוצר רוח. בפיקוד צפון היה ברור שצה"ל לא ייכנס ללבנון בלי החטיבה, ואת הלחימה בלבנון מלכה לא התכוון לפספס.
***
חטיבת אלון מורכבת מחמישה גדודים, וכל מפקד גדוד מוביל אחריו מאות לוחמים באימונים ובמשימות. כמו מלכה ואילן, ארבעה מחמשת מפקדי הגדודים ראו גם הם את סרטון הטנדר בשדרות. המפקד החמישי היה עסוק במשהו אחר, וגם אם לא היה עסוק, את הסרטון כנראה לא היה רואה.
דן דן הגביר את קצב הריצה. שבעה קילומטרים מתוך ה-14 שאותם הציב לעצמו כבר עברו, והוא רצה לעמוד בזמן שאותו הקציב לאימון הבוקר. שערו הארוך, הקלוע בראסטות מרשימות, התנופף לאחור ברוח הנעימה של שבת בבוקר. מעוצמת מוזיקת הטרנס שבקעה מהאוזניות שהרכיב על ראשו, הוא לא שמע את ציוץ הציפורים ואת רעש מנוע הרכב שעבר בכביש הסמוך.
הם שתו קפה, והחבר הביט בדן דן במבט רציני. "תגיד את האמת, דן דן, אם עכשיו פורצת מלחמה, אתה לא לוקח את האישה והילדים ועף מפה?" "אם עכשיו פורצת מלחמה", אמר דן דן, "אני מחבק את האישה והילדים, ואומר להם שאבא הולך להילחם"
ב 6:30 החלו האזעקות הראשונות לנסר את חלל האוויר מסביב למושב בשפלה. גם אותן דן דן לא שמע, המוזיקה גברה על הכול. אבל כשהחלו הטילים הראשונים ליפול, הוא הבין שהבומים שהוא שומע לא קשורים לקצב הבומים מהאוזניות שלו. הוא זינק לתעלה בצד הכביש, כשהחלו הטילים הראשונים ליפול סביבו.
הטלפון הנייד חיכה לו על השולחן בבית. וגם אם הנייד היה בכיסו, לדן דן אין אפליקציות של חדשות וגם לא טלוויזיה בבית. אחרי כמה דקות הוא יצא מהתעלה והמשיך לרוץ. את 14 הקילומטר שלו הוא יסיים.
שעה אחר כך הוא היה בבית, על הכורסה שבחצר הקטנה, רגליו מונחות על השולחן הנמוך. "אחי, אנחנו צפון, אמרתי לך אף אחד לא יגייס אותנו למבצע בעזה", הוא סיים את השיחה עם אחד ממפקדי הפלוגות, וחזר לשיחה הממתינה מאילן, מפקד החטיבה. "מה קורה? אה, כן, מגייסים אותנו? טוב, ביי".
"אחי, קבל תיקון - תעוף לבסיס ותביא את כל החיילים".
דן דן קלע בתנועות מיומנות את הראסטות, והלך לארגן את התיק הצבאי, תוך כדי שהוא מקפיץ את כל המפקדים בגדוד שלו, 9308.
במהלך התקפה במבצע "חיצי הצפון" נגד חזבאללה שנפתח ב-19 בספטמבר 2024
(צילום: דו"צ)
בדיוק במקום שבו ישב לפני רגע, כמה שנים קודם ישב איתו חבר מחטיבת הנח"ל הסדירה. הם שתו קפה, והחבר הביט בדן דן במבט רציני. "תגיד את האמת, דן דן, אם עכשיו פורצת מלחמה, אתה לא לוקח את האישה והילדים ועף מפה?"
"אם עכשיו פורצת מלחמה", אמר דן דן, "אני מחבק את האישה והילדים, ואומר להם שאבא הולך להילחם".
וזה בדיוק מה שהוא עשה.
***
בשעה שדן דן דחק במפקדי הפלוגות שלו להביא במהירות את החיילים שלהם, אחד ממפקדי המחלקות בגדוד - יניר בצלאל, דהר דרומה. במושב האחורי של הרכב הוא אחז בחוזקה בידית הנשק, והריץ בראש תסריטים של קרבות מול מחבלים.
איתו ברכב ישבו כמה חברים מקורס מפקדי פלוגות במילואים, שבו גם הוא השתתף. הנסיעה היתה שקטה, כל אחד מכונס בתוך עצמו, מנסה להתכונן אל הלא נודע. כל אחד ברכב ידע שהוא נוסע להציל חיים.
כשהרכב הגיע לבאר שבע והנהג ניסה להבין איפה הכי צריך אותם ולאן לנסוע מכאן, צלצל המכשיר הנייד של יניר. הוא ענה, והמחשבות התרוצצו בראשו. הוא כבר כאן בדרום, עם נשק, מוכן להציל אנשים וילדים שמצויים תחת איום של חטיפה ורצח. אבל המפקד שלו אמר לו עכשיו בטלפון שעם ישראל צריך אותו בצפון. שחייבים לעצור את חזבאללה. המצפון ייסר אותו. מה הדבר הנכון לעשות? תהה.
ייסורי המצפון לא עזבו אותו גם כשתפס טרמפ בדרך ההפוכה צפונה, לבסיס מחסני החירום של חטיבת אלון.
בדרך לצפון עבר יניר על רשימת החיילים של המחלקה שלו, לוודא שכולם מגיעים. כשהגיע לשם של אביעד, היסס. אביעד התקשר אליו כמה חודשים קודם לכן, ובקול חנוק מבכי ביקש מיניר להפסיק להגיע לשירות המילואים. אין מה לדאוג, הוא בסדר גמור מבחינה בריאותית, וגם המשפחה בסדר. הוא פשוט לא מסוגל לשרת במילואים כשהממשלה מקדמת את ההפיכה המשטרית, כך אמר. "אני ממש מצטער, המילואים זה הדבר הכי חשוב לי בחיים, אבל אני פשוט לא מסוגל".
דגל ישראל בין הריסות הכפר בליידא, דרום לבנון
(צילום:גל אבטליון)
יניר חייג, חיכה שלושה צלצולים - ואביעד ענה. "יניר אחי, תשכח מכל מה שאמרתי לך, אני בדרך לצפון".
הטלפון הבא היה ליפרח. צלצול ועוד צלצול. יפרח לא ענה. יניר נזכר שיפרח דתי, אולי הוא לא עונה בגלל השבת, חשב ועבר לחייל הבא. במוצאי שבת יפרח חזר אליו.
"יניר אחי, מה קורה?" לוחש יפרח לתוך הטלפון.
"יפרח, איפה אתה? צריכים אותך פה בצפון, כל החבר'ה הגיעו. ותגביר את הקול, אני בקושי שומע אותך".
"יניר, אני בממ"ד. יש פה מחבלים, אני חייב להיות בשקט".
הלב של יניר עצר. הוא נזכר שיפרח גר בשדרות. זיעה קרה כיסתה את פניו. בקול חנוק הוא אמר: "יפרח, שמור על עצמך, אנחנו נסתדר".
***
יומיים לפני כן נחת בבוואריה שבגרמניה נבו זהב, מפקד פלוגה בגדוד הסיור של חטיבת אלון. נבו ועדי החליטו להעתיק את חייהם לגרמניה לתקופה של חצי שנה, במסגרת חילופי סטודנטים.
הבית היפה והכפרי, לא רחוק מנהר הדנובה, כבר כמעט שהיה מסודר. רוב הבלגן של המעבר התרכז באחד החדרים כשנבו הלך לישון בליל שבת.
השיחה הראשונה שעשה היתה לחברת התעופה. "מתי יש טיסה פנויה לישראל?" שאל. ארבעה ימים בלבד אחרי שנבו ועדי נחתו בגרמניה עם תוכניות לחצי שנה קדימה, הם המריאו חזרה לישראל. יחד איתם, אלפי ישראלים - חיילי מילואים - עזבו את הארצות שבהן שהו, והמריאו חזרה כדי להגן על הבית
בשעה 6:30 בבוקר עדי העירה אותו כשהיא משדרת לחץ: "יש מלחמה בארץ!" היא ניערה אותו בחוזקה. נבו פתח את הטלפון ועצם את עיניו בכאב למראה הזוועות.
השיחה הראשונה שעשה היתה לחברת התעופה. "מתי יש טיסה פנויה לישראל?" שאל. ארבעה ימים בלבד אחרי שנבו ועדי נחתו בגרמניה עם תוכניות לחצי שנה קדימה, הם המריאו חזרה לישראל.
יחד איתם, אלפי ישראלים - חיילי מילואים - עזבו את הארצות שבהן שהו והמריאו חזרה כדי להגן על הבית.
***
בשעות הצהריים המאוחרות של 7 באוקטובר ישב אילן במשרד הקטן שבבסיס החירום של חטיבת אלון. על הכיסא מולו ישב אל"מ יקיר שגב, סגן מפקד החטיבה. "מה מצב גיוס הכוחות והציוד?" שאל אילן. הסיפורים על מצב הציוד הירוד בימ"חים במלחמת לבנון השנייה רצו לו בראש. יקיר היה מפקד פלוגה במלחמת לבנון השנייה, והכיר מקרוב את מצב הימ"חים במלחמה ההיא.
"בדקתי את מצב הציוד והכול בסדר, רוב הציוד תקין. מרבית חיילי החטיבה כבר הגיעו, אבל רבים מתעכבים בעפולה כי אין לנו אוטובוסים להביא אותם. אף אחד לא ציפה שכל כך הרבה חיילים יגיעו כל כך מהר, ולא ארגנו לנו אוטובוסים בזמן".
"אנחנו יכולים להתחיל לעלות עם כולם צפונה?" שאל אילן.
"עם מה?" ענה יקיר. "אין לך אוטובוסים מעפולה לכאן, אתה רוצה אוטובוס לגבול לבנון? האפשרות היחידה היא לעלות עם הרכבים שיש לנו כאן".
מצבור נשק של כוח רדואן שנמצא על ידי הלוחמים
(צילום: יוסי מאירי)
יקיר לא היה אחד שפחד מהבלתי אפשרי. הוא התגייס לצה"ל עם פרופיל 21, לאחר תאונת דרכים שקטעה את ידו השמאלית. למרות הפרופיל הנמוך, שלא אִפשר שירות קרבי, יקיר נאבק במערכת עד שניתן לו לשרת ביחידת אגוז, יחידה מובחרת של חטיבת גולני. שם נהפך לקצין ומפקד צוות. לימים השתתף במבצע "חומת מגן" כמפקד בחטיבה 55 של הצנחנים במילואים.
אילן התלבט. הוא ידע שכל רגע שבו הוא וחיילי החטיבה עדיין בבסיס, משאיר את גבול הצפון ללא הגנה משמעותית. הסרטונים מעזה, והאפשרות למתקפה דומה של חזבאללה, לא הרפו ממנו.
הוא נקרע בין שתי אפשרויות: להעלות את מי שהגיע בינתיים לגבול הצפון על הנגמ"שים. אמנם לא מדובר על חטיבה בסדר גודל מלא, והנסיעה תהיה ארוכה ואִטית. אבל אולי הכוחות המעטים שיגיעו, בכל זאת יספיקו לבלום את מחבלי חזבאללה עד שיגיעו שאר חיילי החטיבה.
האפשרות השנייה היתה לחכות עד שיגיעו כל כוחות החטיבה והאוטובוסים שאמורים להסיע אותם. גם כאן מדובר בסיכון, שכן חזבאללה עלול לפלוש בשעות אלה לגליל, אבל אפשרות זו משמעותה לעלות צפונה עם אלפי חיילים, שיוכלו להדוף את האויב ביתר קלות.
כריכת הספר
"אני נוסע צפונה לראות מה קורה", אמר אילן ליקיר, עלה על רכבו ונע צפונה. הכבישים היו ריקים כשהרכב גמא את המרחק שבין בסיס החטיבה למפקדת האוגדה. אילן ציפה לשמוע קולות מלחמה ורעשי הפגזות כשהגיע למפקדה, אבל הכול היה שקט. קצין בדרגת תת אלוף עצר אותו בתוך מפקדת האוגדה.
"בוא, אילן, אני אבמן, העוזר של קלפר, מפקד האוגדה. אני סוגר אותך לגבי המשימה שלכם, ולאחר מכן אתה חייב להביא כמה שיותר מהר את החטיבה שלך לכאן".
אילן יצא ונעמד ליד הרכב. אבמן פרס מפה על מכסה המנוע והדליק סיגריה.
"רוצה?" שאל את אילן.
אילן רכן מעל המפה, סיגריה בידו, והביט בגבולות שצוירו עליה.
"התפקיד שלכם", אמר אבמן, "הוא להגיע כמה שיותר מהר לעמק החולה ולהתפרס על הכבישים החוצים אותו לאורכו. אנחנו צופים שחזבאללה ינסה לפלוש דרך הכבישים האלה ולהתקדם דרומה, לטבריה ולצפת".
אילן הבין כי למרות הכמות הגדולה של הכוחות שצה"ל מפנה לגבול הצפון, ההערכה היא שאם חזבאללה יפלוש, הוא יצליח לפרוץ את קו ההגנה הראשון, ומי שיחכה לו בקו השני יהיו חייליו של אילן
אילן הביט שוב במפה.
"לא הבנתי", אמר, "למה אתה ממקם אותנו בתוך שטח הארץ? למה אנחנו לא על הגבול?"
"אנחנו מַפנים לגבול כמות עצומה של כוחות", ענה אבמן. "אתכם אנחנו רוצים בקו הגנה שני".
אילן הבין כי למרות הכמות הגדולה של הכוחות שצה"ל מפנה לגבול הצפון, ההערכה היא שאם חזבאללה יפלוש, הוא יצליח לפרוץ את קו ההגנה הראשון, ומי שיחכה לו בקו השני יהיו חייליו של אילן.
***
בכניסה לבסיס החטיבה השתרך פקק ארוך של רכבים. חיילי החטיבה שהגיעו ברכבים פרטיים ניסו להיכנס פנימה. השומר בכניסה היה עקשן: "רק מורשי כניסה יכולים להיכנס עם רכב. תחנה בחוץ ותיכנס ברגל", אמר לרס"ן לירון אביגדור, מפקד פלוגה א' בגדוד 8207.
לירון קילל, סובב את הרכב וחנה בחוץ. את התיק הענק שלו הוא תלה על הגב והחל לצעוד לעבר מחסני הפלוגה שלו. רוב החיילים שלו עוד לא הגיעו כשנכנס פנימה.
לירון, מפקד פלוגה חדש שהשתחרר לא מזמן משירות סדיר, היה טיפוס סקפטי. לפני שיצא מביתו שבקיבוץ הסמוך לרחובות הוא אמר לטל, אשתו, שהוא מאמין שעוד הלילה יחזור לישון בבית. בדיעבד, לא היה לו עם מי לישון גם אם היה חוזר הביתה באותו לילה, כיוון שגם טל גויסה בצו 8 ליחידה שלה.
מחלקה 2, פלוגה א', גדוד 8207, על רקע הבית שבו נפל מפקדם
(צילום: גלעד אליצור)
לירון עדיין לא הכיר את שמות כל חיילי הפלוגה שלו, כשבאמצע הלילה אסף את כולם לתדריך לקראת היציאה מבסיס החטיבה. החבר'ה התקבצו סביבו, עייפים ונסערים ממראות היום. חלקם הגיעו ממסיבת הנובה, אחרי שנמלטו על נפשם ממאות מחבלי חמאס שפשטו על האתר.
לירון עבר על הציוד שכל אחד צריך לקחת איתו.
"אני לא יודע מה הולך לקרות בשעות הקרובות", אמר. "מבחינתנו, אנחנו צריכים להיות מוכנים להכול, גם לכניסה ללבנון".
כשסיים לדבר, הוא צעד לעבר המשרד של מפקד הגדוד כדי לקבל פקודות נוספות. רס"ן יואב וינטרוב, סגנו, עצר אותו והביט בחיילים.
"חברים, אם למישהו יש ספק - אנחנו ננצח", אמר.
***
במהלך הלילה הודיע אילן למפקדי הגדודים שהוא לא מתכוון לחכות לאוטובוסים. כוחות ראשונים של החטיבה החלו לנוע צפונה עם כל מה שיכול לנסוע - נגמ"שים, האמרים ורכבים פרטיים. מאות חיילים החלו לתפוס עמדות ראשונות ברחבי עמק החולה.
יום ראשון, 8 באוקטובר. בסיס חטיבת אלון קם לבוקר שכמותו לא ראה מעולם. אלפי חיילי מילואים - אלה שלא עלו עדיין לצפון - היו פזורים בכל מקום. ישנים על רצפת האספלט, לצד הציוד המוכן לקרב, מחכים לפקודה.
רס"ר (במיל') איתי פוקס מגדוד 8207, מפונה עם אגרוף מונף באוויר, במהלך הקרב בעייתרון
(צילום: דו"צ)
סא"ל יובל דגן, חקלאי מרמת הגולן ומפקד גדוד 8207, קרא לכל חיילי הגדוד לשיחה על משטח האספלט הסמוך למחסני הגדוד. הוא התבונן סביבו במאות החיילים ולבו התמלא גאווה - גאווה על האנשים שעזבו הכול ופשוט באו.
"חברים, זאת כנראה הפעם האחרונה שכולנו נתאסף ככה במקום אחד. אנחנו במלחמה, מלחמה שלא נראתה כמותה בתולדות המדינה. אנחנו עולים צפונה להילחם על הבית שלנו, במובן הכי פשוט של המילה. במלחמה הזו אנחנו ננצח. סומך עליכם וגאה בכם".
האוטובוסים הראשונים החלו סוף סוף להגיע. חיילי החטיבה עלו עליהם, מניחים בתאי המטען ובמעברים בין המושבים בליל של כלי נשק, תחמושת, רימונים, וסטים ותיקי ענק. מכונת המלחמה העצומה נעה צפונה - מקדימה את כל ההערכות הפסימיות לגבי יכולת צבא המילואים להגיע במהירות לגבול הצפוני.
אלפי חיילי חטיבת אלון, מחומשים ומצוידים, התפרסו ברחבי עמק החולה - מוכנים לבלום את מחבלי ארגון חזבאללה ואת יחידת העילית שלו, כוח רדואן.
לוחם מילואים מחטיבת אלון מתפלל בתוך לבנון, סוכות תשפ"ה
(צילום: דו"צ)
בשעה 16:00 לקח מפקד החטיבה, אילן שפירא, את מכשיר הקשר והודיע: "תחנות אדריכל, כאן קודקוד סטארק - אנחנו בהאזנה. כל כוחותינו בעמדות, מוכנים לפקודות".
חטיבת אלון וצבא המילואים הקדימו את חזבאללה. יש שיראו בכך נס, ויש שיראו בכך עדות למסירותם של לוחמי המילואים שהגיעו בכל המהירות האפשרית. בסופו של דבר, צבא המילואים של מדינת ישראל בלם את חזבאללה בלי שירה כדור אחד.
"צו 8: לבנון - סיפורה של חטיבת המילואים אלון 228", בהוצאת "ידיעות ספרים"
